"פרוסת הלחם הראשונה בחייה של ליסבאת נקנתה בשוסה שטראסה בברלין ועל האחרונה בחייה מרחה גולדבאנד ביד חומה מחורצת משמש וים. לחם אחיד מהמכולת." 

23 המילים הללו, 136 תווים, כולל הנקודה בסוף, הקנו ליעל ברון ממודיעין את המקום השני בתחרות צרצרפיס, תחרות הציוצים השנתית של מפעל הפיס, במסגרתה צריכים המתחרים לכתוב סיפור בהיקף של עד 140 תווים. "סיפור חיים שלם ומרגש שמקופל בין שתי פרוסות לחם. שילוב יפהפה של פשטות ופיוט", כתבו השופטים בנימוקים להענקת הפרס.

זו הפעם הראשונה שברון מנסה להשתתף בתחרות, הנערכת זו השנה השביעית, השנה תחת הנושא "קורות חיים". "למעשה, רק שמעתי עליה בשנה שעברה בדיעבד", היא מספרת. "ואילו הפעם ראיתי עליה פרסום בפייסבוק ונרשמתי וצרצרתי ארבעה צרצורים סה"כ בלי לחשוב יותר מידי. ראיתי בזה אתגר נהדר: לנסות לתמצת קורות חיים למאה וארבעים תווים! צרצרתי בלי טיוטא, בהקלדה ישירה לאתר תוך שהמחשב סופר את התווים. שני צרצורים שלי היו בגוף ראשון, השלישי על אוגר דווקא, וברביעי, הוא הצרצור שזכה, חשבתי  על חייה של סבתי הברלינאית ליסבאת מנדלסון שהפכה כאן לאלישבע נוי-מאיר ונפטרה ב-1997. חשבתי על בני המושב שלה, שהייתי רואה בחופשות בילדותי: אנשים שנולדו בערים או בכפרים של גרמניה, בנופים כל כך שונים ואלמלא הנסיבות שהפכו את מולדתם לאויב היו ממשיכים כנראה בחייהם שם ומתבגרים ומזדקנים ואוכלים עוגת שזיפים עם קצפת אחר הצהריים בבית קפה שלשפת האגם. במקום זה הגיעו לחופי הים התיכון והייתי רואה אותם לפעמים בשעת בוקר מוקדמת עולים מן הים אחרי שחיית הבוקר שלהם, מורחים משחת "וולווטה" נגד השמש והולכים לאכול ארוחת בוקר בבתיהם הקטנים שצורתם הייתה זהה במושב השיתופי. האתגר היה לתמצת את חוויית ההגירה הזו במשפט אחד והוא כאילו יצא מתוכי במשיחת קולמוס אחת. נדמה לי שאפילו היה לי רווח כפול בטעות בין שתי מילים ומרוב שלא חשבתי גם לא שיניתי את השמות. כתיבה מתומצתת היא כמובן קשה פי כמה. לספר סיפור שלם במשפט אחד. הצרצור שלי סיפר על שתי פרוסות לחם בחייה של ליסבאת, זו שנאפתה בברלין וזו שנפרסה מלחם אחיד ממכולת על חוף הים התיכון. בינהן חיים שלמים של אישה שעברה בחייה בין שלוש יבשות. מאירופה לדרום אמריקה ואז לישראל."

לשחרר את הפחד

יעל ברון נולדה כיעל בן שמואל בנהריה, גדלה בקרית טבעון והיא מתגוררת במודיעין מאז שנת 2000. אמא ליואב שעולה לכיתה י' בתיכון מו"ר ולעדו שעולה לכיתה ד' בבית הספר ניצנים. היא למדה שפה וספרות גרמנית לתואר ראשון ותקשורת ועיתונאות לתואר שני באוניברסיטה העברית. מאז שנת 2009, אז חזרה עם משפחתה משהות בת ארבע שנים בלונדון, היא עובדת באוניברסיטה העברית בירושלים כמנהלת אדמיניסטרטיבית של תכנית "עמיתי בובר", תכנית לפוסט דוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח והחברה מגרמניה וישראל.

הכתיבה, ובעיקר הקריאה, נכחו בחייה מגיל צעיר והקיפו אותה בבית משפחתה. "סבה של אימי, שהיה רופא ילדים בברלין, כתב להנאתו ולהנאת מטופליו הקטנים סיפורי ילדים מקסימים. את סבי אלכסנדר אני זוכרת מגיל צעיר, מקיץ לפני הזריחה וכותב על מכונת כתיבה את זכרונותיו. הייתי מתעוררת לקול נקישות המכונה. ביום הולדתו השבעים קיבל כל אחד מהנכדים עותק. ואילו אני כילדה הייתי תולעת ספרים. היו ספרים שקראתי שוב ושוב ואני חוזרת אליהם עד היום, כמו נשים קטנות, אורה הכפולה ואנשי בראשית. לסבי וסבתי היייתה ספרייה ענקית עם כל הספרים שיצאו בהוצאת עם עובד מאז הקמתה. בכל חופש גדול היה לי עונג גדול לבחור את הספרים שאקרא במהלך החופשה. גם היום אעדיף לקרוא מאשר לכתוב".

ההבנה שהיא מסוגלת גם לכתוב החלה לחלחל בתיכון, בעקבות תגובות של המורים לחיבורים שלה, והתחזקה בעקבות מחמאות שקיבלה מחברים על מכתבים שכתבה אליהם מגרמניה, שם בילתה שנה לאחר סיום התואר הראשון, במסגרת חילופי סטודנטים. "כסטודנטית עבדתי בכנסת, ופעם נדהמתי לגלות מכתב תלונה שכתבתי בשמו של ח"כ מסוים מפורסם כלשונו במוסף הכלכלי של עיתון נפוץ." היא מספרת. "הכתב סיפר לי אחר כך שראה אותו מונח במדפסת במסדרון ולשונו הצינית כל כך הצחיקה אותו שלא יכל להתאפק ולקח אותו ללא רשות. אז פה ושם קבלתי רמזים שכנראה אני יודעת לכתוב מכתבי תלונה ואולי גם מכתבי אהבה, אבל לא ניסיתי לכתוב פרוזה או שירים. רק כשכבר הייתי נשואה ואם ליואב, החלטתי לנסות להתקבל לסדנת כתיבה בבית אריאלה."

למה דווקא אז?

"יש איזה נקודה בחיים שאת אומרת – אולי אני אבדוק אם הכתיבה שלי שווה משהו. הייתי אמא לילד קטן והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, משהו לעצמי. לא היה לי אפילו סיפור אחד במגירה, אז כתבתי אחד כדי להתקבל, ואכן התקבלתי, ובחצי שנה הראשונה, שהייתה בהנחייתו של סופר ידוע, הייתי משותקת. לא העזתי לתת משהו לביקורת. רק משהתחלף הסופר בסופרת אחרת, מיכל פלג, העזתי והגשתי את הסיפור היחיד הזה לקבוצה. התגובות שקבלתי היכו אותו בתדהמה. כשנגמרה הסדנה אמרה לי המנחה שאני חייבת להמשיך ולכתוב. התרגשתי מאוד. אבל עדיין לא כתבתי. נסענו לאנגליה, ילדתי את עדו ולא הצלחתי לפנות זמן לכתיבה. חלפו ארבע שנים ולא כתבתי דבר."

כששבה המשפחה למודיעין החליטה יעל לשלוח את סיפורה הכמעט יחיד, אותו אחד שכתבה כדי להתקבל לסדנה, לתחרות הסיפור הקצר של עיריית מודיעין. "זכיתי בציון לשבח, ובדרך החוצה השיגה אותי הסופרת רוני גלבפיש, שהייתה אחת השופטות, הגישה לי את זר הפרחים שקיבלה, אמרה מילים חמות על הסיפור והפצירה בי לא לוותר ולכתוב. התרגשתי אז מאוד מהמחווה שלה והחלטתי להרשם שוב לסדנה בבית אריאלה."

למה, בעצם? הרי כבר עשית אותה פעם אחת.

"סדנה היא פורמט מוצלח בעיני לאנשים כמוני, בלי נסיון ממשי בכתיבה. באופן כללי בשביל לכתוב חייבים איזשהו כישרון בסיסי, זה משהו שאי אפשר ללמד, אבל הסדנה מספקת איזושהי מסגרת שבה אלף, את חייבת לכתוב משהו, ובית – נותנים לך משוב, וגימל – זה מקום טוב לשחרר את הפחד. הסדנה מספקת סביבה נעימה וחמימה, אמפתית, וברגע שאת משתחררת, את מבינה שאת מוקפת בקהל קוראים אוהד שרוצה לפרגן לך בגלל שגם הוא, בדיוק כמוך, מפחד מהפידבק."

בסבב השני שלה בסדנה פגשה את ד"ר שי צור, חוקרת ספרות ועורכת, שהנחתה חלק ממנה. "שי הדהימה אותי באופן היסודי שבו ניתחה את הטקסטים שלנו ונתנה עליהם משוב. שנתיים השתתפתי בסדנה, בעיקר בזכות ההנחיה של שי, וכתבתי לא מעט תרגילים וסיפורים קצרים. אבל אז, שוב, הרגשתי שקשה לי גם לעבוד במשרד מלאה, גם להיות עם הילדים וגם לפנות זמן לכתיבה ולנסיעות השבועיות לתל אביב. ועזבתי."

"שנתיים מאוחר יותר קיבלתי מייל משי. היא כתבה לי שהיא מאמינה בי ושאם רק ארצה, היא תעזור לי ותערוך משהו ארוך יותר שאכתוב. התרגשתי עד דמעות מהמייל הזה. ובכל זאת, השגרה הייתה חזקה מזה. ואולי לא רק השגרה. קל מאוד להכנס להלך רוח לא יצירתי ולחשוב שמה שאת כותבת הוא לא מספיק טוב ובנאלי. מספיק לי לקרוא ספר של סופרים מופלאים כמו ג'ומפה להירי או לאה איני או יואל הופמן ולחשוב שאין סיכוי שאגיע לדרגה כזו של כתיבה ולהכנס לשיתוק."

על גדות נהר השפריי

ואז, לפני כשנתיים, התקשרה אליה שוב שי. "היא אמרה שביקשו ממנה לערוך קובץ סיפורים על ישראלים שחיים בחו"ל והיא רוצה לכלול את אחד הסיפורים שהגשתי בסדנה, על זוג שחי בלונדון. הסכמתי, כמובן, ובמאי בשנה שעברה יצאה האסופה "ארזנו לבד: סיפורים על הגירה וחזרה", בהוצאה דיגיטלית. הקובץ יצא בזכות החסות שפרסה עליו הוצאת אינדיבוק, שהיא גם חנות ספרים מקוונת ומיזם ממריא של המשורר רון דהן וניר גרינהויז. למיזם הזה יש אג'נדה חברתית, לפיה ספרים לא צריכים להיות יקרים, אלא להיות נגישים לכולם במחיר הוגן. "ליד הבחורים" קראו לסיפור שלי, וכמה שבועות אחרי התפרסמה עליו ביקורת יוצאת דופן ב"הארץ ספרים". בשבילי זו הייתה סוג של רעידת אדמה. יש ערך רב ליוזמות כמו אינדיבוק ולפלטפורמה הדיגיטלית שמאפשרת גם לכותבים לא מוכרים במה. בסתיו האחרון ביקשו ממני באינדיבוק עוד סיפור לאסופה "ניסיון" בעריכת יהונתן דיין ורון דהן, שיצאה בחורף האחרון. סיפור קצר מאוד ונוגה על הרדמת כלבה אצל וטרינר."

ומה בקשר לספר משלך? רומן או אוסף סיפורים קצרים?

"בשנתיים האחרונות אני כותבת, לאט לאט, משהו יותר ארוך, שמורכב מכמה דמויות. שי צור עורכת אותו. אני מקווה שמתישהו הוא ייראה אור. קשה לפנות זמן לכתיבה. אצלי זה מצליח בעיקר אם אני יוצאת עם המחשב לבית קפה. דווקא הרעש מסביב וזה שאין ערימת כביסה לקיפול בקרבת מקום עוזרת לי להתרכז ואם יש לי רעיון אז המילים פתאום זורמות אל הדף. העניין הוא שזה לא קורה לעיתים קרובות."

הבשורה על הזכייה במקום השני בתחרות צרצרפיס הגיעה לה בהפתעה מוחלטת. "בדיוק ניסיתי להשליט סדר בכיור אחרי יום עבודה כשהגיע הטלפון מדנה ממפעל הפיס, וזה היה כאילו פיה התקשרה ופיזרה אבקת זהב במזווה, לשם הלכתי עם הטלפון כדי לוודא שאני שומעת נכון. מאוד מאוד שימח אותי לשמוע שהשופטים מצאו את הצרצור שלי ראוי לזכייה."

"הזמינו אותי להגיע לבית מפעל הפיס ולקבל את הפרס ביום שני האחרון. ואילו לי הייתה מתוכננת נסיעה מטעם העבודה לברלין דווקא! בעידודה של הממונה עלי ובני משפחתי דחיתי את הנסיעה בעשרים וארבע שעות והגעתי למפגש עם יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין ועוד חברי הנהלה לטקס קצר, שהיה מכובד ומכבד. צעדתי אחר כך לתחנת הרכבת בעזריאלי כשהמחאה ענקית מקלקר בידי וזכיתי להרבה תגובות ומבטים מהעוברים ושבים. זה היה משעשע."

"יום אחר כך התעוררתי במלון בברלין השכם בבוקר. עוד לפני שהתחילה הישיבה שלנו, הלכתי ברגל שלוש דקות לרחוב שוסה, הרחוב שבו נולדה וגדלה סבתי. זה הרחוב שממשיך את פרידריך שטראסה וממוקם ממש במרכז רובע ה-MITTE. זה היה מעונן וגשום בברלין אחרי גל חום. הרחוב רק התחיל להתעורר. התהלכתי לאורכו וניסיתי לדמיין את סבתא שלי חוזרת אליו אחרי יום לימודים באוניברסיטת הומבולדט או הולכת בו יד ביד עם הוריה. הרגשתי שמשהו קושר אותי עם הרחוב הזה ותמיד יקשור. חשבתי על הצרצור שניסה לתמצת את חייה ועל הפרס הנדיב ועל כמה הוא יעזור לי בחודשים הקרובים. בשובי, ישבתי כמה דקות על ספסל על גדות נהר השפריי. הבטחתי לעצמי שהשנה אקדיש יותר זמן לכתיבה והרגשתי בת מזל שקבלתי עוד אות של הכרה ועידוד. שאבתי גם עידוד וכוח מהתגובות הנלהבות לזכייה של האנשים היקרים בעבודה שלי, מחברותי במודיעין וחברותי מילדות, מהשכנים וכמובן מהמשפחה. חשבתי גם על הנשים בעיקר, החברות היקרות שלי וגם כותבות שפגשתי לאורך השנים האחרונות ושעודדו אותי לכתוב ולא לחשוב שמה שלא קרה עד גיל ארבעים כבר לא יקרה – לפעמים זה קורה! אם יש לי חלום בנוגע לכתיבה הרי שאולי פעם עוד פיה תנחת במזווה בין קפסאות השימורים ותגיד לי שיש צריף איפה שהוא בהרים או בין שדות שעומד לרשותי לשנה תמימה ואוכל לשהות שם ולכתוב בלי לדאוג לכלום. אבל עד שעוד פיה כזו תגיע, אם בכלל, בשבוע שעבר, על ספסל על גדות השפריי, בגשם הקיצי, הרגשתי אסירת תודה."

בתמונה יעל ברון. צילום יחצ