גיל טרונסקי כתב לילדים מתוך תובנות שסיגל לעצמו בגיל צעיר עקב נסיבות חייו. דנה ארוטשס-הדר מתוך ניסיונה, כמטפלת באמצעות בעלי חיים וכמתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש. שני ספרי ילדים וכמה תובנות על החיים
בגיל 49 סיים גיל טרונסקי לכתוב את ספר הילדים הראשון שלו, ספר ששורשיו נבטו בו כבר בגיל 17. תובנות שבחר לסגל לעצמו בגיל צעיר עקב נסיבות החיים, הלכו איתו והפכו למוטו חייו. מוטו שהוא גם הקו המנחה של ספרו " ארון הקסמים של טליה".
מדברים בחריזה
טרונסקי, נשוי ואב לירין וטליה, מתגורר בלפיד ועוסק בתחום המכירות. הכתיבה הייתה חלק מחייו מאז ומתמיד. "חריזות בכתיבה ובדיבור הן עניין שגרתי אצלנו בבית. לפעמים כשנחה עלינו המוזה אנחנו מנהלים שיחות ארוכות ומאולתרות בחרוזים. באירועים משפחתיים ואחרים, כשצריך ברכה בחרוזים, מהבית שלנו תמיד ייצאו הטקסטים הכי מתנגנים וזה היה רק טבעי שיום אחד אחרוז ספר שלם. מאז שהייתי ילד תמיד הסתובבתי סביב הכתיבה ולפני עשר שנים, כשטליה בתי הייתה בת שנתיים, התחלתי לכתוב את הספר. מאז מה שכתבתי היה תלוי על לוח המודעות במטבח ולא עשיתי עם זה כלום. לפני חצי שנה, לקראת בת המצווה של טליה, החלטתי לסיים את הספר וזה היה נורא קל. הורדתי את דפי הטיוטה מהלוח המודעות, ישבתי וההמשך זרם מהראש ליד ולדף. במשך עשר שנים הספר התבשל אצלי טוב-טוב ועכשיו כתבתי את ההמשך בתוך חצי שעה. חשבתי שזאת תהיה מתנה נהדרת לבת שלי לבת המצווה שלה".
"כשאימא בבוקר פתחה את החלון,
התערבבו זה בזה מציאות ודימיון.
וטליה לרגע לא הייתה בטוחה,
אם היא עוד בחלום, או אולי זאת בדיחה.
שפשפה את עיניה, להזכר היא ניסתה,
הסתכלה מסביב, בדקה במיטה.
לא היה לזה זכר, אפילו לא רמז,
והדמעות מעיניה זלגו כמו מברז".
"ארון הקסמים של טליה" מדבר למעשה על ילדה שיש לה ארון קסמים בחדר, ארון שבתוכו עולם של פיות, קוסמים ורק דברים טובים. כשטליה חוזרת מעולם הקסמים אל המציאות, ובוכה מאכזבה, אימה מצליחה לשכנע אותה שגורלה נמצא בידיה והיא יכולה להפוך גם את החיים במציאות לעולם קסום. המסר המרכזי בסיפור הוא שעולם של קסמים ופיות הוא עולם נפלא, אבל אנחנו חיים בעולם אחר. עולם שהוא לא ממש קסום ובידינו האפשרות להפוך אותו לעולם הרבה יותר טוב. "המוטו הוא באמת שהרבה מהגורל שלנו ומה שעושים תלוי בנו. אם נאמין אז נעשה את העולם שלנו יותר טוב", אומר טרונסקי.
לבד בגיל 17
את התפיסה האופטימית שלו לגבי החיים, גיבש לעצמו טרונסקי כבר בגיל צעיר ודווקא בעקבות נסיבות חיים קשות. "כבר בתור ילד עברתי ילדות לא פשוטה, אבל מה שעיצב אותי הכי הרבה בתור נער, היה כאשר בגיל 16 אמי נפטרה ושנה לאחר מכן גם אבא שלי נפטר. בגיל 17 אתה מוצא את עצמך לבד. היו לי שתי אחיות שגדולות ממני בשבע ובעשר שנים ואני זוקף לזכותן המון מהבחירות שעשיתי. עד אז גרתי בשכונת נווה עוז בפתח תקווה, שכונה שהייתה מעורבת. היו בה גם את החבר'ה שישבו בלילה ועישנו חשיש וגם את הילדים שהלכו לספרייה לקרוא. אני הסתובבתי עם שתי החבורות. אחרי שאבי נפטר הייתי צריך לבחור עם מי מהחבורות אני הולך, לאיזה כיוון בחיים. לשמחתי בחרתי בכיוון הנורמטיבי. אבל יותר מהכל, אני זוכר שיום אחרי שקמתי מהשבעה, קמתי והחלטתי שמכאן אני הולך עם הפנים קדימה. אמנם היו בעיות פרנסה ועוד, אבל החלטתי שמעכשיו זה בידיים שלי. המוטו שהתגבש אצלי היה תחליט שאתה עושה טוב עם החיים שלך ויהיה לך טוב".
כאמור, ילדותו של טרונסקי הייתה לא פשוטה, עוד לפני שהוריו נפטרו. "גדלתי בבית עם אבא מאוד עצבני ועם הרבה קפריזות. אבא שגם מוציא את העצבים שלו על הילדים, משתמש בידיים שלו ולא כדי ללטף. תמיד ידעתי שכשאני אהיה גדול אהיה אחרת עם הילדים שלי. ידעתי שאין ספק שלא אכה אותם, אבל יותר מזה ידעתי שאהיה אחד מהם. וככה זה באמת קורה היום. כמובן שאין בבית דמוקרטיה, אבל אני מסתכל עליהם בגובה העיניים. הם ילדים שיודעים לקבל מרות וסמכות, יודעים שיש גבולות, אבל מערכת היחסים שלי עם הילדים היא חברית. הם מספיק חכמים כדי ליהנות מהחבר המבוגר שגר איתם ויודעים מספיק טוב היכן עובר הגבול שבו אני זה שמקבל את ההחלטות בצורה לא דמוקרטית. אחד העקרונות שבעזרתם אני מחנך את ילדיי הוא העיקרון שגורלו של כל אחד נמצא בידיים שלו".
מאיירת בת 15
אחד הפרטים המפתיעים ביותר בספר הוא העובדה שהאחראית על האיורים בספר היא לא מאיירת מקצועית ומנוסה, אלא דווקא נערה בת 15. "נגה גולדשטיין למדה עם הבן שלי בבית הספר. בסוף השנה היא עיצבה להם את האיור על חולצות המחזור, אשתי ראתה ושאלה את הבן שלי מי אייר. הימרנו ופנינו אל נוגה וביקשנו שתאייר איור לדוגמא והתעלפנו מהתוצאה. ההחלטה ללכת עם נוגה הייתה הימור, אין ספק. בכל זאת זה הספר הראשון שלי ורק טבעי היה שאקח מישהי עם ניסיון, אבל אמרנו שאם כבר אנחנו בענייני התחלות אז נלך על זה. בסופו של דבר האיורים בספר מושכים את העין, צבעוניים, מדויקים וממש לא נראים כמו עבודה של מישהי חסרת ניסיון. כנראה שהיא באמת מוכשרת".
במציאות שוק הספרים הישראלי בימינו, גם דרכו של טרונסקי להוצאת הספר לאור עברה דרך קמפיין מימון המונים. "היום כדי להוציא ספר אתה צריך לקחת בחשבון שלא רק שלא תרוויח, אלא שגם תצטרך להוציא כסף מכיסך. ההוצאות היום לא לוקחות סיכונים, במיוחד אם אתה לא סופר מוכר. אז עשינו קמפיין באתר הד-סטארט וגייסנו 22 אלף שקל. בהד-סטארט אתה למעשה נותן לתורמים תשורות בתמורה להשתתפותם בפרויקט. אחת התשורות הכי מבוקשות הייתה שמי שיתרום סכום של 290 שקל, אני אתרום בשמו עשרה עותקים מהספר לבתי חולים בארץ. 24 אנשים בחרו בתרומה הזאת ובחנוכה הקרוב אני הולך לעבור במשך שבוע בבתי חולים מנהריה ועד אילת ולהשאיר במחלקות הילדים עותקים של הספר. זה אחד הדברים מהם אני הכי מרוצה בכל הפרויקט הזה".
ספרו של טרונסקי מיועד לילדים בגילאי 3-6, אולם לדבריו גם הגדולים יותר נהנים לקרוא בו. "בדקתי איך הילדים מגיבים לספר והוא התקבל מקסים. זה ספר מאוד זורם, מאוד קליל ונורא שמח ואופטימי. אתה רואה על ילדים אם הם אוהבים או לא, ולהקריא להם את הספר היה חוויה. הם אהבו וצחקו. השבוע ראיתי תגובה של ילד בן תשע על הספר ופשוט התמוגגתי. לא מעניין אותי מה יחשבו המבקרים או אנשי המקצוע, כשאני רואה ילד שאוהב את הספר זה עושה אותי מאושר".
כתיבה כתרפיה
אם אצל גיל טרונסקי ספרו צמח מתוך נסיבות החיים הפרטיים, הרי שספרה של דנה ארוטשס-הדר "ככה זה אצלנו" נבט בליבה מתוך עבודה כמטפלת באמצעות בעלי חיים וכמתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש. היא בת 42, נשואה עם שני ילדים, שעברה עם משפחתה למודיעין לפני מספר חודשים מירושלים. בשנים האחרונות היא משמשת כסגנית מנהל בהוסטל לפגועי נפש בירושלים, מקום אליו מתרכזים בעיקר מטופלים הסובלים מסכיזופרניה, דיכאון ושאר מחלות נפש והפרעות אישיות. עד לפני מספר שנים היא ניהלה פינת חי במרכז לילדים בסיכון, כאשר טיפלה באותם ילדים באמצעות בעלי החיים.
"החיות הן כלי השלכתי", היא מספרת, "כמו משחק, ספרים או כל דבר אחר שילד יכול באמצעותו לדבר על עצמו ממרחק. בפינת החי יש הכל – חיים, מוות, הורים, ילדים, ריבים. כל מה שיש בחיים וכל ילד מביא את עולמו לכאן דרך החיות, משום שכך יותר קל לו לדבר על עצמו. כל מה שעולה בטיפול, עולה גם דרך המגע עם בעלי החיים".
אותם ילדים עימם עבדה דנה, היו ילדים בסיכון כאשר אצל רבים מהם היה חסר הקשר עם האב. בין אם בגלל גירושי ההורים או שהם ממשפחות חד הוריות. "שמתי לב שהם מתעסקים הרבה בחוסר של האבא בחייהם. חוסר, געגוע, תהיות כמו אם היה לי אבא איך הוא היה. מכאן בא לי הרעיון לספר".
במשך ארבע שנים עבדה דנה על ספרה הראשון. "לא ידעתי איך לכתוב וזה לקח לי המון זמן. לפעמים הייתי מוצאת שעה פנויה פעם בשבועיים-שלושה ויורדת לבית קפה לכתוב ולפעמים היו עוברים חודשים בלי שנגעתי בספר. הנוסח הראשון היה זוועה, אני מסתכלת עליו היום והוא לא ראוי לקריאה. הוא השתכלל עם הזמן. הניסוחים מתעדנים ומשהו רך יותר יוצא ממני. שנים אני כותבת לעצמי את מה שעובר עליי, וזה היה מאוד תרפויטי בשבילי. היה בזה משהו מאוד מרפא".
דרך החיות
אותו עיסוק של הילדים בחוסר באב, קרם עור וגידים בספרה של דנה העוסק בגור פנדה היוצא אל היער ונחשף לעולמן של החיות האחרות. נחשף בעיקר למגוון צורות המשפחה וההורות הקיימות בטבע. "ידעתי הרבה על בעלי חיים, אבל הדהים אותי לגלות כמה צורות ומגוון יש בטבע. יש זוג המטפל בצאצאים בצורה שיוויונית לגמרי, יש חיות שרק האימא מטפלת ויש גם חד מיניות. היו המון דוגמאות והיה לי קשה לברור, אבל הייתי חייבת לוותר על חלק כדי שהספר לא יהיה מתיש לקוראים".
"הפנדה למשל, אצלם רק האימא מגדלת את הצאצאים. כשהפנדה הצעיר יוצא למסע, הוא מגלה תוך כדי שוטטות את משפחת הזאבים שבה יש אבא שיוצא לציד ויש קירבה גדולה בינו לבין הגורים. בהתחלה הפנדה בהלם, כואבת לו הבטן ולבו דופק כי הוא לא מכיר את זה מחייו. אחר כך הוא מגיע אל הפינגווינים, שהם ממש שיוויונים. פעם האב יוצא לדיג והאם נשארת עם הגורים ופעם הפוך. יותר מזה, האבות מתכנסים בחבורה עם הגורים כדי להתגונן מהקור, כך שיש מיליון אבות ולפנדה קשה עוד יותר לראות את זה. הוא חושב לעצמו שאולי מישהו מהם יכול להיות האבא שלו. אחר כך הוא מגיע אל הברבורים השחורים, כאשר בטבע יש מצבים ששני זכרים מגדלים יחד צאצא. פה כבר הפנדה ממש אוכל את הלב כשהוא רואה שלברבור יש שני אבות. הוא מגיע גם אל הפילים, שם כל הנקבות מגדלות יחד את הצאצים וגם אל הצבים שגדלים בכלל ללא הורים".
מה השורה התחתונה של הספר?
"אני חושבת שיש איזושהי השלמה. הפנדה חוזר אל אימו בשמחה וגעגוע עם השלמה שיש כל מיני סוגים של משפחות ומה שיש לו הוא לגמרי בסדר. המגוון שיש בחיים ובטבע הוא טוב ולא הופך משהו אחד לטוב יותר ממשהו אחר".
איך הספר מתקבל בקרב הקוראים?
"התגובות מאוד טובות. אני מרגישה שילדים מאוד יכולים להזדהות עם סיפורו של הדב, להבין שזה בסדר. פעם זוג עם ילדים היה הדבר הנורמטיבי, והיום יש מגוון הרבה יותר רחב. כמה שייחשפו יותר, כך יהיה קל יותר לילד. כשהילד שלי היה בגן היו שם המון ילדים להורים גרושים וילדה אחת מאומצת. זה העלה המון שאלות. אני חושבת שהספר עונה על השאלות ויכול לעזור למשפחות להסביר לילדים. אני מנסה לשווק עכשיו את הספר דרך עמותות של הומואים ולסביות ושומעת שבמשפחות חד הוריות הספר פתח אפשרות לדבר על הבחירה שעשתה האם. כל ספר שנמכר עושה לי את היום, זאת מעין לידה".
בתמונה: טרונסקי ובני משפחתו. "חשבתי שזאת תהיה מתנה נהדרת לבת שלי לבת המצווה שלה". צילום אינגריד מולר
