החיים הוכיחו לליבי ברגשטיין ממודיעין שאפשר להיות בלתי נראית גם כשאת האישה הכי פעילה, עוצמתית ורב גונית, וגם כשאת ממלאת תפקידים בכירים, מקיימת תערוכות וכותבת ספרים. ליבי ברגשטיין הרגישה תמיד בלתי נראית. את התחושות שלה היא מאגדת בספר "המדריך לנשים בלתי נראות" שאמור לצאת לאור בקרוב.

ברגשטיין עלתה לישראל מארצות הברית ב-1969 יחד עם בעלה ושלושה ילדים קטנים (לימים יוולדו לה עוד שניים). "היינו לפני כן בשליחות בארץ והתאהבתי בישראל ובאנרגיות של המקום", היא מספרת במבטא אנגלי מקסים.

ביתה של ברגשטיין נעים בצורה מיוחדת, מתובל ברהיטים מיוחדים, דובונים ישנים והמון ציורים פרי מכחולה. בביתה היא גם קיימה מפגשים במסגרת הפרויקט העירוני "נעים להכיר" אליו הגיעה, לדבריה,  דרך מעצבת התכשיטים דליה ישראלי.

טדי קורא לך

כשהגיעה לארץ עבדה ככוריאוגרפית ומדריכה לריקודי עם במשך עשר שנים בבתי ספר בירושלים. "התעסקתי בזה ברמה מאוד גבוהה", היא מעידה. "לאחר כ-12 שנה נפרדתי מבעלי וחיפשתי עבודה על מנת להתפרנס. במקרה שאלתי אם ראש העיר דאז, טדי קולק, צריך עובדים. שאלו אותי אם אני יודעת להדפיס. אמרתי שכן והתחלתי לעבוד אצל טדי כמזכירה כתבנית כשיש לי תואר ראשון בספרות אנגלית והוראה ומאחוריי ניסיון עשיר בתחום המחול". באותה תקופה, בזמן הגירושין כתבה ברגשטיין ספר ילדים – "סודותיה של ליבי" – וקדם לו ספר שכתבה ואיירה לבד "הבלון הכחול", ספר שנכתב באנגלית עבור בתה. גם הסיפור המוכר 'גברת בטן' המופיע בספר 'מאה שירים ראשונים' הוא פרי עטה. לכאורה לא מסוג הדברים שמאפיינים עבודה ככתבנית וכך היא גם הרגישה. אבל הצורך להתפרנס היה חזק מהכל.

ברגשטיין: "כשנכנסתי לעבוד בעירייה ב-1983, טדי קולק שאל אותי מה אני מתכוונת לעשות שם? לרקוד? לספר סיפורים לילדים? כי העבודה שם הייתה מאוד לא קשורה לתחומי העניין שלי. עבדתי כמזכירה של היועץ המדיני".

ואיך הייתה העבודה איתו?

"היה מדהים. הוא היה מדינאי במלוא מובן המלה, שם לב לכל פרט. עד היום כשאני רוצה לדלג על משהו, אני נזכרת במה שהיה אומר לי".

לברנשטיין זכור במיוחד היום בו קולק הכתיב לה לראשונה מכתב ורגשות מעורבים מציפים אותה. ברגשטיין, שמעולם לא עברה הכשרה ככתבנית, חששה מאוד מהמפגש הראשון עם ראש העיר דאז: "זוכרת שבבוקר צלצל הטלפון. 'טדי קורא לך', נאמר לי. ידעתי שהרגע הזה יגיע. אם לא אכנס, לא תהיה לי עבודה. השאלה היא אם אמצא דרך משלי לרשום את דבריו כך שראש העיר לא יגלה שאני לא מזכירה-כתבנית. הפחד האמיתי שלי הוא שטדי יגלה שאני לא יודעת כתיב נכון, ובאופן כללי – שאין לי הכישורים להיות מזכירה-כתבנית. לקחתי מחברת ועפרונות,  נשמתי עמוק ויצאתי מהחדר. נזכרתי בשלט שהיה תלוי בתחנת הרכבת בניו יורק. ראיתי אותו כל יום בדרך לבית הספר ובו מודעה ללימוד קצרנות בשישה שבועות. כמובן, לא היו לי שישה שבועות. נשארו לי רק כמה שניות בודדות. הגעתי לסוף הפרוזדור. ימינה – לשכת היועץ המדיני לראש העיר, הממונה עליי. שמאלה – לשכת ראש העיר. התרגשתי מאוד. מעולם לא הייתי בלשכה של ראש עיר. פתחתי את דלת הזכוכית, ומולי – אורה, מנהלת הלשכה. נכנסתי. 'טדי מחכה לך', אמרה. נכנסתי לחדר של טדי. פניקה, דפיקות לב, פיק ברכיים. טדי, שדיבר בטלפון, ישב על כיסא מאחורי השולחן. הוא דומה לסבא שלי, חשבתי. עמדתי והסתכלתי סביבי. באותו הרגע הבנתי: טדי באנגלית זה bear, ובעברית – דובי. נשמתי לרווחה. אני באזור מוכר: זהו ארמונו של המלך היל, בתוך ספר הילדים שלי. כולם רק שחקנים. אין לי ממה לפחד. נרגעתי. טדי סיים את שיחת הטלפון. חייכתי. 'קוראים לי ליבי', אמרתי בביטחון. 'שבי, ליבי', הוא אמר, חייך חזרה והתחיל להכתיב לי מכתב".

והסתדרת?

"אין לי מושג איך, אבל הצלחתי לעשות את זה".

אולמרט ולופוליאנסקי

ברגשטיין התקדמה בתפקידים בעירייה ומונתה לסגן יועץ מדיני לאהוד אולמרט ולאחר מכן לראש הטקס של לופוליאנסקי. "בגלל שהיה לי תואר, שינו את שם התפקיד שלי ממזכירה כתבנית לעוזרת ליועץ. אבל בפועל עשיתי את אותה עבודה. היועצים התחלפו ועד הרגע שנכנס היועץ החדש הייתי היועץ המדיני בפועל לאולמרט. כשהגיע היועץ החדש, הוא עשה כל מה שיכל על מנת להקטין אותי, הוא הרגיש מאוים. הוא ביקש שלא אבוא לפגישות עם ראש העיר. יום אחד היינו צריכים לצאת לכנס עם היועץ וראש העיר. היועץ אמר לי שאין מספיק תקציב עבורי ולכן לא אוכל להשתתף. התלוננתי בלשכה ובסופו של דבר נסעתי. עברתי המון דברים וכל הזמן נלחמתי, אבל הרגשתי בלתי נראית".

במהלך העבודה בעיריית ירושלים עשתה ברגשטיין תואר שני במדעי הניהול בבאר שבע. "ניגשתי למנכ"ל העירייה וביקשתי תפקיד של סגן יועץ. הוא צחק עליי ואמר 'על מה את מדברת?' אמרתי לו 'אתה לא מכיר אותי'. הוא בעצם ראה אותי כמזכירה ואני הייתי מתוסכלת מהעבודה שלי. בסופו של דבר אישרו את התפקיד, אבל אז היועצת לענייני נוצרים לא הסכימה כי לא היה מי שיספק לה שירותי משרד מאחר ואני עשיתי זאת עד אז. לכן התנאי לקבלת הג'וב היה שאמשיך לספק שירותי משרד ליועצת הזאת".

15 שנה אחרי שהחלה לעבוד בעירייה פנתה ברגשטיין למכרז על מנת להתמנות לראש הטקס של לופוליאנסקי. "תמיד נאלצתי לנהל הרבה מלחמות. לא הבינו אותי" היא  אומרת "בשלושים של טדי הוזמנתי לערב לזכרו יחד עם אנשים שמאוד קרובים לטדי. הייתי גאה בעצמי. אבל לפני כן, ללוויה שלו הגעתי לכיכר מלאה באנשים והרגשתי לבד. אז החלטתי על כתיבת הספר 'המדריך לנשים בלתי נראות'".

מה מיוחד בספר הזה ולמה כתבת אותו?

"בספר ישנם 14 פרקים. בכל פרק יש התייחסות לחמישה אלמנטים: סיפור חיים שלי שמתחיל תמיד בציטוט מ'אליסה בארץ הפלאות', ציור, סיפור ילדים, תקשור ותובנה. למרות שעשיתי כל כך הרבה דברים, תמיד הרגשתי בלתי נראית. הספר הוא בעצם מסע – מה לא היה בתוכי כדי לתת לעצמי להרגיש נראית". על מנת להמחיש את תחושותיה אומרת ברגשטיין: "אחרי שעשיתי תערוכת ציורים בירושלים, בזמן שעבדתי בעירייה, ראיינו אותי, אנשים ניגשו אליי ואמרו שלא ידעו עליי כל כך הרבה דברים, הרגשתי בלתי נראית".

טרגדיה משפחתית

חייה של ברגשטיין היו רווי אירועים דרמטיים ולא שגרתיים. הטרגי מכל קרה לפני כעשרים שנה. נכדתה ירדן בת השלוש נפטרה. "כשנכדתי ירדן הייתה בת שלוש, היא ביקשה שאגיע לגן שלה ואספר לילדים את 'הבלון הכחול', אותו ספר שכתבתי עבור בתי, אך הוא היה כתוב באנגלית. לכן ישבתי בלילה ותרגמתי את הספר לעברית והגעתי עם זה לגן", נזכרת ברגשטיין ומראה לי את הספר המיוחד שהכינה בכתב יד ואותיות גדולות לכבוד ילדי הגן של ירדן לפני קצת פחות מ-20 שנה. "חודש לאחר מכן קרתה לנו טרגדיה. במהלך ההכנות ליום ההולדת שלה ושל אחיה התאומים, נכנסה ירדן לרכב המשפחתי כשאף אחד לא שם לב ונחנקה למוות", מספרת ברגשטיין ועיניה בורקות. "מכל דבר אני לוקחת משהו שייתן לי כוח. חיינו בעצב נוראי. לא ידעתי איך ממשיכים את החיים. אבל חשבתי שהיא הגיעה לעולם כדי לאחד את המשפחה ולעשות סדר עדיפויות. בת אחרת שלי הוציאה לאור את ה'בלון הכחול' עם הקדשה לירדן. אחרי האזכרה של ירדן הלכנו לאיזשהו מופע ואיילת, דודתה של ירדן נכנסה עם המון בלונים כחולים. המשפחה שלי מדברת בשפה של סיפורי ילדים. שנה אחרי שירדן נפטרה, נולדה עדן. הוריה בחרו בחיים". בספרה מקדישה ברגשטיין פרק לסיפור הטרגי שפקד את משפחתה.

כשרון נוסף בו בורכה הוא ציור שתמיד ליווה אותה. "כשעשיתי פעם תערוכה בירושלים אולמרט ניגש אליי ואמר 'נחמד לראות שיש מישהו בעירייה עם נשמה יתרה'. את הנשמה גם הכנסתי לטקסים של העירייה עליהם הייתי אחראית – אזכרות של פיגועים, חנוכת רחובות ועוד. הטקסים תמיד היו מיוחדים". ברגשטיין ציירת בחסד, לא תמיד זכתה לפרגון לאומנות שלה, עוד תחום שגרם לה להרגיש בלתי נראית: "ציירתי מאז שהייתי ילדה, אבל לא תלו את הציורים שלי בבית. מעולם לא למדתי ציור. בשנות ה-90 החלטתי להתמקצע. יום אחד החלטתי להגיש את הציורים לוועדה על מנת להציג תערוכה בגלריה העירונית בירושלים. אחר כך עשיתי תערוכות נוספות באימקא ותיאטרון ירושלים".

איים עליי בסכין

תחושת השקיפות של ברגשטיין מלווה אותה מאותו יום, כשהייתה בת תשע, כשחזרה באחת השבתות הביתה. "סבא שלי שלח אותי לסנדלר. גרנו בקומה שלישית וכשחזרתי נכנסתי למעלית יחד עם גבר. במעלית הוא חשף את עצמו, לקח אותי לקומה גבוהה ונגע בי. הייתה לו סכין והוא איים עליי לא לספר להורים. כשהגעתי הביתה צעקו עליי שאיחרתי ושלחו אותי למיטה. לא סיפרתי על כך לאף אחד. הם גם לא שאלו מה קרה, רק אמרו לי שאני לא אחראית. שכבתי במיטה ובכיתי בזמן שכולם היו בקבלת שבת".

את עדיין שומרת את זה בסוד?

"בגיל 50 סיפרתי לאמא שלי. ואז היא אמרה לי שגם לה זה קרה. אמי היום בת 100".

המעבר של ברגשטיין למודיעין היה לא קל: "המעבר שיגע אותי, היה לי קשה. אני זוכרת איך העבירו את הארגזים דרך הגינה, הכל היה מלא חפצים וארגזים, לא מצאתי את עצמי. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. אבל זה השתפר. במודיעין אני מוכרת כציירת, אני האוצרת של קיר האומנות בספרייה העירונית. פה הרבה יותר רואים אותי והתחיל להיות נכון".

ב-2002 אף החלה לעסוק בתקשור. "גרתי אז בירושלים ודרך מישהי שהכרתי הגעתי לחוג תקשור בבניין שלי, ברחוב צ'רנחובסקי. התחלתי ללכת לשם וזה החזיק מעמד 14 שנה. כשעברתי למודיעין התכוונתי להמשיך שם פעם בשבוע, אבל זה לא הסתדר. כשאני רוצה לקבל מידע דרך תקשור, אני יושבת בשקט ומתחילה לכתוב דברים שמגיעים אליי".

לאחרונה השלימה כאמור את כתיבת הספר שיצא לאור בקרוב. "כתבתי את הספר בשביל עצמי", היא אומרת. "רציתי להבין למה אני מרגישה בלתי נראית. למה לא היו לי כלים לעמוד בפני האנשים שאיימו עליי במהלך חיי. יש אנשים בלתי נראים ויש אנשים שקופים. כך גם ילדים. יש ילדים שקופים שלא באו להילחם, אלא להיות בשקט. הם רוצים להיות כאלה וזה לא כי הסביבה לא רואה אותם. כתיבת הספר היא למעשה הקרקע שלי".

בתמונה ליבי ברגשטיין. "תמיד נאלצתי לנהל הרבה מלחמות. לא הבינו אותי". צילום אינגריד מולר