הסופרת, העורכת והמתרגמת רונית רוקאס (48) מתגוררת במודיעין 12 שנים יחד עם בעלה ושני ילדיה. למודיעין עברה המשפחה רק לאחר שרונית דאגה לוודא שקיים בעיר בית ספר דמוקרטי ששונה ממערכת החינוך הרגילה. היא עובדת מהבית, שם היא עמלה על כתיבת ספרים פרי עטה, ועל תרגום ספרים מאנגלית ועריכת ספרים והכל מתחום עולם הילדים והנוער. עד לפני כחצי שנה שימשה כעורכת של הוצאת ספרי ילדים ונוער "טל מאי" בשיתוף עם הוצאת "ידיעות ספרים", ולאחרונה הקימה הוצאה חדשה בשם "כנפיים" בשותפות עם הוצאת כתר." אני מתכננת להוציא את הספר הראשון בהוצאת "כנפיים". היא אומרת "זאת פעם ראשונה שכתר חותמים על חוזה כזה של שותפות בין הוצאות".

קובעת בשביל הילדים

לעולם התוכן והעריכה הגיעה רוקאס דרך העיתונות: "הייתי עיתונאית ועורכת הרבה שנים בעיתון "הארץ" במוסף "גלריה". כשעזבתי רציתי להקים הוצאה משלי. נפגשתי עם מאירה פירון, שהיא הבעלים של ההוצאה "טל מאי", והתחלנו לעבוד ביחד".

איך מחליטים איזה ספרים לתרגם?

"מי שנמצא בתחום מקבל קטלוגים מסוכנויות בארץ המייצגות כל מיני הוצאת ספרים מחו"ל. אני קוראת את התקציר ומבקשת את כתבי היד שמעניינים אותי, והסוכנות שולחת לי. הדרך השנייה היא לחרוש את האינטרנט, בלוגים מחו"ל ואמזון, לראות מה מעניין אותי, לקרוא ולהחליט מה אני רוצה להוציא כאן".

את בעצם קובעת מה הילדים יקראו?

"זאת סוגיה מאוד כבדה. בכל תחום הספרות בארץ, גם בתחום ספרות המבוגרים, אתה לא יודע מה הקהל יאהב, ואתה מנחש. היום בוחרים לתרגם ולהוציא ספר, לפי ההצלחה שלו בחו"ל ולפי זה שהספר נמכר ליותר מדינות, וזה הפך להיות אינדיקאטור מרכזי לבחירת ספרים. זה קצת כמו מחלה מדבקת.

לגבי ילדים אנחנו באמת אף פעם לא יודעים. כשיצא הספר הראשון שלי "בדרך של גליה", מישהי סיפרה לי את החוויה אותה חוותה כשקריאה לילדים את הספר, ופתאום הבנתי שלא הקראתי לאף ילד את הספר לפני שהוא פורסם. יש סופרים שמעבירים מדגם לקריאה של הספר בגנים. אני לא מאמינה בדברים האלו".

ובכל זאת, איך ההורים בוחרים ספר לילדים שלהם?

"בעבר כתבתי ביקורות לספרי ילדים, והיה שלב שבו התייחסתי לשאלה, איך אנחנו בוחרים ספרים לילדים שלנו? מצד אחד, אני כאימא לא מגבילה. אם הם רוצים לקרוא ספרים כמו "משחקי הרעב" ו"יומנו של חנון", אין לי שום בעיה עם זה. רוב הזמן אני אגבה את הבחירה שלהם, יחד עם הערות מצדי, אבל אני לא אגביל אותם. מצד שני, לילדים בגיל של פעוטות וגן, יש לנו את האפשרות לבחור את הספרים שהם טובים בעינינו. שם אנחנו יכולים לבחור. גם לאה גולדברג אמרה שאין שום סיבה לתת להם לבחור. אם אנחנו ניתן להם לקרוא מה שהם רוצים, ברוב המקרים הם יבחרו ספרות לא טובה. אני רואה הרבה הורים שאומרים, אבל הילד שלי אהב לקרוא את הספר. טעם ספרותי נבנה ע"י קריאה מכל מגוון, טוב ורע. גם אני כילדה שגדלתי באשדוד, קראתי הרבה. לא קראתי ספרות טובה, קראתי "דני דין" ו"השביעייה הסודית", ורק מאוחר יותר קראתי ספרות טובה.

בהוצאה החדשה, אני מתכוונת להוציא ספרים שהילדים ייהנו מהם יותר מכל דבר אחר. תמיד אומרים שילדים לא קוראים. היום, ההבדל מפעם הוא שמכסת הגירויים שלהם גבוהה, ולכן חשוב לי לבחור משהו שיש בו פיתוי".

את חושבת  שסדרה ספרי הארי פוטר חוללה שינוי בספרות ילדים ונוער?

"סדרה נפלאה. אני קראתי את כל הסדרה, ונהניתי מהקריאה. השינוי שהסדרה חוללה, הוא בעיקר בהוצאות הספרים. לא היה מאז ולא לפני, שום דבר דומה לזה. הסדרה דיי אפלה, והבן שלי קרא את הספר הראשון מכיתה א', כשאבא שלו הקריא לו. קשה להגיד שהסדרה מתאימה לכיתה א', אבל הילדים אוהבים את זה. והסדרה באמת עשתה משהו. היא גרמה להוצאות הספרים להבין פעם ראשונה, שיש כסף בתחום, והיא גרמה לפריחה גדולה בתחום".

לא בגלל הפורמט

רוקאס חובבת טכנולוגיה ומחשבים לא נרתעת מלקרוא ספרים בפורמט דיגיטלי.

יש כאלו שאומרים שאין תחליף לריח של הספרים. מה את אומרת לגבי הוצאת ספרים בפורמט דיגיטלי?

" לגבי הספרים, אין לי רומנטיזציה של הפורמט עצמו. לגבי כל עניין הריח שקיים בספרים, לספרים ישנים יש ריח מתקתק, ולספר חדש שיוצא מהדפוס, יש ריח כימי. אני לא חושבת שהפורמט הדיגיטלי יבטל את הספר כספר. הם יתקיימו זה לצד זה, ולא צריך להגזים עם הרומנטיזציה של הפורמט.

ערכתי את "קפטן אינטרנט" כמה שנים, שזה מדור המחשבים והאינטרנט, ואני גם חובבת מחשבים ומכשירים. ספרים באנגלית אני רגילה לקרוא דיגיטלית. אין הרבה שמוכרים ספרות דיגיטלית בישראל, יש מיזם שנקרא "עברית", יש את האתר "אינדיבוק" שעושים עבודה מצוינת, ויש את "מנדלה עורך ספרים" ורוב ההוצאות הגדולות משתפות פעולה. זה יותר זול לקנות דיגיטלית, וחוק הספרים דוחף לכיוון. ארבעה ספרים במאה נגמר מזמן. המחיר החדש של הספרים אחרי החוק הוא זול יותר. ספרי ילדים נמכרים עכשיו ב- 48 ₪. ספרי מבוגרים עולים היום בערך 68 ₪. ספר דיגיטלי אפשר להשיג אפילו בחצי. אני עצמי קוראת ספרים דיגיטליים, ואת הספרים שאני רוצה להוציא ב"כנפיים", אני רוצה להוציא דיגיטלית".

השני עקף את הראשון

שלושה ספרים לילדים ולנוער, כתבה עד כה רוקאס, שהמפורסם שבהם הוא הספר "בדרך של גליה".

מתי החלטת לכתוב ספר?

"בתור ילדה כתבתי כל הזמן, ומגיל מאוד צעיר ידעתי שיש לי כשרון וחשבתי שאני אכתוב, אבל כשהייתי בשנות העשרים שלי, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לעשות את זה. זה נבע מפחד, פחד מלהיכשל. לכן זנחתי את זה, וכתבתי לעיתונות. יש משהו מנוגד בין כתיבה עיתונאית לכתיבה ספרותית. ברגע שאתה מתעסק עם כתיבה עיתונאית, היכולת שלך ליצור פוחתת. כעיתונאית התעסקתי עם תרבות ילדים ונוער כעיתונאית, ומשום מה לא חשבתי שזאת הכתיבה שמתאימה לי".

לפני כחמש שנים, עזבה את עיתון הארץ, כשהחליטה לכתוב ספר לנוער. היא התיישבה לכתוב את ספרה הכמעט ראשון "החוקים הסודיים של אביגיל" מתחילתו וכמעט עד סופו בלי הפסקה.

"באמת ישבתי וכתבתי מההתחלה וכמעט עד הסוף. ידעתי שאני ממהרת מידי, ולפני שהיה לי הסוף של הספר, שלחתי אותו להוצאת "כנרת". יעל מולצ'דסקי, ראש מדור ספרי ילדים ונוער מהוצאת כנרת, שלחה את כתב היד שלי ללקטורית, שלא ידעה מי אני. הלקטורית שלחה חוות דעת מאוד חיובית, וכתבה שרק חסר סוף. אז כתבתי סוף לספר, והם החתימו אותי על חוזה. אבל חשוב לדעת, שלא שולחים ספר בלי סוף. אני לא עשיתי את זה, אבל הכירו אותי בהוצאה, ולכן לא זרקו אותי מכל המדרגות".

למרות שהספר הראשון שכתבה היה "החוקים הסודיים של אביגיל", דווקא ספרה השני "בדרך של גליה" התפרסם כספר ביכורים שלה.

"עוד לפני שהספר 'החוקים הסודיים של אביגיל' יצא, כתבתי ספר נוסף 'בדרך של גליה'. יעל גובר היא העורכת של שני הספרים שכתבתי, ובזמן שחיכיתי שהיא תערוך את הספר הראשון, כתבתי את הסיפור השני עם הערות למאייר. לספר ילדים, יש משמעות שהיא לא רק בטקסט, היא גם בציור. מאוד חשוב שתהיה השלמה, ולפעמים אפילו מלחמה בין הטקסט לאיור. הטקסט אומר משהו אחד, והאיור אומר משהו אחר. בזמן שההורה קורא לילד את הטקסט, הילד רואה את האיור, ויש לו זמן לעכל את הסתירה בין הטקסט לאיור. ולי מאוד חשוב שיהיה את הדבר הזה. אני סומכת על ההבנה של הילדים, יותר ממה שהמבוגרים סומכים.

את הספר השני, נתתי רק ליואב בעלי לקרוא, והוא לא ידע איך לקרוא את זה, והשארתי את הספר בצד. אחרי כמה חודשים פתאום מצאתי את הקובץ של הספר הזה, ובאמת אחרי שנתתי לטקסט לשכב, שמחתי בטקסט הזה, ושלחתי אותו להוצאת 'כנרת' בלי לחשוב פעמיים. תוך זמן קצר, החתימו אותי על חוזה על הספר השני, בלי שהספר הראשון התפרסם. הם גם החליטו, להוציא את הספר השני, לפני הספר הראשון".

אבל גם הספר  "החוקים הסודים של אביגיל", ספר קריאה לכיתות ד'-ו', נחשב למוצלח, ונבחר השנה להופיע במצעד הספרים של משרד החינוך.

מה ההרגשה אחרי שהספר התפרסם לראשונה?

"האמת, זה לא מה שחושבים. ברגעים הראשונים מרגישים אושר והולכים לדפוס, ואין הרבה דברים שמשתווים לחוויה הזאת, ואז הספר יוצא, והשבועות הראשונים הם קטסטרופה".

למה?

"כי עד שעיתונאים מקבלים את הספר, ועד שמישהו מתייחס עובר זמן. בהתחלה שלחתי את הספר לאנשים מהתחום ולחברים. לי היה מזל, והייתה התייחסות לספר שלי, אבל זה לוקח זמן, והשבועות האלה הם קשים. מאז למדתי, שכשספר יוצא, צריך לנשום ולחכות, וזה כבר קרה כשהספר 'הנסיכה זוהרה' יצא". ספרה האחרון "הנסיכה זוהרה" שיצא בזמן שהיתה עורכת של הוצאת "טל מאי" ספרים, מיועד לראשית קריאה , ילדים בגילאי 6-9.

איך היו הביקורות לספר?

"אתר 'הפנקס' הוא אתר אינטרנט המתייחס ברצינות הכי גדולה ועם הכי הרבה עומק לספרות ילדים ונוער, ושם הייתה ביקורת מאוד יפה. כל ספר שכתבתי מיועד לגילאים אחרים. אני מרגישה שאני מתייחסת להצלה של ילדים בספרים שלי, ומשתדלת לא לכתוב על אותם נושאים".

למה בחרת לכתוב דווקא לילדים?

"כשעזבתי את העיתון, והתחלתי לכתוב ספרי ילדים ונוער, הרגשתי שזה המקום הכי מדויק בשבילי. זה התחום שהוא שלי. אני לא אכתוב אף פעם ספרי מבוגרים, וזה לא פשרה בשבילי. אני מרגישה שאני במקום שלי. הדבר שאני הכי מצטערת עליו, זה שלקח לי הרבה זמן עד שהגעתי לזה, אחרי גיל 40".

ספר ילדים שייך למאייר כמו שהוא שייך לסופר?

"כאדם שמתמחה בספרות ילדים, אני רואה שחלה התפתחות עצומה בכל מה שקשור באיור ספרי ילדים. יש מאיירים מצוינים ומדהימים בארץ, אבל זאת עבודה מאוד לא מתגמלת, מרוויחים לא הרבה וזה לוקח הרבה זמן לאייר. בגלל שהאיכות של האיור מאוד גדלה, המאיירים מבקשים היום אחוזים מהרווחים של הספר, מאחר והם טוענים שזה יצירה שלהם כמו של הסופר. המשמעות בספר נבנית מהמתח בין האיור לטקסט, ובלי האיור אין ספר. אבל צריך לזכור, שבלי הטקסט לא היה ספר בכלל. הטקסט בא קודם, אלא אם כן המאייר הוא גם המחבר.

מאיה שלייפר המאיירת של 'הנסיכה זוהרה', מאיירת מדהימה. היא גם מעצבת. לקח לה הרבה זמן לקבוע את הקו של האיור ואת הדמות, אבל בשנייה שנקבע, היא רצה על זה".

להוציא בקלות מהמגירה

מה את אומרת על זה שאנשים היום מפרסמים ספרים ללא הוצאת ספרים?

"ההוצאות הממוסדות, לא לוקחות כסף מהכותב, וכל ההוצאות הכרוכות בהוצאת הספר, הן על חשבון ההוצאה. אם הספר שלך יתקבל, הוצאת הספרים תרצה להשקיע בזה. המון אנשים שכתבי היד שלהם נדחים, מאמינים שנעשתה טעות בזה שהספר שלהם לא התקבל. אני חושבת שאם הספר ממש טוב, אז הוצאות הספרים יוציאו אותו, ההוצאות ממש משוועות לכותבים.

אני עדיין לא ממליצה להוציא ספר בהוצאות שדורשות כסף מהכותב, מאחר והן לא מעבירות את כתב היד בעריכה ספרותית, אלא רק דרך עריכה לשונית, ויש הבדל. במה שקשור לספרי ילדים, ההוצאות הללו שולחות את הספר למאיירים איומים, והסיכוי של הכותב לראות את הספר ששילם עליו מוצג בחנות הוא קלוש. וזה עצוב. אין עדיין ברירה, אלא להתדפק על ההוצאות הממוסדות. היום המצב יותר קשה, כי ההוצאות נזהרות".

את גם מעבירה סדנאות כתיבה?

"לסופרים רבים, הפרנסה היא דרך סדנאות כתיבה. אני גיליתי שזה פשוט כייף, זה גורם לי הנאה, וגם גיליתי שאני טובה בלחוות דעה. לסדנא אני מביאה את ההבנה שלי בספרות. את הסדנאות אני מעבירה גם לילדים, גם לבני נוער וגם למבוגרים שרוצים לכתוב ספרי מבוגרים".

יש לך המלצה למי שרוצה לכתוב ספר?

"מי שרוצה לכתוב, שיקרא הרבה ספרות טובה. ואם שולחים ספר להוצאה, כדי לחכות חצי שנה, ולתת לספר לנוח במגירה. אחרי חצי שנה לקרוא את הספר שוב, לערוך אותו ואז לשלוח אותו להוצאה. אין הזדמנות שנייה, אם שלחת ספר להוצאה ודחו אותו, לא יקראו אותו שוב. המרחק שאנחנו צריכים מהטקסט שלנו, הוא מאוד חשוב".

מה הלאה?

"אני רוצה לחזור לכתוב. יש לי הרבה רעיונות, ואני רוצה לתרגם עוד שני ספרים, ואז לחזור לכתוב, גם במקביל לתרגום ועריכה. אני רוצה שהספר הבא יהיה גם על נסיכות, אבל לא נסיכות של דיסני של פעם".

(צילום: אינגריד מולר)