כמו כל סיפור טוב, גם הזרע הראשון ממנו נבט ספרה של סיגל פישביין ממודיעין שיצא לאור לא מזמן, החל מרגע אחד בחיים האמיתיים.
לפני שלוש שנים חזרה פישביין מטקס יום הזיכרון בחלקה הצבאית, שם קבור אח של אמה שנפל במבצע כראמה בשנת 1968. "חזרתי משם עם איזה מטען", היא מספרת, "הרגשתי צורך לכתוב שוב אחרי הרבה שנים בהן לא כתבתי".
מאותו רגע יצאה פישביין (37, נשואה+3) למסע כתיבה שנמשך שלוש שנים בהן תמרנה בין עבודה תובענית וחיי משפחה לבין הכתיבה. בספטמבר האחרון יצא לאור ספרה "יום חדש", המתאר את קורותיהם של בני חבורה אחת ששירתו יחד בגרעין נח"ל ומלווים אחד את השני גם עשר שנים לאחר השחרור. "זה סיפור מאוד ישראלי, על דברים שכולנו עברנו בשנים האחרונות. זה סיפור על מציאות בסיר לחץ. אנחנו הישראלים הרבה יותר מודאגים מצעירים במקומות אחרים בעולם".
לכתוב בכל רגע פנוי
חיידק הכתיבה של פישביין היה קיים מאז ומתמיד, היא מספרת. "כשהייתי צעירה יותר כתבתי הרבה, אבל תמיד למגירה. סיפורים וקצת שירה, אבל בשנים האחרונות לא כתבתי דבר. עד שהלכתי לטקס יום הזיכרון עם אמא שלי".
דודה של פישביין נפל לפני יותר מארבעים שנה, אבל השכול תמיד היה נוכח בחיי משפחתה. "השכול שזור גם בספר. זה תמיד היה נוכח אצלנו, במיוחד בימים של האזכרה ויום הזיכרון, ימים שידענו לא לדבר יותר מדי. תמיד בימים האלה רציתי להתחבר לעניין ולשאול שאלות, אבל לאימא היה מאוד קשה אז היינו נמנעים. את כל הסיפורים עליו שמעתי בעצם מדוד שלי, שלמעשה גידל אותו".
כשחזרה מאותו טקס, החלה פישביין לכתוב את העמודים הראשונים למה שיהיה ספרה הראשון. "הספר עבר מלא שינויים, אבל הדפים הראשונים שכתבתי נשארו אותו דבר. ככה זה התחיל. מאוד נהניתי לחזור לכתוב ותוך כדי צצו רעיונות לדמויות ולהמשך הסיפור".
בניגוד לדימוי הרומנטי על סופרים היושבים בעליית הגג ומקדישים את חייהם ליצירה, המציאות הרבה פחות זוהרת. "אני עובדת בעבודה מאוד תובענית כסמנכ"לית תפעול ב'מגדל שוקי הון'. אני אחראית על בקרה ותפעול של קרנות הנאמנות מול הבורסה. זה לגמרי עולם אחר מהכתיבה, והחברים לעבודה מאוד הופתעו לשמוע שכתבתי ספר. ישבתי לכתוב בכל רגע פנוי שהיה לי. לילות, סופי שבוע, כשהילדים רואים טלוויזיה. כתבתי לעצמי פתקים בטלפון כשעלו לי רעיונות בדרך לעבודה. זה עולם מקביל שמלווה אותך בכל רגע. הספר שאב את כל עולמי. זה בא גם על חשבון הזמן הפנוי עם בן זוגי. אני חושבת שלא ראיתי טלוויזיה שלוש שנים".
לברוא עולם
לכתוב ספר זה לא עניין פשוט. פישביין מספרת שחלק מספרה מבוסס על חוויות שלה ואילו חלקו האחר דמיוני לחלוטין. "הרעיון לספר התגלגל תוך כדי כתיבה. הגרעין מוכר לי כי גם אני הייתי בגרעין נח"ל וחייתי בקיבוץ, אבל חוץ משתי דמויות משניות המבוססות על אנשים שהכרתי, כל השאר דמיוניות. יש גם דמות אחת שהוספתי ממש בסוף הכתיבה, אחרי שהלקטור שעבד מולי בהוצאת הספרים אמר לי שכל הדמויות "טובות" ואין בסיפור אף דמות "רעה". הספר גם השתנה תוך כדי התהליך. בהתחלה הכל היה טוב מדי, החברות בין הדמויות, איך שכולם אוהבים אחד את השני. הכל היה חלק מדי, אז שיניתי".
"למדתי המון תוך כדי הכתיבה. אתה כותב ואז עוזב את זה לתקופה, אחר כך חוזר ולפעמים משנה את הכל ומתחיל מההתחלה. נתתי למעגל הקרוב אלי לקרוא פרקים תוך כדי הכתיבה ושמעתי פידבקים. הם גם היו מספיק כנים כדי להגיד לי מה לא טוב ולא עובד בספר. לברוא כך עולם שלם, זה חלק מההתנתקות שנדרשת. הייתי כותבת גם כשהילדים לידי בסלון וצופים בטלוויזיה. מה שכן, צריך רצף. צריך זמן".
איך בונים בעצם את הדמויות שהמצאת?
"אתה מחפש מגוון של דמויות שיוכלו להתחבר לכל מיני אנשים. הדמויות בספר מבוססות על טיפוסים של אנשים שכולנו מכירים. ערן לדוגמא, הוא הרוח החיה, הטיפוס שכל הבנות אוהבות. רונית, שעלתה מרוסיה בגיל צעיר, מראה מאפיינים של מהגרת ועולה חדשה שקשורים למה שעבר עליה. את הדמות הראשונה – גלי, כתבתי בהתחלה בגוף ראשון. ככל שהתקדמתי בסיפור היא התרחקה ממני עד שהעברתי אותה לגוף שלישי. הספר נכתב מנקודת המבט שלי והתרחק ממני למשהו שהוא כבר לא אני".
לחשוף בלי לחשוף
אומרים שלכל סופר יש את הדמות האהובה עליו, זאת שבה הוא מוצא את עצמו. אצל פישביין הנקודה הזאת לא ברורה לגמרי גם לה. "אני חושבת שאני מוצאת את עצמי בדמות של גלי, הדמות הראשונה. גם לא לגמרי, אבל אם אני צריכה לבחור אחת אז זאת תהיה גלי. אני מאוד אוהבת גם את הדמות של יריב, שיצא מהארון בשלב מאוחר יחסית. את מי אני פחות אוהבת? אני הכי פחות מתחברת באופן די מוזר דווקא לנטע שאיבדה את בן זוגה בזמן ששירת במילואים רגע לפני החתונה שלהם. האמת שאני לא יודעת למה דווקא אליה אני פחות מתחברת.
ההתלבטות שליוותה אותי בהתחלת הכתיבה הייתה כמה לחשוף את עצמי, כמה אגע בנבכי הנשמה וכמה אשמור על מרחק. בגלל שבשלב מסוים הסיפור הפך לדמיוני לגמרי, לא הייתה לי בעיה. גם כשהכנסתי סיטואציות אמיתיות מהחיים שלי, אף אחד לא יידע שזה שלי. גם לא רציתי לדחוף את עצמי בכוח לקוראים".
"את עוד לא סלב"
אחד הרגעים המרגשים עבור סופר, הוא לראות את היצירה עליה עמל כל כך הרבה זמן מתגשמת ומונחת פיזית מולו. "כשהספרים הגיעו אלי הביתה בחבילה, חזרתי מהעבודה וראיתי שבעלי הכין סטייקים ופתח בקבוק יין. לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל כולם מאוד התרגשו. זה לגמרי רגע חגיגי, למרות שהבת שלי אמרה לי שאני עוד לא סלב.."
יש בך את החלום להיות סופרת מפורסמת?
"ברור, גם שהספר יצליח וגם שיהפכו אותו לסרט. זה אמנם חלום, אבל מצד שני גם אף פעם לא חלמתי שאכתוב ספר כך שהמציאות מתעלה על עצמה לפעמים. חשוב לי שיקראו את הספר מפני שהשקעתי משהו מעצמי, מתוכי. ויש גם את העניין של ההכרה, לגמרי. בגלל זה גם בדקתי בספריות במודיעין ובחנויות הספרים שיש להם עותקים של הספר. זה יותר הקטע של ההכרה מאשר הרצון להרוויח מזה".
יש כבר רעיון לספר הבא?
"יש לי התלבטות פה. כבר כתבתי כמה עמודים שיכולים להיות ההמשך לספר הקודם, אבל גם יש לי רעיון לספר אחר ככה שאני עוד לא סגורה על ההמשך. התחלתי לכתוב גם ספר ילדים שעוד לא סיימתי. זה מדהים, אבל אני די עסוקה בין המשפחה והעבודה".
(צילום אינגריד מולר)
