עד לפני שנה עדיין התחבט אור טובול (25), סטודנט למדעי המחשב במכללה למנהל, בין להיות בזוגיות ללהיות לבד. למרות גילו הצעיר הספיק לגבש דעה מוצקה על אהבה וברגישות מיוחדת במינה הוציא לאור ספר ביכורים בשם "למה לא לבד" (הוצאת ניב) בו הוא משתף את התלבטויותיו והרהוריו.
שירים למגירה
"אם היו שואלים אותי לפני שנה האם יש אהבה גדולה כמו האהבה הראשונה, הייתי עונה שלא. באהבה ראשונה, הלב נקי מזיכרונות – טובים ורעים – ומהשוואות. היום אני יודע שלכל אהבה יש את המקום שלה. ללב יש אין סוף מקום לאהבה והאהבה שקיימת היא הגדולה מכולן", אומר טובול, תושב מודיעין, שלא הסתפק בתובנות אישיות והוציא לאור ספר שלם בנושא.
את הרומן שלו עם הכתיבה החל טובול בגיל 17. "התחלתי לכתוב ממש רציני בעקבות זה שהתחלתי לצאת עם מישהי", הוא מספר בחיוך. "הייתי ילד מופנם ולא הצלחתי להיפתח בפני אף אחד, אבל כשנכנסים למערכת יחסים בפעם הראשונה, הרגשות מתעצמים וצריך להכיל אותם. אתה לומד על עצמך ועל אחרים. התחלתי לכתוב שירים ובהתחלה שמרתי אותם לעצמי. התחברתי מאוד לכתיבה והרגשתי שקל יותר להוציא דברים בדרך הזאת. סוג של תרפיה".
שירותו הצבאי של טובול התקצר בשל פציעה ברגל שהצריכה ניתוח בירך ושיקום ארוך. במקביל גם נפרד מהחברה הראשונה. "תקופה לא פשוטה", כהגדרתו. "מצאתי את עצמי די לבד, לא יצאתי הרבה מהבית על מנת לא לסכן את הרגל וגם היה קשה להתנייד עם קביים. השיקום ארך שלושה חודשים".
גם התקופה הזאת הביאה את טובול לתובנות. "חשבתי הרבה על עצמי, מה עשיתי נכון או לא נכון, התחלתי לכתוב קצת לעצמי על ההתמודדות עם הלבד, עם האנשים שסביבי. ההורים שלי לא הצליחו להוציא ממני הרבה, אגרתי הכל בפנים והתמודדתי עם הדברים לבד".
אחרי הצבא טס טובול, כמו רבים אחרים, לדרום אמריקה עם חבר. "דווקא שם התחלתי לכתוב הרבה על אהבה", הוא נזכר. "היה שם מן שקט כזה שאין בארץ. פה אתה מרגיש שאתה רץ במסלול שמכתיבים לך, אבל כשיש שקט, יותר קל להתחבר לאמת שלך". אבל אז מצא את עצמו קופץ בין מערכות יחסים, שוכח מה זה אומר להיות לבד. "הרגשתי שזה לאו דווקא נכון להיות לבד, מערכות היחסים היו דרך לברוח מזה. יחסים שהם לא חלק מזוגיות קבועה אמיתיים יותר, אתה מרגיש יותר חופשי עם עצמך. גיליתי שלאנשים קשה להכיל את עצמם וזה נוח שיש מישהו לידם".
ביחד ולבד
"יש סיבה שבגללה הגעתי לדרום אמריקה", אומר טובול. תמיד שאלתי את עצמי למה כל דבר שאני עושה מוביל אותי לזוגיות, לכאב, לשברון, לשיא או לשפל. מאז ומעולם נדמה שהעולם סובב אחרי מסורת לא ברורה של התמסדות זה לזו לנצח, עצירת חיים שלמים וחלוקתם עם מישהו אחר. ואז, כשכבר עשית צעד כזה אין דרך חזרה. אם אתה לבד אתה רוצה ביחד".
מה עשית בדרום אמריקה?
"את מרבית הזמן שלי ביליתי בלימה. ממש התאהבתי בה. היה בה שקט כזה שהצלחתי למצוא למרות כל ההמון מסביב. מצאתי שם שלווה ומינימום דאגות. לימה היוותה תפקיד חשוב בתהליך שכל כך רציתי להעביר את עצמי. כבר אחרי חודש הספקתי להכיר כל פרט קטן בעיר המדהימה הזאת – את הצוקים הכי מבודדים מול האוקיינוס, את ההוסטלים עם הכי הרבה אירופאים והכי מעט ישראלים והכי חשוב לגלות איפה מוצאים את האוכל הכי טעים".
מה גילית על עצמך?
"הייתי לבד הרבה, אבל למרות שניסיתי להתבודד, הכרתי אנשים בהוסטלים, הכרתי מקומיות והתחברתי לחבר'ה שם. כולם שם משוחררים, נטולי דאגות ולחצים. היו לי חיבורים מיוחדים לבחורות, התחברות פנימית אמיתית ונטולת מסיכות, חיבור אמיתי. אבל תמיד הזכרתי לעצמי שהמטרה שלשמה הגעתי היא להיות לבד. החודש השני שם עבר בקושי רב, לא הצלחתי למצוא את עצמי. שנאתי להיות לבד. בלילות הייתי נשאר ער וכותב במחברת שהבאתי אתי על הזיכרונות והרגשות שהציפו אותי, על הבנות שפגשתי ונתתי להן ללכת. חשבתי שככל שאתן לאנשים ללכת, ככה אתרגל להיות ללבד. גיליתי שהחום, הקרבה, הדאגה והביחד הם סוג של התמכרות וככל שהתערבבתי יותר עם אנשים, כך רציתי יותר להפסיק לנסות להיגמל. רק רציתי לחזור ולהרגיש את אותם דברים שעשו אותי מאושר".
מה ניסית להוכיח לעצמך?
"לפני שטסתי הכנתי לי רשימה עם דברים שבגללם עלתה השאלה האם אני יכול לבד, כל הדברים הרעים שפגשתי במערכות יחסים. אבל שום דבר שרשמתי לא הצליח לשכנע אותי לוותר על הדברים שחוויתי בדרום אמריקה. כתבתי המון. ולמרות שהשתמשתי באלפי מילים, הזדקקתי למילה אחת בלבד – אהבה".
אחרי שחזר, לפני כשלוש שנים, התחיל טובול לפרסם את הסיפורים שכתב בפייסבוק. "אז לא הייתי בכיוון של להוציא ספר. הראיתי את החומרים לחברים טובים והם הופתעו כי הכירו אותי כבן אדם סגור. התחלתי להעלות את הסיפורים באופן קבוע לפייסבוק ולקבל תגובות והודעות מאנשים שהזדהו עם החוויות שלי. למען האמת, לא ציפיתי לתמיכה כזאת. אתה רוצה שאנשים יאהבו את מה שאתה כותב, אבל לא ציפיתי שממש יתחברו לזה".
"אחרי כשנה וחצי התחלתי לחשוב על ספר", משחזר טובול. "החומרים הישנים שכתבתי נמחקו בטעות מהמחשב וזה דווקא הגביר את הרצון שלי לכתוב עוד".
להוציא ספר
באותה תקופה התחילה לצמוח המגמה של הסופרים הצעירים כשלירן כהן הוציא ספר עם סיפורים קצרים שהפך לרב מכר ("כבר לא מתים מאהבה" בהוצאת ניב) . "לאנשים יותר קל לקרוא סיפורים קצרים", מעיד טובול. "הפייסבוק הייתה נקודת פתיחה טובה עבור כולם ולאחר מכן גייסו כסף דרך הד-סטרט".
טובול בחר להוציא את ספרו לאור באופן פרטי, ללא גיוס כספים ראשוני. "כשראיתי שאנשים מתחברים לסיפורים שלי, התחלתי לחשוב על הוצאת ספר. קשה להיחשף, אבל רק אני ידעתי שהסיפורים אמיתיים".
למה לא הד-סטרט?
"זה היה פולשני מדי עבורי. הם דוחפים לפרסום, אבל פרסום יתר פוגע בדרך מבחינתי. היתרון הוא שנמכרים ספרים מראש, בכ50 ₪ לספר. רק אחרי שאתה מגייס את הכסף, אתה מתחיל לעבוד על הוצאת הספר. אני גם רציתי לתת לאנשים את הבחירה אם לקרוא את הספר או לא. לא רציתי שזה ישכב על איזה מדף, רק כי שילמו עליו מראש ולא יקראו אותו".
טובול הגיע עם החומרים להוצאת ניב כאמור ("ההוצאות הגדולות לוקחות הרבה כסף ופחות מקדמות צעירים"). בדרך כלל ההוצאות לאור עובדות על העריכה, אבל טובול רצה לעשות את זה בעצמו, להיות בטוח ומחובר לתוצר הסופי. "העורכים עושים המון שינויים ואתה מרגיש שבן אדם אחר פתאום כתב את הספר. לכן חשוב להתחבר לעורך במיוחד כשאתה סופר מתחיל. עבדתי עם טל יפרגן שעשתה עבודה מצוינת. חשוב שהעורך יתחבר לסיפור, אחרת קשה להפוך את זה לטקסט קריא.
כל טקסט נקרא המון פעמים. קראתי את הספר כבר מאה פעם. נתתי גם לאחרים לקרוא כי ברגע שאתה עובר על הטקסט כל כך הרבה, מתפספסים דברים. לאחר מכן צריך להחליט איך מסדרים את הטקסטים בספר, לחלק אותם כך שזה יראה את הדרך שלי בכתיבה. טל ממש הבינה את הראש שלי.
את הכריכה ציירתי בעצמי. אני אוהב לצייר. היו לי המון סקיצות, אבל רציתי כריכה נקייה, הרגשתי שזה מייצג את הספר".
איך החלטת על שם הספר?
"הספר בעצם מנסה לגשר בין שני הצדדים, אבל גם בזוגיות צריך למצוא את הלבד, להשקיע בעצמך. למעשה אין תשובה חד משמעית".
טובול מאשר את הדעה הרווחת שקשה מאוד להתפרנס מכתיבת ספרים. "לא עשיתי את זה בשביל להרוויח כסף. הוצאתי במהדורה הראשונה 300 עותקים אותם אני מוכר דרך אתר האינטרנט ודוכנים שאני מקים. במהדורה השנייה אפשר להוציא הרבה יותר ספרים לחנויות והרווח גדול יותר".
עוזב למרות האהבה
רוב הסיפורים בספר שכתב הם אמיתיים, מבוססים על חוויות מחייו, כולן סביב אהבה, זוגיות, פרידות והלבד. כך למשל הסיפור "אז מה אם אני זה שעזב".
"זה היה בין הקטעים הראשונים שפירסמתי", מסביר טובול. "כתבתי אותו לאחר הפרידה מהחברה הראשונה, האהבה הראשונה. זה היה שלב מאוד משמעותי בשבילי גם מבחינת הכתיבה וגם מבחינתי. היה צריך הרבה אומץ לקום ולעזוב אחרי תקופה ארוכה כשזה הדבר היחיד שאתה מכיר. אני חושב שבאותו שלב באמת הצלחתי לחבר את כל הרגשות לתוך הכתיבה שלי ולהוציא את כל האמת הפנימית החוצה. מצד אחד למדתי שאהבה זה חלק שנשאר איתך תמיד, אם זה מהחוויות שצברת והזכרונות הקטנים שנחרטו בתוך הלב. מצד שני למדתי שדווקא האהבה הזאת שממלאה אותך גם צוברת הרבה מטענים שסוחבים לאורך הדרך ורק הזמן והניסיון מלמד אותך להשתחרר מהם. היינו מלאים בהמון אגו שהצליח לדחוק אותנו לשני צדדים נפרדים וזו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל ובסופו של דבר למרות כל האהבה נאלצתי לעזוב".
לא פשוט. איך מרגישים עם זה?
"ההרגשה הייתה לא פשוטה ולאחריו כתבתי את הקטע 'המבט שלך' שמדבר בדיוק על הרגע הזה בפרידה שמלא בכאב, כשהעיניים נפגשות וצריך לעמוד מול האמת והאהבה ולשחרר אותה למרות שרואים את הכאב בעיניים של הצד השני. אני חושב שלמשך תקופה ארוכה סחבתי איתי את המבט הזה כי בסופו של דבר היה לי חשוב שהיא תמשיך ותהיה מאושרת. אני חושב שכל החוויה הזאת הביאה אותי לראות עוד צדדים במערכות יחסים שלא הכרתי והרבה אנשים מפחדים להתמודד איתם. הבנתי שבסופו של דבר למרות שלפעמים השביל של שני אנשים מתפצל, עדיין יש שאריות שממשיכות איתך תמיד".
חוץ מאגו, יש עוד דברים שלדעתך משפיעים על הזוגיות?
"השגרה. יש על זה סיפור קצר נוסף אותו כתבתי בעיקר מהסיבה שהרגשתי המון פעמים שהשגרה בולעת אותי אליה בהמון המון חלקים בחיים. דווקא הדברים המשמעותיים יותר שלנו הם אלה שנדחקים הצידה ברגע שנכנסים לאיזה שגרה מסוימת. הרגשתי שהרבה דברים הלכו לי לאיבוד מכוחו של הרגל ומשחיקה ודווקא אז כשמצליחים לפתוח את העיניים מבינים שהזמן האבוד הזה שנשאב לא חוזר ולפעמים מאוחר מידי לעשות דברים אחרת. רשמתי את זה בעיקר לעצמי כדי לדעת שדווקא אז, כשנשאבים לזה צריך לעצור הכל כדי לחיות, לשנות, לתת מעצמך ולעשות את הדברים שפעם העלו לנו חיוך. לא לקחת דברים כמובן מאליו כי הם לא תמיד יהיו שם".
איך נוצרה התופעה הזאת של סופרים צעירים?
"בגלל הטכנולוגיה, אנשים פחות יוצרים קשרים ואז הם מחפשים דרך לחשוף את עצמם. היום מצד אחד הקשר בין בני אדם נגיש יותר, אבל נוצר ריחוק שהדור שלנו יתקשה לגשר עליו. אנשים לא יודעים ליצור אינטראקציה אישית. בגלל החסך הזה, יותר קל לכתוב דברים, להוציא את זה דרך כתיבה. הפייסבוק הקל על הופעה, אבל צריך לתחזק את זה כל הזמן, להעלות קטעים כדי לא להיעלם, לשמר את מספר העוקבים. רוב היוצרים הצעירים מתחילים ברשתות החברתיות והחשיפה לא תמיד פשוטה".
המשפחה תמכה?
"מאוד. וגם עזרו לי כלכלית שזה לא מובן מאליו. לאמא שלי היה קשה לקרוא את זה דווקא בגלל שהיא יודעת כמה אני מופנם. מי שמכיר אותי קשה לו להאמין שאני כתבתי את זה".
אז בעצם עשית סוג של טיפול לעצמך?
"לגמרי. לכתוב זאת דרך להתגבר על המופנמות. כשאתה לא משתף אחרים במחשבות שלך, אתה בעצם מוותר על קיומן של דרכים שונות משלך. זה שינה אותי מאוד, הרגיע אותי נפשית, לימד אותי ליצור קשר אמיתי עם הסביבה. זה גורם לאנשים לסמוך עלייך יותר. גיליתי גם שעזרתי לאנשים שקראו את הספר. קיבלתי הודעות שעזרתי להם להוציא מעצמם דברים וזה גרם לי להמשיך לכתוב".
בתמונה אור טובול. "היום אני יודע שלכל אהבה יש את המקום שלה". צילום אינגריד מולר
