באחד הערבים ישבה גלית דיסטל אטבריאן עם חברים. "זרקנו לאוויר שמות מצחיקים של אנשים, זה התעורר בעקבות התופעה הנפוצה לאחרונה שאנשים מנסים לתת לילדים שמות מקוריים. מישהי אמרה שהיא מכירה שלישיית אחים בשם איב סאן לורן. יצאתי משם, הגעתי הביתה ואמרתי לעצמי שאני מוכרחה לכתוב ספר על שלושה אחים בשם זה. החלטתי למקם אותם ברמת גן וניסיתי לחשוב איזה אנשים יתנו לילדים שלהם שמות כאלה. כך נולדו ההורים, מיכאל ולבנה עמיזדה, המתגוררים בדירת שיכון עם מרפסת סגורה ברמת גן עם שלושת ילדיהם".
זו הייתה ראשיתו של הספר "טווס בחדר מדרגות", סיפורה של משפחה שחוותה התעללות מינית מצד האב כשהאם למעשה סייעה לו במעשיו בשל אהבתה הרבה אליו. "אין לי מושג מאיזה תת מודע או מאילו תהומות הפך הסיפור להיות סיפור של גילוי עריות והתעללויות, כמובן שהוא לא אוטוביוגרפי. רק כשסיימתי לכתוב אותו הבנתי איזה ספר כתבתי, לא ברור לי מאיפה זה בא. יחד עם זה, הסיפור נוגע בקצוות הכי חשופים של החיים ולכן הוא גם מלא בהומור ובאותו עמוד גם בוכים וגם צוחקים".
סיפור העלילה מתחיל ממש לפני שמיכאל עמיזדה, האב המתעלל, מתאבד לעיני ילדיו והוא מלווה אותם ביומיים שלפני מותו, לאורך השבעה ומספר ימים לאחר מכן. שלושת גיבוריו הם הבת הבכורה איב, ששינתה את שמה לחווי, אישה כבויה, אפרורית, רווקה בת ארבעים פלוס, מטפלת במכורים לסמים ומדמיינת אהבות; אחותה לורן, הבת היפה, גרושה עם ילדה קטנה; והאח סאני, ילד מחונן לשעבר שסיים תארים עוד בתקופת התיכון, מבזבז את חייו, לא עובד ונשוי לאישה שאינו אוהב.
אנרגיה של יצירה
"הטווס בחדר המדרגות" הוא ספרה השני של גלית דיסטל אטבריאן (43), ילידת ירושלים ותושבת כפר האורנים. יש לה שתי אחיות ואח. היא גרושה (עם בן זוג) ואימא לענבר, בת שש עשרה שלומדת בתלמה ילין ולערן, בן ארבע עשרה. יש לה תואר שני בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ובעבר לימדה במשך מספר שנים פילוסופיה בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, והיא גם בעלת הבוטיק לבגדי מעצבים "אחותי" שהיה עד לפני כמה ימים באזור התעשייה שילת.
לאמה הייתה חנות ותיקה לבגדי מעצבים בירושלים כך שתמיד הייתה מחוברת לתחום ולפני שמונה שנים התחילה לעצב בגדים ביחד עם אחותה ופתחה עימה את החנות בשילת בה מכרו את בגדיהן בצד בגדי מעצבים נוספים. "יש בי אנרגיה של יצירה והיא הייתה מתועלת לבגדים. עיצבתי והייתה לי מתפרה שתפרה עבורי כי אני לא יודעת לתפור כלום". בימים אלו עוברת "אחותי" דירה, מן החנות בשילת לביתה שבכפר האורנים.
איך הגעת מעיצוב בגדים לכתיבת ספרים?
"כשבתי ענבר הייתה בת חודשיים נסעתי עם בעלי לשעבר לשליחות דיפלומטית של חמש שנים ביוון. שם נולד בני ערן ובעקבות חוויות שעברו עליי נכתב ספרי הראשון, "ואם היו אומרים לך". לערן היה עיכוב התפתחותי ובמהלך האבחון שעבר ביוון התחילו לומר לי דברים גרועים, גם על הילד וגם על האמהות שלי, תיאוריות המקשרות בין האמהות לבין האוטיזם". גלית מציינת שהספר "ואם היו אומרים לך" אינו אוטוביוגראפי אלא רומן ויש בו מניפולציות ספרותיות ודמויות בדויות, כמו השכנה שרואה את מה שנסתר מהאימא. בכלל, הספר אינו מספר על הילד אלא על האבחונים, על אי הדיוקים ועל ההאשמות. "המוטיבציה לכתיבתו לא הייתה ההתמודדות עם הילד אלא עם המערכת ועם אלו שאמורים לעזור. היום, חמש שנים לאחר פרסום הספר, התברר שכל רואי השחורות טעו לגבי מצבו. הוא כלל לא נמצא על הספקטרום האוטיסטי ולומד בתיכון רגיל. יש לו לקויות למידה לא קלות ובגילאים הצעירים הרבה פעמים מכניסים כל מיני בעיות תחת הכותרת של "בעיות תקשורת" אך כשהוא גדל התברר שהכישורים החברתיים שלו והאינטליגנציה שלו תקינים, הוא אלוף בניואנסים חברתיים ובהומור, ומדובר בבעיות למידה. הבעיה היא שבתחום הזה כל ה"תחלואה" מקורה בשוביניזם והרעיון של ""blame it on the mother הומצא על ידי גברים. מה שהיה מעניין בספר הוא שלמרות שהוא בועט במוסדות הטיפוליים והחינוכיים היה אצלם צמא לקול שונה. מאז שהוא פורסם אני מתרוצצת בין הרצאות למנהלי בתי ספר, ליועצות ולמורים, והד"ר ורדה גרוס, מנהלת המחלקה לנוירוכירורגיית ילדים בשערי צדק, הכינה מהספר הרצאה כדי לתת לרופאים אפשרות לחוש את הצד השני. הספר נלמד גם במכללת דוד ילין ובחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב".
אני חייבת לכתוב
הספר שינה את חייה של גלית ופרסומו סימן עבורה נקודת מפנה. "הבנתי שאני חייבת לכתוב. כשהספר יצא לאור הפסקתי לייצר בגדים והתחלתי לייצר ספרים. זה היה תהליך איטי ששיאו עכשיו כי חיכיתי עד שספרי השני ייצא כדי לראות אם אני באמת יודעת לכתוב, להמציא דמויות וסיפור. הספר החדש קיבל חיבוק מהקהל ומן המבקרים והיום אני יודעת שהדגש אצלי יהיה על כתיבה ואקדיש לכך את מרבית זמני. את מכירת הבגדים אצמצם לשבוע בחודש ובשאר הזמן אכתוב. אני שומרת לי את עניין הבגדים כי אני אוהבת את זה, אני אוהבת לעבוד עם נשים ולהתאים להן בגדים ואעשה זאת ב"אחותי בכפר".
את האומץ לשנות כיוון ולהתמקד בכתיבה קיבלה גם בהבנה שזהו ייעודה, שאליה עזר לה להגיע אלדד בן חורין, מדריך הקראטה המאמן גם בשיטת NLP ואדלר ומתמחה בגבולות. "הוא לקח אותי כפרויקט ובזכותו עשיתי את השינוי. עד אז כתבתי עם ייסורי מצפון ודרך האימונים הוא שינה אותי כאימא וכבן אדם וגרם לי להאמין בעצמי. גם חלק מההתקדמות של הבן שלי הייתה בזכות האימון כי הוא גרם לי לשחרר אותו ולסמוך עליו ועל ידי כך להעצים אותו. הוא שחרר אותי מרגשי האשמה ומ"שד" הרחמים לילד, שהוא בעצם רחמים עצמיים שלא עשו טוב לילד. ברגע ששחררתי אותו הוא התחיל לפרוח. בעקבות המפגשים עם אלדד הפכתי לאדם אחר, התובנות נפלו עליי במהירות וההקשרים הפכו להיות מאד ברורים. הבנתי הרבה דברים על עצמי ומה אני צריכה לעשות".
קודם כל אמא
מהספר החדש שכתבה עולות שתי סוגיות עיקריות: שאלת הבחירה החופשית ונושא האמהות. על דמותה של האם (לבנה) בסיפור אומרת גלית שהיא אשמה לא פחות מבעלה כי לא דאגה לילדיה. "לבנה עמיזדה אהבה יותר את בעלה מאשר את ילדיה ואת זה אני לא מוכנה לקבל". במקרה של לבנה עמיזדה לא מדובר בסתם אימא שלא דואגת לילדיה אלא במישהי שמגישה את בתה כמנחה לאב המתעלל מינית משום שהיא אוהבת רק אותו. זה כמובן מקרה פתולוגי שבו האם משתפת פעולה עם מעשיו של האב, אולם גלית סבורה ככלל שאהבתה הראשונה ואחריותה הבסיסית של האם היא קודם כל לילדיה. "אני רואה בחירות של נשים שהרבה פעמים הילד לא עומד בראש סדר העדיפויות שלהן, בגלל הבעל או בגלל הקריירה. אני מאמינה שאימא היא ההורה הדומיננטי ואנחנו, הנשים, נשארנו כאלה גם כשבמקביל אנחנו מלהטטות בין הסירים, הקריירה, הבעל והבוס. אני רואה נשים נקרעות. ברור שאני בעד נשים, אבל אני גם יודעת שאפילו כעת כשיצאנו החוצה עדיין יש אפליה בשכר ותקרת זכוכית".
נכון שהשילוב הוא לא פשוט, אבל הפתרון המקובל הוא שהאבות ייקחו חלק גדול יותר בגידול הילדים. את מתנגדת לזה?
"יש בעייתיות אינהרנטית, הנשים יולדות ומניקות והצורך של ילד באימא הוא שונה מהצורך באבא. התפקיד של אימא בחיי ילד קטן הוא אקוטי ושונה מתפקיד האבא. הדעה שלי היא לא 'פוליטיקלי קורקט' אך אני מאמינה שהאחריות המוסרית לילדים צריכה להיות הראשונה במעלה ואבא לא יכול לתת מה שאימא יכולה".
אז מה הפתרון, שנשים יישבו בבית ולא יממשו את עצמן?
"הדעות שלי הן תוצאה של התבוננות. כדי שמהפכה תקרה היא לא יכולה לקחת בחשבון ניואנסים, לכן תמיד יש התקדמות ורגרסיה. אין לי פתרון, אני מצביעה על קושי. כל אישה מכירה את זה. מה עושים עם הקושי הזה? אין לי מושג. יש הרבה אמהות שעושות קריירה ומגשימות את עצמן והן גם אמהות מצוינות, אך הן נקרעות. הן מנסות לרבע את המעגל, הן 'סופר וומן' בחוץ ובבית, כאשר בחוץ התנאים קשים יותר עבור נשים. גם כשהן בוחרות לעבוד מהבית או לעבוד באופן חלקי הן עם עין אחת על הוויתור על הקריירה".
את באה בטענה לנשים על כך שהן לא מסתפקות בתפקיד המסורתי של האם?
"לא, אני לא מאשימה את הנשים, הן הקורבן והן כיום נדרשות לעשות הכול. כל אימא שיש לה שניים – שלושה ילדים ועובדת במשרה מלאה מבינה זאת בדיוק. אני בחרתי בעבודה שלי להיות עם נשים, אני מעריצה נשים".
ליבת הספר, אומרת גלית, היא עניין הבחירה החופשית והאם היא בכלל קיימת. "זה ויכוח שניטש בין האחים בזמן ה'שבעה'. סאני לא כועס על ההורים והוא סולח להם אך את לורן, שהיא הקורבן, הוא שונא. חווי טוענת שלאנשים יש בחירה וסאני טוען שלא. אני מאמינה שאין בחירה חופשית ושאדם לא יכול להיות מה שהוא לא, אדם הוא מה שהוא. אני סבורה שאדם הוא כמו אבן שנופלת מקומה שביעית. היכולת לבחור היא מולדת ויש אנשים שלא יוכלו לבחור. כל פעולה שתעשה היא תוצאה של הפעולה שעשית קודם. השאלה היא גם מה אנחנו עושים עם הרע, הרי גם מי שעושה רע נולד עם זה. אני לא חושבת שיש בחירה בכלל, כי גם היכולת להשתנות היא מולדת. על השאלות האלו מדבר הספר".
למה "טווס בחדר מדרגות"?
"בחדר המדרגות בבניין שבו התגוררה המשפחה תלתה האם גובלן של טווס שרקמה, חיה יהירה וראוותנית. לבנה חיה חיים עלובים אך היא רצתה להתפאר בפני השכנים על אהבתה המסעירה למיכאל. בעלה כלל לא אהב אותה, הוא התעלל בה נפשית, אך מה שהיה חשוב לה הוא המצג כלפי האחרים על כך שיש לה הכול. לבנה הייתה אימא נוראית, היא הדמות שלא אהבתי בספר, מה גם שהתחזות וזיוף הם דברים שמעבירים אותי על דעתי. היא עבדה על עצמה וזה הזיוף הכי גרוע. המפלצת האמיתית בעיניי זו היא, אפילו יותר מאשר מיכאל". והיא גם מוסיפה "הטמפרמנט שלי בכתיבה זהה לזה שבחיים ולכן אני דואגת שהקורא לא ישתעמם באף שורה, אין תיאורי נוף והסיפור דחוס".
הדבר הבא: רומן היסטורי
את הספר החלה גלית לכתוב ביום בו התפרסם הספר הראשון. "הייתי זקוקה לזה, הכתיבה היא העוגן שסביבו מתנהלים החיים האמיתיים". הוא נכתב במשך חמש שנים וגיבוריו ליוו אותה לאורכן. "זו הייתה פרידה קשה כי היו להם אחיזה ועניין בי. הם לא אנשים משכילים במיוחד ובשנה הראשונה הם עדיין היו קריקטורה אך פתאום התחברתי לקול שלהם והם הפכו לבשר ודם". מתגובות שהיא מקבלת עולה שהספר מעורר תגובות רגשיות. "מה שמדהים אותי הוא שמה שהיה לי בראש נמצא עכשיו אצל אנשים. שמעתי שהספר מייצר כעס, כועסים על חווי כי תופסים אותה כחלשה ו'קורבנית', כועסים כמובן על האבא ועל האימא שסייעה לו ואפילו על סאני. אנשים כועסים גם על הסוף, יש כאלה שאומרים שהוא טוב מדיי ואחרים טוענים שהוא רע מדיי".
וכמו שקרה עם הספר הראשון, גם עכשיו אחרי ש"הטווס…" יצא לאור, החלה מיד לכתוב את הספר הבא. "הספר מלווה אישה מיום הולדתה בגטו אספהאן שבאיראן ועד למותה בישראל. זה רומן היסטורי וזו הזדמנות עבורי לחקור את המקורות כי ההורים שלי עלו מאספהן בשנת 1964. תוך כדי הכתיבה אני עורכת את התחקיר, שואלת את ההורים. הם מספרים לי על הקהילה שחיה בגטו "מאהלה", שהיה גטו לא במובן השלילי של המילה אלא קהילה יהודית ענייה אך מאושרת שנטמעה בנוף המוסלמי. פתאום אני מבינה איך נראו הבתים והחצרות ומה בדיוק היה שם. עכשיו אני נמצאת באספהאן יחד עם הגיבורה פולור (פרח), היא נקראה כך כי הפרח נפתח בלילה שהיא נולדה בו ואביה רץ לחפש מיילדת יהודיה, כי על פי האמונה אם המיילדת יהודיה ייוולד בן ואם היא ערביה תיוולד בת…". הפעם, אחרי שהחליטה להקדיש את רוב זמנה לכתיבה, גלית גם מקווה שהספר הבא לא ייצא בעוד חמש שנים אלא הרבה קודם.
(צילום: אינגריד מולר)
