אירית ברעם הייתה כאן לפני רובנו, כשבתי שילת, מושב חדש, הוקמו, ומרכז העיר מודיעין היום, היה גבעות מכוסות שיחי סברס. כאן היא גדלה, עזבה, נישאה, התגרשה ושוב חזרה ומאז היא כאן עם ארבעת ילדיה מחוברת למקום בעבותות של אהבה לביתה, לקהילה ולעבודתה כגננת בגן מונטסורי ברעות. כל אותן שנים כתבה מחברות שירים ולא העזה לקוות שיום אחד תעמוד עם ספר שירים משלה בשבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב. אבל זה בדיוק מה שקרה לה השנה
אירית ברעם מבקשת שאתקשר אליה כשאהיה מול שער מושב שילת והיא תפתח אותו ותסביר לי את הדרך. בעומדי מול השער ובגבי חנויות הענק של מה שנקרא במקומותינו "שילת" חשבתי פתאום שזו תהיה לי הפעם הראשונה שאני נכנסת למושב עצמו. השער נפתח ואני חונה ליד ביתה, בית קטן בן מפלס אחד שהוצמד אליו קרוון שהפך לחלק אינטגאלי מהבית, בית צנוע מאוד, עם רהיטים שלוקטו מפה ומשם כדברי אירית אבל מסודר ונעים ועם ספריה עשירה. אירית ברעם היא אישה נעימה ומאירת עיניים ובתום השיחה שלנו אחשוב גם שהיא אחת הנשים האמיצות שפגשתי.
חלוצה בשילת
היא בת 51, נולדה בקיבוץ גבע. סבתה, יונה ברקאי היא בת 101 ועדיין גרה בקיבוץ ואפילו עובדת בספריה שלו. אמה נעמי ברעם נולדה גם היא בגבע ונישאה לזוהר ברעם. "סבתי יונה היא אישה מדור הנפילים, מגרעין גורדינה בליטא שהקים את הקיבוץ. כשהייתי בת שנה החליטו הורי לצאת לדרך עצמאית. הם חיפשו מימוש עצמי ועד שהייתי בת 13 והתיישבנו במושב הנבנה שילת עברתי לא מעט מקומות מגורים ובתי ספר".
את ילדותה בילתה אירית בין היתר בשגרירות ישראל בתאילנד שם היו הוריה נספחים, אילת, הרצליה פיתוח וירושלים. היא זוכרת בעיקר את אילת לטובה אבל מעידה שהנדודים גם הקשו עליה למצוא גרעין חברתי יציב: "הפרידות התכופות גרמו לי בסוף די לוותר על למצוא חברים והכתיבה, כבר מכיתה ד' הייתה מפלט", אל הכתיבה נחזור מאוחר יותר.
אבל כשהייתה ברעם בת 13 הצטרפו הוריה אל מקימי המושב שילת וגם ייסדו את האתר כפר חשמונאי אותו מנהל אביה עד היום. שם לראשונה הרגישה ברעם תחושה של קביעות.
איך את זוכרת את החיים כאן לפני שהוקמו הישובים העירוניים?
"כשבאנו לשילת ב-1977 הייתי בטוחה שזה סוף העולם. גבעות ריקות ומכונית שעוברת אחת לכמה שעות, בדרך כלל משאיות עם חיילים. זוכרת את עצמי קוטפת סברס עם הגנות על הידיים והרגליים עד שפגשתי את בנו של אחד הפועלים הערביים שעבדו בכפר והוא פרץ בצחוק והראה לי איך קוטפים את הפרי ישר לתוך הדלי ועד היום אוכל לעשות זאת אם אצטרך…." היא מחייכת. "חלק מהאנשים במושב שהתחברתי איתם חברות שלי עד היום. אלה הנשים שאני נפגשת איתם ושילדיהם גדלים עכשיו עם ילדי. הגרעין הראשוני היו 54 משפחות היום יש מעל מאתיים".
איפה למדת בתיכון?
"שנה אחת למדתי בבן שמן ואז בתיכון ברמלה לוד. לוד הייתה העיר הגדולה לשם הייתי מגיעה לעיתים בבוקר לקופת חולים מוציאה אישור מחלה ואז הולכת לשוק ופוגשת לעיתים מורה שלא שאלה למה אני לא בכיתה. השתתפתי גם בחבורת הזמר עם אתי אנקרי. ברמלה לוד הייתה שחקנית בשם מרים נבו שהקימה להקת דרמה של נערים ונערות, לא שיחקתי שם אבל הייתי מצטרפת אליהם לפעמים להופעות, הרגשתי שיש בי צד אומנותי. סיימתי במגמת חמש יחידות ספרות והתגייסתי לצה"ל שם שירתתי כשוטרת צבאית. חשבתי שזה יותר מעניין מלהיות פקידה. היום בני השני אילון, הוא קצין במשטרה הצבאית. סיימתי את הצבא וגרתי לבד בתל אביב כי לא היה כלום באיזור של המושב אי אפשר היה לעבוד כאן. שכרתי דירת חדר לבד מצאתי עבודה ולמדתי פיתוח קול אצל לולה שטנצר. מורה ידועה. בעזרתה של מרים נבו למדתי גיטרה וגם חיברתי והלחנתי שירים".
חיים ריקים ועצובים
בגיל 24 פגשה ברעם, במהלך מילואים, את מי שהפך להיות בעלה. היא עשתה את הדברים בדרך הכי רגילה ומקובלת. הם התחתנו, נולדו 3 ילדים, גרו בדירה בהוד השרון, הוריו גרו בקרבת מקום ועזרו עם הילדים. כולם אמרו לברעם שהצליח לה ולכן היא לא הצליחה להבין למה היא מרגישה שבולען גדול ועצוב פוער את נשמתה."היינו נשואים 12 שנים במהלך נולדו דנה היום בת 24, איילון בן 21 ואופיר בן 18". ברעם אינה רוצה להרחיב את הדיבור על חיי נישואיה אבל היא התקשתה למצוא תכלית לחייה באותן שנים, עבדה בעבודות אין ברירה ולא התפתחה במישור המקצועי או נתנה ביטוי לחוש היצירתי שלה, הרגישה שהיא נמצאת במקום שהוא אינו מקומה.
בגיל 35, אחרי אותן שתים עשרה שנים בהן הרגשתי שאני פשוט נמחקת כאדם התקשרתי בשבת אחת לאמי נעמי. אמרתי לה שחיי ריקים, עצובים. היא כנראה הבינה מייד את מצוקתי ושאלה אותי פשוט מתי לבוא לקחת אותי. אמרתי: עכשיו. הורי הגיעו עם הרכב ולקחו אותי ואת הילדים חזרה לבית ילדותי. החלטתי להתחיל הכל מהתחלה, יש לי שני אחים בשילת ואח אחד בארה"ב. בדיוק התפנה בית בכפר והצמדתי אליו קרוון כאן אני גרה עד היום. מצאתי את עצמי בלי רישיון נהיגה, בלי עבודה, בלי כסף, בלי רכוש, השארתי הכל מאחורי כדי לא לטבוע במאבקים משפטיים. התחלתי מאפס אבל אני מאושרת כאן. אמא שלי מצאה לי בהתחלה עבודה כסייעת מחליפה ב"יוזמה" ושם עבדתי 12 שנה אחר כך כסייעת קבועה וכגננת. ניהלתי צהרון ואז נוצר לי חלון הזדמנויות של לימודים במסלול גננות פרטיות בסמינר הקיבוצים. בפעם הראשונה, בגיל 40 מצאתי את עצמי נכנסת למוסד אקדמי. הכרתי את אבא של שירה, בתי הצעירה, כיום בת 11" ( ממנו נפרדה ברעם אחרי כמה שנים).
בכמה משפטים מתארת ברעם בעצם שנים של מלחמת הישרדות עיקשת. בהיותה ללא רישיון הייתה צועדת מידי יום 50 דקות לכל כיוון ל"גני יוזמה" בעיר הנבנית מודיעין. הקמת העיר הייתה בבחינת הצלה לאפשרויות התעסוקה שהיו באיזור. היא אומרת שתמיד היו אנשים טובים שהלכו לקראתה בכל הקשור לחוגים של הילדים ולהישרדות היום יומית. משפחתה הגרעינית הייתה ועודנה עוגן חשוב בחייה. אביה נהג לערוך טיולים ומסעות עם בניה וחבריהם. רק בגיל 46 הוציאה רישיון נהיגה, בעצם במקביל לבתה הבכורה. משפחתה רכשה עבורה מכונית משומשת. בכל משפט שלה ניכרת שמחה בחלקה, היא מלאה בהכרת טובה לקהילת המושב. כיום אחרי שסיימה תואר בסמינר הקיבוצים, היא גננת בגן מונטסורי ברעות. בגן יש גיטרה והיא נוהגת גם לשיר ולנגן לילדי הגן.
מקום מפלט
בואי נגיע לכתיבה. מה היא עבורך?
"אני כותבת מכיתה ד'. לא מזמן מצאתי מחברות שמילאתי בגיל הזה. מגיל צעיר השתמשתי בכתיבה ככלי ביטוי, מילאתי מחברות, אבל בכל שנה גם יש לי טכס שאני שורפת מחברות ישנות עם מחשבות ומפנה מקום לחדשות. בכיתה ד' באילת הייתה לי מחנכת מדהימה בשם רות לן. היא לימדה אותנו שיר של ביאליק וביקשה מאיתנו לכתוב שיר. יצאתי החוצה לחפש השראה מול הנוף האילתי ואז כתבתי את השיר הראשון שאני זוכרת אותו עד היום בעל פה גם כשנכתבו מאות אחריו:
"קוץ קוץ
למה תעקוץ
הן דבר לך לא עשיתי
מדוע בגללך בכיתי?
אז למה קוץ, למה תעקוץ?"
רות לן קראה ולא אמרה מילה. חשבתי שאני עומדת לקבל נזיפה אבל אז היא פרצה בשבחים זרחתי מאושר. מאז כתבתי כאמור מאות שירים. יש לי כ- 900 ועוד כמה עשרות סיפורים קצרים. זה היה הכלי התרפויטי שלי. היומן היה המחברת הסודית שלי. גם במהלך חיי הנישואין במהלכן עבדתי בעבודות של אין ברירה כתבתי. ידעתי שאני נמצאת במקום לא טוב אבל הכתיבה עזרה לי לפרוק. מאז שהתגרשתי לא נסעתי לחו"ל אין לי כסף למותרות אבל אני מרוצה בחלקי. הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי לרכוש בכיף הוא ספרים!".
איך התחילו שירייך לפרוץ החוצה אל אנשים אחרים?
"לפני כחמש שנים הצטרפתי לפייסבוק. בחשש גדול העליתי שיר שכתבתי כבר לפני 12 שנים. זו הייתה הפתעה מוחלטת לחברי, הם לא הבינו מאיפה זה בא פתאום ממני האדם שבשגרה הוא אדם הכי רגיל, אמא, גננת.
התגובות היממו אותי. הבנתי שבכתיבה אני יכולה לגעת, לזעזע. לפני כשלוש שנים פרסם חנוך סער, הבעלים של הוצאת סער קול קורא שהוא מתכוון לפרסם אלבום משוררים. כתבתי לו שיש לי שירים אבל אני לא יודעת אם הם מספיק טובים והוא ביקש שאשלח מבחר. שלחתי לו עשרה ולמחרת היום הוא התקשר והציע להיפגש! הוא לקח שני שירים לאלבום שיצא. לא היה קץ לאושרי. שירים שלי לצדם של משוררים ידועים בהרבה. אי אפשר לתאר את התחושה."
כשנה אחר כך לקח סער גם שבעה סיפורים קצרים של ברעם לאלבום נוסף שהוציא.
איך זה הגיע לספר משלך?
"אחרי האלבום שאלתי אותו אם יש סיכוי שאוציא ספר שירים שלי הוא העביר את החומרים לעורכת ספרותית. התוצאה הייתה מונחת בדוכן של סער בשבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב, זה היה תהליך ארוך אבל לא התייאשתי. את הציור לכריכה צייר רפי פרץ שתרם אותו. שם הספר הוא כשם אחד השירים בו "עפיפון לב ורוד" זה השיר השני יש בקובץ שירי אהבה ושירים שמתייחסים לזמן. המושג עפיפון לב ורוד הוא משהו שלמדתי במדיטציה. כשאוהבים מישהו וקשה לשחרר אותו שמים ואיתו על עפיפון ומשחררים אותו" .
אמא אדמה
אירית מביאה את ספרה הראשון ומחזיקה אותו כמי שמחזיק רך נולד, הרבה מאמץ והשקעה היו דרושים אבל כמה ימים לפני שבוע הספר התקשר אליה סער ובישר שהספר יצא מדפוס.
"הרגע הזה שבו עמדתי עם ספרי בדוכן בשבוע הספר היה רגע שיא בשבילי ותחושת ניצחון שהנה לא הסכמתי להשאר במקום שבו היה לי רע ואחרים ציפו שאהיה מאושרת, הניצחון שהצלחתי לבנות חיים, לגדל ארבעה ילדים וגם להוציא סוף סוף פרי של שנים של כתיבה".
מה הציפיות שלך מהרך הנולד הזה?
"מקווה שאנשים יאהבו אותו. התגובות הן סוג של הפתעה. מהרמה מהאיכות. זה ספר שהשקיעו בו. כתוב טוב ערוך טוב. השירים נוגעים".
היום ברעם מביטה על דרכה עד כה ברוגע ובשמחה: היא רוקדת בקבוצת "ביו דאנסה" בתל אביב כבר שלוש שנים, ומשתייכת לקבוצות תמיכה שונות באיזור. "יש אוכלוסיה נפלאה בשילת, חיי הקהילה טובים. איני שוללת אהבה בהמשך. גבר שיודע לאן פניו מועדות ויכול ליהנות מהכוח שלי לא להתלות בו אם זה יקרה זה יופי ואם לא – החיים שלי טובים גם כך.
אני עדיין אוהבת לנגן, לשמוע מוזיקת ג'אז משנות השלושים, אוהבת לקרוא, האהובים עלי הם דוד גרוסמן ואהרון אפלפלד, המשוררת הנערצת עלי היא לאה גולדברג.
אני מעירה שלחלק גדול מהשירים שקראתי יש פן שמדבר על עוצמה נשית. ברעם אומרת שהיא מתחברת לנשיות שמחוברת לאדמה לטבע, יש בה גם צד שמחפש את הרוחני והיא לא מפסיקה ללמוד. "לפני כמה שנים למדתי לערוך מסעות שמאנים כחלק ממסע רוחני שאני עוברת למטרות של העצמה אישית. באחד מהמסעות שערכתי (מסעות שמאנים הם תהליך רוחני שבו מבקשים ריפוי או פתרון לתשובות שונות), ביקשתי לדעת מהי חיית הטוטם שלי בזוגיות. להפתעתי הגדולה, הופיעה במסע החזון הרוחני שלי פילה ענקית. חקרתי על הפילים, והבנתי שמדובר בחיות מטריאכליות, שבהן הפילות מנהיגות את העדר. אם יש להן בני זוג הם משתלבים בקהילת הפילות. זו קהילה שדואגת ותומכת בצעירים ובחלשים. הפילה היא מנהיגת העדר. אולי זה סמלי. פילה היא חיה מטריאכלית היא מובילה את העדר. יש קו נשי חזק בולט אצלנו מסבתא יונה החלוצה מדור הנפילים דרך אמא שלי, נעמי, שנפטרה לדאבוננו לפי 12 שנים ממחלת הסרטן, יש בי כוח. המסע הצליח.
בועת הזכוכית
לא יוצאת מתוך הזכוכית
שמקיפה אותי יותר.
פעם, הושטתי יד
ונחתכתי מבפנים.
כבר אין דרך.
שום דבר לא בוער.
לא יוצאת מתוך הזכוכית
שמקיפה אותי יותר.
אז אם אתה רוצה להגיע
תילחם עלי –
עם עצמי.
ואם לא אכפת לך
אל תתערב
במאבקים שבתוכי.
לא יוצאת מתוך הזכוכית
שמקיפה אותי יותר.
אתה פונה לדרכך
לעולם לא מוותר.
אני חוזרת אחורה
לאסוף את נשמתי.
לא יוצאת מתוך הזכוכית
שמקיפה
שסוגרת אותי.
השיר הראשון שהתפרסם בפייסבוק
עַל חוּט דַּק
נוֹלַדְתִּי אִשָּׁה מְעוֹפֶפֶת.
הַחוּט בֵּינִי לְבֵין הָאֲדָמָה
עָדִין מְאוֹד
וְדַק.
לִפְעָמִים נִדְמֶה
שֶׁהוּא
כִּמְעַט
נִתַּק.
שיר מתוך "עפיפון לב ורוד"
את ספר השירים "עפיפון לב ורוד" ניתן לרכוש מאירית ברעם דרך פניה בפייסבוק.
בתמונה ברעם..צילום אינגריד מולר
