עוז איסרוב, בן 22, נולד וגדל במכבים, ילד חמישי למשפחה בת ששה ילדים. מאז ומתמיד הוא זוכר את עצמו כילד אנרגטי. בכיתה ג' אובחן עם הפרעת קשב וריכוז, אבחנה שהיתה פחות נפוצה אז. "היום אני יודע להגיד שהנושא הזה זה עיצב לי את האישיות". הוא אומר "למדתי איך להתמודד עם דברים בצורה אחרת".
גם בבתי הספר לא היה לו קל, הוא לא הצליח להקשיב ולהתרכז. "למורות היו משפטים קבועים" הוא אומר "עוז משקיע, אכפתי, רק מדבר יותר מדי, לא מקשיב, אבל איכשהו סיימתי בגרות מלאה, אפילו אם היו מקצועות שסיימתי ממש בקושי".
קשב וריכוז
בכיתה ד' החל לקחת ריטלין, שהשפיע עליו לא טוב. "היו לזה הרבה השפעות. זה היה מדכא לי את התאבון, הופך אותי לעצבני ואנטיפטי". עם הזמן, כשהאבחנה החלה להיות נפוצה יותר, איסרוב הבין שאולי זו לא כזו בעיה. "אני זוכר שחשבתי שאם כולם פתאום מוגדרים כמיוחדים, אז אולי אלה לא באמת בעיות. אני חושב שיש בזה גם חלק שמעצב את האישיות. זה לחלק את עצמך זה לשני אנשים אחרים כל הזמן." את המפלט הוא מצא בצופים ובחוגי דרמה ותיאטרון. "הייתי מוציא את כל המרץ שלי שם ומהר מאד הבנתי שהבמה זה הייעוד שלי. אני הכי נהנה על הבמה, מרגיש שאני יכול להיות שם כל מה שאני רוצה להיות ולהגיד את מה שאני רוצה." במגמת התיאטרון בה למד בתיכון, הבין שהוא אדם שמביע את דעתו, ולא שותק ולפעמים הסביבה לא ראתה את זה בעין טובה. אבל הוא המשיך לדבר ולאחרונה מצא את הדרך הטובה עבורו לעשות את זה.
10,000 לייקים תוך שבוע
"הכל החל בערך לפני שנתיים." הוא מספר "אחותי הגדולה הציעה לי לראות מופע ראפ בלשי ("העיר הזאת" ע.ג). זה סוג של מחזמר בהיפ-הופ. שנינו התלהבנו מאד וראינו את זה שוב ושוב. לאחר שהתחלתי לחקור, גיליתי שמדובר בשני ראפרים בעלי כשרונות אדירים. הם שרים אבל בעצם מדברים." המופע חשף את איסרוב לעולם שכבש אותו לחלוטין שנקרא פואטרי סלאם. זו בעצם שירה מדוברת. אלה שירים עם מסר, על מגוון נושאים, אותם כותבים בסימנים ובהטעמה. בספטמבר האחרון החליט לנסות לכתוב קטע בעצמו, ובאופן טבעי הקטע הראשון שלו "יוצא מארון התרופות – החיים בצל הריטלין (ראו מסגרת), עסק בבעיות קשב וריכוז. הטקסט מעלה ביקורת רבה על מה שנקרא הפרעה, על מורות שלדבריו, לא יודעות להתמודד עם חינוך במאה העשרים ואחת. הסביבה הקרובה של איסרוב התלהבה מהטקסטים. הם היו שנונים, מצחיקים ובעיקר נוקבים. כולם הציעו לו להעלות את הקטעים לרשת. במפגש חברים בנובמבר האחרון אחרי שדיקלם את הקטע וצילמו אותו, זה עלה לרשת. כעבור שבוע קיבל הסרטון 10,000 צפיות ואיסרוב החל לקבל הודעות מאנשים עם קשב וריכוז שהגיבו ושיתפו. "נדהמתי שאנשים פתאום מתחברים לדברים שאני אומר ומאמינים בזה".
על הבמה
כמה ימים אחר כך התקיים פסטיבל פואטרי סלאם שנערך פעם בשנה, איסרוב שמע גם שמתקיימים עוד כמה פסטיבלים כאלה, והקרוב שבהם הוא פסטיבל לאנשים שעושים את זה בפעם הראשונה. "כולם אמרו לי שאני חייב ללכת להשתתף בזה. צילמתי את עצמי בשני קטעים שכתבתי ושלחתי לתחרות." הדירוג בתחרות מתבצע על ידי אנשים רנדומלים בקהל שמחזיקים שלטים ונותנים לקטעים ציונים. על החוויה הראשונה הוא מספר בהתלהבות: "כל הפעמים שהקראתי את הקטעים לחברים לא משתווים לזה. להיות על הבמה עם המיקרופון, לזוז, לדבר עם הידיים, זה פשוט אדיר." התגובות לא איחרו לבוא, בניגוד לציפיותיו, איסרוב זכה במקום הראשון בתחרות וככזה, זכה גם להעלות קטע שני בפני הקהל, ובחר להקריא את הקטע שכתב על המאבק נגד הקמת בית חב"ד ברעות (ראו מסגרת). מדובר בקטע נוקב על המאבק, על הצביעות של התושבים ביישוב ועל הדרך בה הוצג המאבק. "זו הבמה שלי לבוא להגיד את דעתי, ושמחתי לעשות את זה."
בהמשך העלה איסרוב לרשת קטעים נוספים שכתב כמו "פויקע של תותחים" שעוסק בתרבות הגיוס לצבא בכלל ולקרבי בפרט ברעות מכבים. הקטע הזה עבר בימים אלה את קו 16 אלף הצפיות. "אם תסתכלי על החבורה שלי מהתיכון ועל הפיזור שלהם ליחידות בצבא, לא תופתעי. יש שם שני חובלים, טייסים, קצין בעוקץ. זה ההוויה של ההורים שלנו, של הסביבה. בכיתה י"ב כולם היו בכושר קרבי. בטקסט הזה אני נוגע בנקודה הרגישה שאנשים לא מדברים עליה מספיק. ברגע שבאים אלינו בתיכון ואומרים ששירות משמעותי זה רק קרבי, יש פה משהו מאד בעייתי. אני מקווה שאנשים מבינים את זה. זה היופי עם הפואטרי סלאם, שיש קטעים שכאילו מצחיקים אבל יש להם מסר שבעיני הוא חזק וחשוב. זה כמו עם הקטע על ה- ADHD. נמאס לי שאנשים חושבים שזו הפרעה וכל אחד שקצת קשה לו בלימודים, ישר מוציא הקלות. אם אתה באמת מרגיש שקשה לך, אז מי אני שאגיד שלא, אבל זה יוצר מצב שכבר לא מאמינים וחושבים שכל מי שאומר שיש לו בעיות מתלונן סתם. היום אני מדבר על זה הכי פתוח בעולם, למרות שכילד זה לא היה קל. "
מזהים ומזדהים
איסרוב מרגיש על הבמה כמו בבית. כשהופיע בתחרות גילה שהוא נהנה שם יותר מכל דבר אחר. "שם על הבמה, קלטתי שהאהבה שלי לתיאטרון ולבמה זה לגמרי שם. התגעגעתי לזה. לפני חודשיים גיליתי שיש במה פתוחה בפאב במחנה יהודה והגעתי, בשביל הכיף. העליתי את הקטע על הריטלין ואת זה על בית חב"ד ונהנתי ממש. אנשים ניגשו אלי ואמרו לי שהם מכירים אותי וראו את הקטע כבר בפייס. זה מגניב. בעיקר ביישוב קטן כמו שלנו כשכולם מכירים את כולם. אני מגיע ל'שמבזולה', אנשים עוצרים אותי ומדברים איתי על זה. זה מגניב."
ה'פואטרי סלאם' התחיל בערך בשנת 1985 בשיקגו והגיע לישראל רק לפני כמה שנים. ארגון ישראלי בשם פואטרי סלאם מארגן תחרויות שירה מדוברת פעם בחודשיים בערים הגדולות. לפני שבועיים שלח איסרוב בקשה להופיע בערב כזה בבאר שבע. "הסתכלתי ברשימה של האנשים שהולכים להופיע ונבהלתי. ראיתי שם אנשים שיש להם עבר בתחום, שיש להם עמודי פייס. התחרות בנויה משני סבבים, שאחריו מוכרז המנצח ונותן קטע שלישי. הייתי בטוח שבמקרה הטוב אעלה לשני." איסרוב כבר היה מאחורי הקלעים לבוש לצאת הביתה כשהכריזו עליו כזוכה. למרות ההפתעה, עלה ונתן את קטע הניצחון."
"לאט לאט אני קולט מה זה הפואטרי סלאם בשבילי" אומר איסרוב "אנשים לא סגורים על מה זה בדיוק. זה ראפ, זה מונולוג, זה שירה. בשבילי זו במה ודרך להעברת מסרים ועשייה ציבורית. בשבילי להגיד את המילה שלי, מה זה משנה מה אנשים חושבים. אני לא עושה את זה בשביל הפרסום, זה תחביב, אבל היום אני מתחיל להבין שיש לי מילה שאני רוצה להעביר וזו הדרך שלי להעביר אותה. יש לי במה ואנשים מקשיבים לי אז זכיתי. זה כיף שלתחביב שלך יש גם השפעה על אנשים ועל העולם. הכי מרגש היה שמישהו שאני בכלל לא מכיר שלח לי הודעה שהוא ראה את הקטע על הקשב והריכוז וכתב שהוא כל כך שמח לראות שזה לא רק הוא, שעוד מישהו מרגיש ככה. אנשים משתפים את הקטע הזה וכותבים 'סיפור חיי שלי ושל עוד הרבה אנשים.' קצין אחד שלח לי תמונה באחת עשרה בלילה ובה ציטט משפט מהקטע "לרוב אנשים חושבים שבעיות קשב זה רק בלימודים, לא מבינים שאם זכית, זכית בזה לכל החיים" . זה מדהים שאנשים מזדהים ומשפיע. מה צריך יותר מזה?
ADHD
אתם יודעים כמה אותיות יש בשפה אנגלית?
הידעתם שיש 26 אותיות בשפה אנגלית.
מבחינתי 23 די מיותרות, רק שלוש שינו לי את החיים.
לי ולעוד כמות זעומה של ילדים.
ADHD
ADD זה בעיות קשב, משמש תתרגל לא יהיה לך ריכוז.
H זה היפרקטביות, boy god your scrwed
כיתה ד' הבחנה ראשונה בית הספר מעוז המכבים,
אתם זוכרים את המכבים הם היו וואחד לוחמים
לסייעת בזמנו היו מלא צמידים
אולי בגלל זה היה קשה לי להקשיב בשיעורים?
בום אחרי שנתיים – שערי צדק ירושלים
אישה בגיל העמידה, דיי בטוח שהיה לה משקפיים
לחצתי על כפתורים ניסיתי להישאר ער.
ואז פתאום קלטתי, fuck it היום לשיעור אני לא חוזר.
האישה חזרה לחדר עם כדור, אמרה תכיר זה רטלין
ימים יגידו הכדור הזה הוא IN
עוז בן שמונה התמסטל בפעם הראשונה
מי אני? מה אני? תביא עוד כדורים יבת זונה
בוא נחזור ליסודי שנתיים אחרי
תלמיד כיתה ו חלום של כל ילד מתבגר
כי משמרות זה"ב אני פותח וסוגר
עכשיו יותר רגוע המורות דיי מרוצות
אבל פתאום קולט שלכדור יש השפעות.
פחות סובלני ומדכא את התיאבון
חוזר לרופא מוצאים לזה פתרון.
קונסרטה ניסית? מה עם שייק טבעי
לא צריך כדורים העיקר כושר גופני
הכל זה בראש אתה סתם עושה סרטים.
אתה מיוחד? תראה לי מישהו שקל לו בלימודים.
טוב הבנתי נחזור לרטלין,
כזה אני לא דופק לאף אחד חשבון ודין..
מגיע לכיתה י' תיכון מו"ר האגדי
שם בבית ספר כולם מתגייסים לקרבי
ומי שלא בשטח הוא חובל או טייס,
ורק לי הזמן ממש לא טס
אסיפת הורים, אלוהים שיעזור
חולם בלילה על המנהרה, הולך לכיוון האור
הרכזת נאנחת, מה נעשה עם הנער המתגבר?
ושואלת מה יעזור לי פחות לדבר..
אולי תתאימו את מערכת החינוך למאה 21?
אולי ממוצע התלמידים יהיה פחות מ-41?
לא זה לא התשובה, אנחנו מושלמים,
זכינו בפרס היה כתוב בעיתונים.
הבעיה היא אצלך, וכל השאר מסתדרים
אז תתחיל להשקיע זה ישפיע על הציונים.
בדמות של משיח פתאום הגיעה המורה לספרות
אמרה שלפעמים המערכת עושה טעות
תשאר אחרי השיעור, נעשה תגבורים.
פחות שינונים יותר להבין את הדברים?
אני תוהה לעצמי איפה היית כל השנים..
יותר ממחצית התלמידים צורכים כדורים
זה לא מדעי זה על פי תחושת פנים
אבל ככה זה היום כולנו יודעים
בית הספר הוא מפעל לציונים
לרוב אנשים חושבים שבעיות קשב זה רק בלימודים,
לא מבינים שאם זכית, קיבלת את זה לכל החיים
בעבודה, במיטה ובכל ארוחה משפחתית
אפילו רואים את זה ברשת החברתית
בישיבות בפאבים אין עם מי לדבר
במסיבות עפים עד שרק אתה נשאר ער
אז שייזדינו המורות שאמרו שאתה מופרע
זה לא הפרעה וואלק זאת מתנה.
אחד מכל שלושה מנכ״לים נולד עם התסמונת הלא כזאת נדירה,
אנשים מתחילים להבין את הזכות האדירה!
אנחנו נקים ביחד את הרייך הרביעי
אנשים יבכו ברחובות למה לי אין ADHD?!?
בית חב"ד
ביישוב הקהילתי מכבים רעות החליטו להקים בית חב״ד,
שמעתי שתי אמהות מדברו בסופר- "או מאיי גוד!!"
בוא נקים צוות התנגדות, ניזום עצומות
תושבים תתעוררו, העיניים שלכן עצומות!
שלא תבינו לא נכון, אנחנו התושבים, אנחנו לא מפחדים,
מה פתאום יש לנו במשפחה דודים דתיים
אבל פה אצלינו ביישוב
להקים בית כנסת בתוך השכונה
מדובר בלא פחות מכפירה!
התיישבנו פה באזור בגלל הצביון החילוני
מה פתאום עכשיו מרכז דתי?!
הרב הודיע כי יש קהל מתפללים
וזה לא ישפיע על החילוניים
אבל ציבור המבוגרים את זה כבר לא שמע
הוא כבר עסק בהלהבת הקהילה
אולי פתאום הילדים שלנו ירצו לכבוש כיפה
או שבמקום ללמוד מדעים הם ישננו תורה?
אוי לנו הבנות ירצו ללבוש בגדים צנועים?
או ״לא עלינו כמובן״ הם יאמינו באלוהים!
וכל זה בגלל שבזמנו אז בשנת 2016, לא מנענו בניית בית תפילה.
שלא תטעו ככה זה מתחיל,
הרב מארח חיילים בודדים,
וואו איזה רגע מדהים
ושנייה אחרי זה הוא כבר מחדיר להם מסרים דתיים
הוא לא ייתן לכם לנסוע בשבת ברכבים
בטקסים שלו רק גברים שרים
הוא יזמין את הנשים להפרשת חלה בשישי
אם בנות היישוב לא ילכו עם כיסוי ראש הוא ייקח את זה אישי
כבר לא תוכלו לעשות הליכות עם טייץ וגופיה
כבר לא יהיה ביישוב אוכל לא כשר במסעדה
אנחנו, אנחנו לא נגד דתיים
אנחנו ציוניים
שירתנו בצבא, כולנו קצינים
אוהבים את המדינה וגם את אלוהים
אבל אוהבים את זה שזה לא קרוב
וזה לא רק אני אומר ככה זה הרוב
אם זה היה לדוגמא בית פתוח לנערים גאים,
לא זה טוב גם לזה פחות מתחברים
הומואים לא מה פתאום אין לי בעיה
אבל למה דווקא אצלנו בשכונה
אפשר להקים מרכז לסובלנות ושלום
אבל אז פתאום יסתובבו לי פה בני דודים
זה לא שיש לי בעיה עם ערבים
לגנן שלי קוראים אחמד והוא עובד אצלי שנים
אפילו מאחל לו צבח אל חיר, כשהוא בא בבקרים
אבל למה דווקא להקים מרכז כזה פה ברעות מכבים?!
זה לא שאני שונא מיעוטים
אני לא הומופוב ואין לי פחד מדתיים
אבל מכולם אני הכי אוהב אשכנזים
וכמובן שיהיו חילוניים
גזענות לא עלינו אני מתנדב עם עיוורים
כל שבוע נותן צדקה לעניים
יש לי ראש פתוח פשוט קניתי בית במיליונים
חיפשתי קוטג עם גינה, חיים שקטים
מאיפה הבית חבד הזה הגיע באמצע החיים?!
אני יודע מה טוב לי
אני מכיר את כל השכנים
נפגש איתם ברחוב ביום הכיפורים
אני לא סנוב אני פשוט גר במכבים
בתמונה: עוז איסרוב. "היום אני מדבר על ה- ADHD הכי פתוח בעולם, למרות שכילד זה לא היה קל. " צילום אניגריד מולר
