כשיפה ארפה הייתה עובדת סוציאלית צעירה הגיע לטיפולה בחור חרדי משותק ביד אחת מלידה. "הוא סבל מקושי תפקודי וגם מהיעדר ידע מספיק כי לא למד לימודי ליבה. הבחור שהה במרכז השיקום שעבדתי בו וניסו למצוא לו עבודה מונוטונית שיוכל לבצע ביד אחת. הוא חלם לעבוד במשרד ולהיות פקיד אך נאמר לו שזה בלתי אפשרי עם יד אחת ובלי ידע. בשלב כלשהו הרגשתי שאנחנו מאבדים אותו והחלטנו לאפשר לו מספר חודשי התנסות כדי לבחון אם יוכל לעשות זאת. זה לקח לו שנה שבמהלכה הוא למד וקיבל תעודת פקידות ומצא עבודה בקהילה שלו. הדבר הזה לימד אותי, דרך הגשמת החלום שלו, שאנחנו לא יכולים לקבל החלטה עבור אחרים. אנשים צריכים למצוא את הדרך שלהם, לדעת מה הם רוצים ומה הם מוכנים להשקיע, ואנחנו יכולים רק לסייע. הגשמת חלום לא חייבת להיות תלויה בהרבה כסף".

באופן אינטואטיבי

ארפה, תושבת ותיקה ברעות (63), נשואה ואם לשלושה ילדים וסבתא לשתי נכדות, היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. בשנת 2011 פרשה מעבודתה בביטוח הלאומי לאחר 37 שנות עבודה. "עבדתי באגף השיקום והתמחיתי, באופן פרטני ובקבוצות, בשיקום אנשים עם מוגבלויות בגילאי העבודה. מדובר באנשים הסובלים ממוגבלות פיסית, נפשית או נוירולוגית, בנכים מלידה, מתאונה או ממחלה. לעיתים טיפלתי במטופלים שנפגעו כתוצאה מאלימות, כמו בבחור ששהה בטעות במקום בו התנהל מאבק בין שתי כנופיות ונכווה קשות".

במקביל לעבודתה הקפידה יפה לא להזניח חלומות ובמשך השנים הרבתה לצייר והיא מתחברת במיוחד לסגנון הציור האינטואיטיבי. "עשיתי קורס מדריכים אצל ד"ר פינקי פיינשטיין והדרכתי בהתנדבות בקתדרה במודיעין עם חברתי הציירת אופירה אוראל. הציור האינטואיטיבי מתבצע דרך הנחיות כלליות בלבד ומטרתו למלא דף במהירות כדי לשחרר את הביקורת העצמית, כאשר לא חשוב מה ציירת אלא הביטוי העצמי שלך. תפיסת העולם העומדת מאחורי הגישה הזו היא שלכל אדם יש את היכולת ליצור והשאלה היא רק עד כמה אתה מוכן לחשוף. הרבה שנים השתתפתי בחוגים לציור באסכולות אחרות, כמו הציור הפיגורטיבי, ופחות התחברתי לכך, וכשהתוודעתי לסגנון האינטואיטיבי הרגשתי שהגעתי הביתה. התחברתי לזה גם מהכיוון המקצועי, אפשר להשתמש בכך לעבודה גם עם אנשים עם מוגבלויות וגם עם נפגעי טראומה".

היום הציור האינטואיטיבי מאד רלוונטי, אנשים רבים סובלים מחרדות ומטראומות בשל הטילים.

"הפסיכולוג פרופ' מולי להד הקים בצפון מרכז בשם 'חוסן' בתקופה שבה הצפון הופגז, ושם עבדו עם נפגעי טראומה. היום מטפלים בזה במגוון של טכניקות, גם טיפול באמצעות הטבע או על ידי תיאטרון בובות וגם דרך ציור, זה כלי שמאד מתאים. אני מאמינה שצריך לעבוד בגישות הבעתיות יותר מאשר באמצעות שיחה, בעיקר עם ילדים. אחד הדברים החשובים בגישת הציור האינטואיטיבית הוא הבעה באמצעות כתיבה ובעיקר כתיבת בוקר. גם אני עושה זאת בתקופות של לחץ או כשיותר קשה לי, זה מנקה את הראש ומביא לתובנות".

בלי לדחות

יפה מגדירה את עצמה כאדם אינטואיטיבי. "אני מאמינה שצריך להגשים חלומות ולא לחכות. התובנה הזו, שלא דוחים חלומות, זה מה שמניע אותי בחיים. אם עולה לי חלום אני פועלת להגשים אותו, אני פחות מסודרת ומתוכננת. הדרך הזו מתאימה לי וגם העבודה עם אנשים מוגבלים הבהירה לי שהחיים יכולים להשתנות ביום אחד מקצה לקצה ולכן לא צריך לחכות ולדחות אלא לנסות ולהגשים. בשנים האחרונות לעבודתי טיפלתי בבחור מחבר העמים בעל נכות קשה מלידה, סוג של שיתוק מוחין, הוא הסתייע בקביים והתקשה בכתיבה. הבחור חי בתנאים לא קלים והיה במצב כלכלי קשה. הוא למד בכוחות עצמו וסיים תואר שלא ניתן היה להתפרנס ממנו וכל הזמן חלם להיות עורך דין. הבחור הצליח למצוא מכללה שהסכימה לקבל אותו למסלול מיוחד של השלמה לעריכת דין. מצאנו את הדרך כדי לתת לו סיוע וללכת בעקבות החלום שלו. הוא הצליח לסיים למרות שלקח לו יותר זמן ולאחרונה שמעתי שהוא מחפש מקום להתמחות".

בתחום בריאות הנפש לעיתים יש למוגבלים חלומות שאינם מחוברים למציאות. "במקרים כאלו אם הייתי מתרשמת שיש גרעין של סיכוי הייתי אומרת: "תתחיל". אחת המטופלות אהבה לאפות עוגות וחלמה להיות קונדיטורית. עודדתי אותה, לפני שתתחיל להשקיע כסף,  לאפות ולמכור עוגות בזול בהוסטל שבו היא התגוררה. בעבר, דגלו בכך שצריך לעבוד במקום שמקבלים אותך אך היום הגישה היא שהאינדיבידואל הוא במרכז ולכן ניסינו, כמו במקרה הזה, למצוא את הדרך כדי לעזור לאדם להתקרב למה שהוא חלם עליו".

לעיתים המאבק הוא לא רק להצליח למרות המגבלות אלא גם לקבל הכרה מן החברה שמסביב. "מטופל שהיה לו קשר ארוך איתי סיים לימודי הנדסאות חשמל ואז החליט שהוא רוצה לעשות השלמות ולהיות מהנדס. תמכתי במסלול הזה כי חשבנו שתמיד צריך לתמוך במטופלים להגיע קצת מעבר, הלאה, כדי להיות מסוגלים לעמוד בתחרות בשוק העבודה. כשהוא סיים את לימודיו והיה כבר מהנדס נפרדנו. לאחר זמן מה פניתי אליו והזמנתי אותו לבוא ולספר לאחרים את סיפורו ואז שמעתי ממנו שהוא עובד במפעל כמהנדס אך במשכורת של טכנאי, אחרי כל הדרך הארוכה שעשה. עודדתי אותו לפנות בבקשה לתפקיד שהתפנה בחברת החשמל ובמקביל פניתי אליהם כדי שיקבלו אותו לראיון. הוא התקבל לתפקיד וזכה לתנאים הוגנים. הליווי שלנו ארך שמונה שנים ובסופו של דבר הוא עבד במקצוע".

חרדה מהמצב

ההתמודדות עם מצב מתמשך של אי שקט, שיגור טילים ואזעקות, עלולה לעורר חרדות גם אצל אנשים בריאים אך למוגבלים זה בוודאי קשה עוד יותר. "ההתמודדות של אנשים מוגבלים במצב מלחמה היא נושא לא פשוט ותלוי מאד איפה הם גרים כי לא בכל מקום ניתן להגיע למסגרת מגנה. בתקופה של הטילים בצפון היו מקומות דיור למוגבלים שהעבירו אנשים לעיר אחרת, למקום יותר שקט. אני יודעת שבעבר פיתחו לחרשים שיחון עם מילים שמגדירות מצבי חירום וחילקו ביפרים לאנשים עם בעיות שמיעה. באוניברסיטת באר שבע נערכים מחקרים לגבי התמודדות של אנשים עם מוגבלויות במצבים כאלו. יש אנשים, למשל חלק מהקשישים, שפשוט נשארים בבית ומקווים לטוב. במלחמת ששת הימים סבתא שלי הייתה מאד מבוגרת וברחוב שהיא גרה בו היה מקלט שכדי להיכנס אליו היה צריך לרדת בסולם. אחרי פעם אחת היא החליטה שזה הספיק לה ונשארה בבית".

בשבועות האחרונים יפה מתנדבת במט"ל, גוף שמסייע לנפגעי טרור לאומי, אנשים שאינם זכאים לטיפול על ידי המוסדות האחרים. "מתקשרים אנשים שנפגעו נפשית מהאזעקות ומהנפילות ויש אצלם הלם מצטבר. הייתי שם בתורנות במהלך החודש האחרון ואנשים שאין להם למי לצלצל פנו אלינו. התקשרו כמה בחורות צעירות שנדרשו ללכת מטעם העבודה למקום בעל סיכון ופחדו שיפטרו אותן אם לא ילכו אך לא היו מסוגלות ללכת בשל הפחד לצאת מהבית. כשאדם מוגבל פיסית הרגישות שלו יותר גבוהה וכשלאדם יש קושי נפשי הוא מועצם במקרי חירום והחרדות יותר גדולות. התקשר אלינו מישהו שגר באחד המקומות היותר מטווחים וסובל כבר מספר שנים מקושי נפשי. במשך חודש ימים הוא לא יצא מהבית בגלל הפחד ובשל הדיכאון שהלך וגבר וגם משום שחלק מהמסגרות הטיפוליות לא היו פתוחות. כשהיה קצת שקט הוא צלצל ואני הקשבתי לו וניסיתי לתת לגיטימציה לפחד.  העברתי לו טכניקות של נשימה שעוזרות לעסוק פחות במחשבות וניסינו לחשוב ביחד מה יעזור לו במצב הלחץ הזה ולמצוא רעיונות קטנים שיוכלו לסייע, עודדתי אותו לצאת ולעשות סיבוב ברחוב כדי לראות מה קורה בחוץ. זה לא שהבעיה נפתרה אבל זה קצת מקל. התגובה האנושית למצב כמו זה שיש כיום מתחלקת על פי עקומת התפלגות, עקומת הפעמון, כשבצד אחד יש את אלו שלא מפחדים ובצד השני יש את אלו שמשותקים מן הפחד. באמצע יש כאלו שמפחדים ומקבלים את זה ויש כאלו שמרגישים לא טוב עם זה שהם מפחדים בשל קונפליקט פנימי. אלה צריכים עזרה, גם כדי להבין שהקונפליקט הפנימי הוא הבעיה. אצל אנשים מוגבלים הרבה פעמים התחושה היא שהם לא מקובלים על ידי אחרים, שצוחקים עליהם ושהם יוצאי דופן מבחינת הפחדים ואפשר להקל עליהם בשיחה".

חבר לחיים

לאחרונה פרסמה ארפה ספר ילדים, "כתם, חברי החדש". הספר כתוב כיומן של ילדה בת שבע בשם תמר והוא מספר על כתם, הכלב החדש שקיבלה, ועל הדרך שעברה כדי ללמוד לטפל בו. " למרות שכשהייתי נערה כתבתי שירים, בעיקר בזמן משברים, אי אפשר לומר שהספר הוא חלום שהיה לי מאז ומתמיד. אני אוהבת לקרוא ומאז שפרשתי אני קוראת הרבה יותר ומתחברת לכתוב. הרעיון לכתוב את הספר התחיל לאחר שהנכדות נולדו. כשסיפרתי להן סיפורים הן ביקשו שאמציא סיפורים חדשים ובאותו זמן אחייניתי קיבלה גור כלבים במתנה ליום הולדתה השביעי. חיפשתי וגיליתי שיש סיפורים על ילדים שרוצים כלבים אך לא על איך מטפלים בכלב ואז ניטע הגרעין לכתוב סיפור כזה.

כמו תמיד כשאני חולמת על משהו אני מתחילה להגשים ולכן התחלתי לכתוב וניסיתי להיכנס לראש של ילדה שכותבת יומן. הילדה הזו, תמר בת השבע, היא חיבור שלי עם שלושה דברים: עם הכלבים שהיו לי בילדותי, עם כל הילדים שנורא רוצים כלב וההורים לא מרשים להם ועם הילדים שמקבלים כלב ומטפלים בו בהתלהבות בשבוע הראשון ולאחר מכן כל עול הטיפול נופל על ההורים. הספר נבנה ונכתב מעצמו ואחרי שסיימתי הקראתי אותו לנכדות ולחברים שאהבו אותו. חברה ותיקה עזרה לי בהגהות ובניקוד. פניתי להוצאות שונות שדרשו ממני מחירים גבוהים עבור פרסום הספר ואז נזכרתי בהוצאת "אחווה" בחיפה, זו הוצאת ספרים שכל העובדים בה מוגבלים ויש בה גם סטודיו לגרפיקה, מחלקת עריכה לשונית ודיור מוגן בחיפה. שמחתי מאד שאוכל לקשר בין הכתיבה לבין העבודה איתם וראיתי בזה מעין פרויקט חברתי. בחרתי מאיירת שעובדת בהוצאה בשם נטלי פרבר ועבדתי בצמוד אליה, הסברתי לה איזה איורים אני מבקשת והיא איירה בדיוק כפי שרציתי".

הטיפול באמצעות בעלי חיים מאד התפתח בשנים האחרונות. מן הסתם גם זה עמד מאחורי כתיבת הספר?

"הנושא של בעלי חיים מאד מתפתח כדרך טיפולית אצל קשישים ואצל אנשים עם קשיים שונים. קשר עם בעל חיים מאפשר לאדם להיות אחראי ולטפל, לתת ולקבל אהבה. האחריות על מישהו שצריך לתת לו ולדאוג לו יכולה לסייע להפיג בדידות ולשחרר פחדים ומתחים. אימא שלי, למשל, התאלמנה בגיל חמישים ושבע ולאחי שגר בסמוך אליה היה כלב. היא לקחה על עצמה לטפל בו וזה מאד הקל עליה. הקשר בין אדם לכלב הוא חזק מאד ולאחרונה, כשהחל שיגור הטילים מעזה, סיפרה תושבת אשדוד בטלוויזיה שכשהכלב שלה מתחיל להיות חסר שקט היא יודעת שעומדת להיות בקרוב אזעקה".

(צילום: אינגריד מולר)