אחרי שנים רבות בהן מלווה אשר אוד את תלמידי תיכון מו"ר במודיעין במסעות לפולין, ערכו  התלמידים והוריהם מחווה יפה לניצול השואה, כאשר הפיקו, כתבו וערכו את סיפור חייו שהודפס לספר.

"הספר הזה מסכם את מפעל חיי", מספר אוד. "הרבה שנים רציתי  לעשות את זה ולא הגעתי לכך. לפני כשנתיים, כשהיינו באושוויץ, ניגש אלי אליעד שרגא, אחד האבות, ושאל אם כתבתי את סיפור חיי לספר. עניתי לו שניסיתי כמה פעמים ולא צלחתי והוא השיב שהוא יכתוב את הספר. לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, מכיוון שכבר אמרו לי את זה כמה פעמים. כמה ימים אחרי שחזרנו מהמסע התקשר אלי שרגא וביקש שאגיע למשרדו ונדבר על כתיבת הספר. הוא קישר אותי לסיגל זיו שכתבה את הספר. עבדנו על זה בשנה האחרונה והנה יש ספר".

* * * 

אוד מלווה את תלמידי תיכון מו"ר במשלחות לפולין במשך תשע השנים האחרונות, ובנוסף הוא מרצה ביד ושם ופעיל בהנצחת השואה. "אני נשארתי בחיים כדי לספר לכם את מה שקרה שם", הוא אומר.

הוא נולד תחת השם אנשל שרצקי בזדונסקה וולה בשנת 1928. אביו היה חייט והמשפחה התגוררה בבית קטן ששימש גם כבית מלאכה לאביו. אשר זוכר כילד את העיירה היהודית: "בשכונה שלנו חיו רק יהודים, חוץ מגוי אחד שהיה חצרן והוא הפולני היחיד שחי באזור החצר שלנו". כשהיה בן 11 פרצה מלחמת העולם השניה. הגרמנים הפציצו את העיירה ומשפחתו של אשר החליטה לברוח, אך באמצע הדרך ההורים החליטו שהאם ושלושת ילדיה יחזרו לעיירה. האב חזר זמן מה לאחר מכן, אך אז העיירה כבר הייתה בידי הגרמנים, שהכניסו את כולם לגטו והחלו בהוצאות להורג.

"הוציאו את כל העיירה, גזזו זקנים, פאות ובסוף תלו עשרה אנשים", הוא נזכר. "אחר כך הייתה עוד פעולה כזאת ושוב תלו עשרה יהודים. אחר כך הייתה אקציה והוציאו את כל הגברים לשדה ושלחו אותם לבית סוהר בעיירה הסמוכה שרדז', גם את אבא שלי לקחו".

אשר התגורר עם אחיו ואמו בגטו שהוקם בזדונסקה וולה, ובתקופה זו התנסה בעבודה ובהברחות כדי לסייע לקיום המשפחה לאחר שאחיו הבכור נשלח למחנות עבודה. "הייתי ילד בלונדיני, אז יכולתי להתגנב החוצה מהגטו וללכת לראות את אבא. בפעם הזאת הוא חזר מהכלא. אחר כך שוב פעם היתה פעולה שהוציאו את כל האנשים, שוב לאותו השדה, הוציאו ולקחו מהורים תינוקות והעמיסו אותם על מכוניות משא. העמיסו את התינוקות על המשאיות וככה זרקו אותם כמו שזורקים אבטיחים. אחרי זה היתה שוב פעולה ולקחו את אבא שלי ושלחו אותו למחנה עבודה. אחרי זמן סגרו את הגטו, ואח שלי שהוא גדול ממני בשנתיים הפך למפרנס של המשפחה. תקופה מסוימת עוד קיבלנו מכתבים מאבא, אחרי זה באחת הפעמים קיבלנו מכתב, שכנראה בגלל שהוא חולה שולחים אותו הביתה, ומאז לא היה לנו יותר ידיעות ממנו. אחרי תקופת מה לקחו את אחי למחנה עבודה. אז אני הלכתי לעבוד במקומו".

* * *

באוגוסט 1942 חוסל הגטו בזדונסקה וולה. כל היהודים הובלו לבית הקברות ושם נערכה סלקציה. אשר הופרד מאמו ואחיו הקטן. הוא לחיים והם למוות. "אני זוכר שהייתי עם אמא שלי ואחי, היינו על יד הקבר של הסבתא. עליתי על מצבה והסתכלתי, אני לא יודע, האינסטינקט החייתי אמר לי: 'אמא, אנחנו פה נפרדים'. אמרתי לה, קמתי והלכתי. לא זוכר אם הלכנו יחד או שאני הלכתי לבד". אמו ואחיו נשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו, בזמן שהוא נשלח לגטו לודז' והוא רק בן 14.

"אני זוכר שכאשר ירדתי מהרכבת בגטו לודז' הביאו אותנו לקיר כלשהו. הייתי ילד בודד בלי אף אחד, מה שאני זוכר זה שנשכבתי ליד הקיר ונרדמתי, שהתעוררתי היה חושך מוחלט. הסתובבתי ברחובות, מצאתי חדר מדרגות בתוך בית ושם נשכבתי שוב לישון. בבוקר שהתעוררתי הציק לי הרעב. יצאתי לרחוב והתחלתי להסתובב. ראיתי אנשים הולכים והלכתי אחריהם. פתאום מצאתי את עצמי מול ערימת זבל וראיתי אנשים מחפשים שם אוכל ומכיוון שהייתי רעב גם אני התחלתי לחפש שם אוכל ומה שמצאתי אכלתי. קליפות תפוחי אדמה ושאריות של ירקות רקובים".

* * *

לאחר חיסול גטו לודז' נשלח אוד ברכבת משא לאושוויץ. "הגעתי לאושוויץ בירקנאו בקרונות של בהמות. הגענו לשם והצלחתי שוב לעבור את הסלקציה של ד"ר מנגלה. הגעתי למחנה E בבלוק עם עוד 1,200 ילדים ונערים. ויום אחד הופיע בן עיר שלי וסיפר לי שאחי נמצא שם במחנה מעבר לגדר החשמלית. באותו יום ניצלו חיי בפעם הראשונה בזכותו. במפקד שנערך שאלו מי רוצה ללכת לעבוד בקילוף תפוחי אדמה. מי לא ירצה? כולם הרימו יד חוץ ממני, כי רציתי להישאר שם ולפגוש את אחי וילד נוסף. אנחנו היינו השניים היחידים שניצלו. כל שאר הילדים הגיעו לתאי הגזים. בפעם השנייה עשו סלקציה לפי גובה. שמו קרש ומי שהגיע אליו עם הראש נשאר בחיים. אני הייתי קטן אז החברים של אחי, שהיה כבר שנתיים במחנה ומקושר, הצליחו להחביא אותי כך ששוב ניצלתי. אחי גם דאג לי למספר על הזרוע כדי שתהיה לי עבודה ואני אהיה יותר בטוח מפני הסלקציות".

* * *

באפריל 1945 החלו האמריקאים להתקרב למחנה והגרמנים פינו אותו במהירות  והחלו את "צעדת המוות" למאוטהאוזן ומשם לגונסקירכן. אשר היה בין הניצולים המעטים ששרדו את הצעדה ונשארו בחיים לראות את הצבא המשחרר. לאחר השחרור עבר למחנה העקורים הירשינג שהיה בחסות הצבא האמריקני. בעת שהותו במחנה, אנשי הבריגאדה היהודית הציעו לו להגיע לאיטליה עם חבריו במטרה להכין אותם לקראת עלייה לארץ ישראל. כך הגיע אשר למחנה סנטה מריה שבדרום איטליה, בו עבר הכשרה. לאחר מספר חודשים, בסוף 1945, הוא היה בין מקבלי הסרטיפיקטים האחרונים שניתנו ע"י הבריטים להגיע לארץ ישראל. עם עלייתו לארץ שוכן בתחילה בעתלית, ומשם עבר לכפר הנוער במגדיאל. בסיום הלימודים, ביוני 1947, הוא התגייס כנוטר לגדוד 12 של משטרת היישובים העבריים בגליל. הוא נשא נשק באישור רשמי מהבריטים, במטרה להגן על שיירות אזרחים שספגו אש מערביי האזור. עם מעט הניסיון שצבר באימוני ירי, הוא גויס לצה"ל במאי 1948 והצטרף לחטיבה 9 במלחמת העצמאות. 

בתמונה אשר אוד. צילום פרטי