יותר מ-15 שנה עברו מאז אותו יום קיץ בו השתנו חייו של דוד נחנברג ממודיעין, היום בו אשתו חנה נפצעה קשה בפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. הרופאים הצליחו להציל את חייה, אך לא הצליחו להשיבה להכרתה ובמצב זה היא נמצאת עד היום. מדי שבועיים מגיע דוד אל חדרה באחד המרכזים השיקומיים בתל אביב. במקביל הוא מתעקש להמשיך בחיים, בין השאר גם באמצעות העיסוק במוזיקת ראפ והקלטת אלבומים.
נחנברג, בן 54, גדל בארצות הברית ובשנת 1996 עלה לישראל. את אשתו חנה הכיר בהופעה של זמר אותו שניהם אהבו, הופעה שלאחריה נשארו לדבר ובתוך מספר חודשים כבר היו נשואים. כעבור שנה וחצי גם נולדה בתו היחידה של נחנברג, שהייתה פעוטה בת שלוש כאשר ראתה מול עיניה את אמה נפצעת באורח קשה. אותו יום בחודש אוגוסט 2001 היה אמור להיות יום כיף לחנה ובתה, שיחד עם קרובי משפחה מארצות הברית עצרו לארוחת צהריים במסעדת "סבארו" בירושלים. הבילוי המשפחתי נקטע בידי מחבל מתאבד שנכנס אל המסעדה ופוצץ את עצמו. 15 בני אדם נהרגו בפיגוע ו־140 נפצעו, בהם חנה, שהוגדרה כפצועה הקשה ביותר.
"הן באו עם קרובים, עשו טיול רגלי ואז נכנסו למסעדה. מהפיצוץ עצמו הבת שלי יצאה כמעט ללא פגע, קיבלה רק שריטה אחת. קרובת המשפחה שישבה מול אשתי לא נפצעה בכלל וגם בעלה רק נפצע קל", מספר דוד.
מתי נודע לבת שלך מה באמת קרה לאמא?
"הבת שלי, בגלל שהיא הייתה שם, היא הבינה את הדברים שקרו למרות הגיל שלה. היא הייתה רק בת שלוש, אבל לא היה לה את ההפתעה של לאיפה אמא נעלמה. היא ראתה את אמא נופלת והיא הבינה שזה משהו חיצוני שקרה, שאימא לא נעלמה ככה פתאום".
* * *
לפני מספר שנים, בערב הוקרה לנפגעי פעולות טרור שערכה עמותת "משפחה אחת", שסייעה גם למשפחת נחנברג, סיפרה בתו של דוד על ההתמודדות שלה: "בשנים שעברו, כשהלכתי לבקר את אמא, הרגשתי כאילו זאת לא אמא שלי, מה אני עושה כאן. אני לא חיה איתה, אני לא גדלה איתה, אני לא יודעת מי היא בכלל, היא לא יודעת כלום עליי. אני לא קשורה אליה. כשהייתי קטנה לא יכולתי להגיד את זה, כי לא הבנתי. בהתחלה עוד עניין אותי לשמוע עליה, והכרתי אותה מסיפורים. יותר מאוחר אפילו לא רציתי לשמוע סיפורים עליה, כי לא רציתי לדעת. הייתי עושה משהו ואמרו לי – 'את יודעת, את דומה לאמא שלך'. אמרתי להם – 'לא אכפת לי במה אני דומה לה, לא אכפת לי איך היא הייתה מתנהגת, לא אכפת לי איך היא הייתה נראית ולא אכפת לי מה היא הייתה עושה".
כאשר קיבל דוד את שיחת הטלפון חשב תחילה כי מדובר על אביו המבוגר, שהתגורר בארצות הברית והיה במצב בריאותי רופף. באותן דקות נותרה בתו הפעוטה לבדה באמצע זירת פיגוע, כאשר כוחות ההצלה במקום התקשו להבין מי הם הוריה של הילדה. מאוחר יותר הגיעו נחנברג והוריה של אשתו אל בית החולים בירושלים, שם הבין את חומרת המצב. "הרופא אמר לנו שמסמר חתך עורק המוביל ללבה של חנה. הם הוציאו את המסמר, עשו עיסוי, עשו מה שהם יכולים כדי שהדופק יחזור. אני לא יודע כמה זמן היא הייתה בלי אספקת חמצן למוח, אבל כבר ברגעים הראשונים בבית החולים ידענו שנגרם נזק בלתי הפיך. בשלב אחר כך עשו לחנה סקירת מוח, וגילו שלמעשה כל המוח שלה הוא עם בצקת. בהתחלה הרופא המומחה בכלל היה מופתע ששרדה בכלל. אחר כך התברר כי הבצקת שהייתה לה במוח היא מהסוג הכי גרוע ואי אפשר לעשות שום דבר. החיבור למכשירים עוד הפחית את הסיכויים עוד יותר".
לאחר ההלם של השבועות הראשונים שב דוד לשגרה והחליט לבנות חיין מחדש. "אין לי כמעט משפחה בישראל, אבל ההורים של חנה מאוד עזרו לי בטיפול בילדה. נשארתי לבד עם הבת וזה לא היה קל. יש הרבה אנשים שמגדלים ילדים לבד ועוד מגדלים כמה ילדים, לא רק ילדה אחת כמו במקרה שלי. מה יכולתי לעשות? הייתי צריך לגדל אותה. אתה ממשיך בחיים שלך, מה תעשה? הייתי הולך לעבודה ובוכה בדרך. זה היה אבל".
היו פנטזיות שהיא תתעורר?
"בשנים הראשונות הייתי הולך לבקר את אשתי פעמיים בשבוע, כל פעם לחצי שעה. אם היו לי פנטזיות שהיא תתעורר? אני מציאותי. הבנתי מה שהרופא אמר. היום אני הולך לשם, אבל זו לא אותה אישה שהכרתי. זה הגוף שלה, אבל זהו. אני לא מאמין בניסים ונפלאות. עדיין הייתי רוצה שהיא תתעורר, אבל גם אם היא תקום, אחרי כל כך הרבה נזק היא תהיה כמו רך נולד שלא יודע כלום. היא לא תתעורר ותמשיך לתפקד כאילו המשיכה מאותה נקודה".
* * *
כאמור, באותן שנים ראשונות הסתייע דוד בהוריה של חנה, אולם לבסוף הבין כי אינו יכול לגדל ילדה ולהחזיק במשרה מלאה בבנק. הוא עבר להתגורר במודיעין, בה הוא עובד עד היום כמלווה הסעות בשעות הבוקר ובצהרונים בשעות הצהריים. במהלך השנים הראשונות נהג להביא עימו לביקורים אצל חנה את בתו, שהיום משרתת בצה"ל. "כמו כל ילדה, היא הייתה מאוד קשורה אליה. עם הזמן היא פשוט התרגלה לשגרה הזו שבה יש אבא, וגם סבא וסבתא שעוזרים ומבקרים. היום אני לא מכריח אותה ללכת או לא ללכת. בהתחלה היינו לוקחים אותה פעם בשבוע אבל אחר כך היא כבר לא רצתה יותר ללכת. אני מבין אותה. לבוא כל שבוע ואין תגובה מאימא זה מדכא. אחר כך היא כבר החליטה בעצמה שהיא רוצה לבוא ולבקר. היא באה לשם מתי שהיא רוצה, לבד או עם החבר שלה".
אתה עדיין מבקר את חנה?
"אני בא לשם פעם בשבוע-שבועיים בערך. אני אומר לה כמה מילים, רואה את המספרים על המכשירים, שואל את המטפלת מה מצבה וזהו בערך. מה יש לעשות יותר מזה?"
לאחרונה קיבל דוד תזכורת נוספת לאותו פיגוע, לאחר שבכלי התקשורת פורסם כי משרד המשפטים האמריקני הודיע כי ארה"ב תדרוש מממשלת ירדן להסגיר לידיה את המחבלת אחלאם תמימי, הסייענית שהסיעה את המחבל המתאבד. תמימי, בעלת אזרחות ירדנית, הסיעה את המחבל למסעדה ועסקה גם באיסוף המודיעין לקראת הפיגוע. על חלקה בפיגוע היא נשפטה ל-16 מאסרי עולם, אך שוחררה כעבור 12 שנים במסגרת עסקת שליט וגורשה לירדן. בארה"ב היא הוכנסה לרשימת הטרוריסטים המבוקשים של ה-FBI וגורמים רשמיים בארה"ב הבהירו הם פועלים להסגרתה. "אנחנו ידענו מזה, סיפרו לנו וגם יכול להיות שיטיסו אותנו לארצות הברית כדי להעיד במשפט", מספר נחנברג ומוסיף: "אני לא רוצה שיוציאו אותה להורג. אני רוצה שהיא תשב לבדה בחדר עד סוף חייה. בלי טלפון, בלי ביקורים".
מספר שנים לאחר הפיגוע קיבל דוד היתר חריג ומיוחד במינו הנקרא "היתר מאה רבנים", המאפשר לו לשאת אישה שנייה. מדובר באישור נדיר ביותר הניתן מדי שנה לבודדים בלבד, הכרוך בפרוצדורה הלכתית סבוכה במיוחד עליה חתומים מאה רבנים. לאחר הליך מורכב וסבוך קיבל לבסוף נחנברג את ההיתר ההלכתי להינשא שוב, אולם עד עכשיו טרם מצא כלה. "אני רוצה להתחתן שוב ומותר לי, אבל עוד לא מצאתי את האישה שלי", הוא אומר. בראיון לעיתון "מקור ראשון" סיפר בהקשר זה כי תחילה הרגיש כאילו תהיה זו בגידה באשתו: "אבל הנה, מאה רבנים באים ואומרים שזו לא בגידה. אני רוצה בת זוג לחיים. מישהי שתחייך כשאני חוזר הביתה מהעבודה, שאני אחייך כשהיא תחזור. מישהי ללכת לטייל איתה מתחת לכיפת השמיים, לראות את הכוכבים ביחד, ובעיקר להקים משפחה גדולה יותר. ההזדמנות הזאת נלקחה ממני. אני מקנא כשאני רואה משפחות עם הרבה ילדים. כל מה שאני מבקש זה עוד ילד אחד או ילדה אחת. משפחה, לא פלוגה".
* * *
בשנים האחרונות, ובעצם מאז שנחשף לז'אנר הראפ בימי הקולג', דוד כותב שירים ואף מקליט אותם. שני אלבומים כבר הוציא נחנברג וכשהוא מקריא לי את שיריו הוא מיד הופך את כובע המצחייה שלו אחורה, כמנהג הז'אנר. "הראפ עבר מהשחורים ללבנים ואחד השירים משך אותי. למדתי אותו בעל פה והייתי שר כשהייתי הולך ברחוב. היה זמר בשם לני סלומון שהיה עושה ראפ על יהדות ואני הערצתי אותו. שנים מאוחר יותר, כבר בישראל, הייתי בהופעה שלו וכשהבאתי לו את השירים שלו הוא אמר שזה חרא. לא מזמן הוא שמע את האלבום שהוצאתי ושאל למה לא פניתי אליו. עניתי לו שהוא אמר שהשירים שלי על הפנים, אז למה שאפנה אליו והוא ענה שאם הייתי מביא לו את השירים הוא היה עושה שאשמע כמו אמינם".
היום נחנברג מפיץ את הבשורה המוזיקלית שלו בערך בכל מקום. מבתי הכנסת בהם הוא מתפלל ("איפה שלא נותנים לי להקריא את השירים שלי, אני לא הולך יותר ולא תורם להם"), דרך הקלטת שירים על מכבי תל אביב בכדורגל אותם הוא שלח למועדון ונענה באדיבות, ועד לתחנות רדיו בארצות הברית. בין השאר כותב נחנברג על ספורטאים יהודיים, וכך הגיע למשל לפינה באחת מתחנות הרדיו בסקרמנטו, שם שיחק במשך שנים שחקן הכדורסל הישראלי עומרי כספי. במהלך השנים הספיק נחנברג לכתוב שירי ראפ על קבוצות פוטבול ולהופיע במהלך ההפסקות במשחקיהן מול אלפי צופים, אולם כיום החלום שלו מתמצה בחשיפה אמיתית פה בישראל. "אני רוצה שבקבוצת "מודיעין שלנו" בפייסבוק, שמה יש 30 אלף איש, ישימו את הקליפ שצילמתי במודיעין ואלפי אנשים ישמעו את השיר שלי".
בתמונה דוד נחנברג על עטיפת הדיסק החדש.
