Black Sabbath – 13
הקאמבק חזר. אם לשפוט לפי טבלאות האלבומים, אפילו בגדול. רק בתקופה האחרונה קיבלנו אלבומים חדשים מדיוויד בואי, הסטוג'ז ורוד סטוארט. עכשיו גם בלאק סאבת' חזרו באלבום מצוין, שמבאר מדוע יש ערך כל כך גדול למוזיקאים ותיקים שמרימים מחדש את אותם הרכבים בהם עוצבו כדמויות המוכרות לכולנו. הגל החדש של הקאמבק לא נראה כניסיון לסחוט כספים נוספים ממעריצים ותיקים, אלא מרצון להציג בעולם של מוזיקה חדשה קצת מאפיינים מהעולם הישן.
"13" של סאבת' מציג זאת מצוין. זה לא אלבום קומוניקטיבי, אפילו ביחס ללהקת המטאל הוותיקה. הוא אינו בנוי על הצלחתו של אוזי אוסבורן ככוכב ריאליטי (שכן עבר יותר מעשור מאז הסדרה המצליחה "משפחת אוסבורן"), ולא מחפש לערבב מוזיקה חדשה, נגיד דאבסטפ, בתוך המוזיקה שלהם. בלאק סאבת' עושים באלבום בלאק סאבת' ולא יותר. האמת? לא צריך יותר.
זהו אלבום אפל, חוקר ומעניין. הבחירה בריק רובין כמפיק מוזיקלי תמיד נכונה, אבל השילוב שלו כמפיק שכבר עבד עם מגוון להקות מטאל (מטאליקה, סלייר, AC/DC) הוא הבחירה הטבעית ללהקת ההבי-מטאל הראשונה, קבוצה של אנשים שכל תו שהוציאו בהרכבם המקורי הכה גלי צונאמי בעולם הגיטרות הכבדות. תחת הדרכתו של רובין נשמעים בלאק סאבת' נהדר, למעשה אולי הכי טוב שנשמעו מאז שנות ה-70, תקופת ההצלחה המקורית שלהם. השירים כתובים ומבוצעים לפי המסורת שהם עצמם יצרו, אך נשמעים רעננים ורלוונטים כאילו מעולם לא היו האייטיז.
בלאק' סאבת מעולם לא הפסיקו לעבוד לתקופה של יותר מעשור, אבל ההרכב המקורי שכלל ארבעה חברים לא שב לעבוד מאז 1978. גם הפעם ההרכב לא מאה אחוז טבעי, שכן מתופף הלהקה ביל וורד עזב כמה שבועות לאחר ההכרזה על האיחוד, אבל הבחירה הנכונה במתופף בראד וילק (רייג' אגנסט דה מאשין) כנגן האולפן שלהם הביאה את הדבר הקרוב ביותר למקור והשאירה את הטעם המקורי של התיפוף הדומיננטי של וורד. יחד עם טוני איומי (גיטרה מרהיבה), גיזר באטלר (בס דומיננטי ומשפיע מאין כמוהו) ואוזי אוסבורן (אגדה בחייו), בלאק סאבת' הועלו באוב לקאמבק נטול פגמים.
13 לא עומד להיות קלאסיקה, אבל הוא בהחלט קלאסי. הוא קלאסי מכיוון שכל המאפיינים הקלאסים של בלאק סאבת' נמצאים כאן, ובמייטבם. החל מבלדות דיכאוניות שמדגישות את קולו המיוחד, לטוב ולרע, של אוסבורן, דרך תהיות פילוסופיות מהצד האפל ועד שירי נקמה אכזריים בכומר פדופילי. סאבת' הם לא הקלישאה של ההבי מטאל, הם המקור לכל הקלישאות האלו. גם 35 שנה אחרי שהקליטו יחדיו לאחרונה הם מצליחים להחזיר את הזיק המקורי שבעיניים ולהצית את האוזניים בלהבה שטנית נהדרת. בין כל להקות המטאל הטובות והרעות שצצות מכל מדינה אירופאית זו או אחרת, זה כיף גדול לחזור למקורות עם מוזיקה חדשה.
