The Game-1992
ג'ייסון טארל טיילור, The game בשבילכם, כבר חוגג 11 שנים של יצירה אישית. הוא התחיל בבאנג גדול עם הסינגל 'How we do' בו אירח את מי שחשף אותו לעולם, קרטיס "50 סנט" ג'קסון,התעלה עליו בביצועים והחזיר עטרה ליושנה של החוף המערבי בארצות הברית. 'The Documentary' הביא לא פחות מ-4 סינגלים למצעדים ומכר למעלה מ-5 מליון עותקים בעולם והתחרה ראש בראש עם אלבומו של פיפטי שיצא באותה שנה ונתן לו פייט מכובד לכל הדעות.
מי שעקב אחר הקריירה שלו ראה סכסוך מתוקשר עם אותו פיפטי וחבורתו, הג'י יוניט, שבעיקר הוסיפה חשיפה לאמנים האלמוניים שבה דוגמת טוני יאיו הגרוע. בעוד גיים המשיך להוציא דיס (שיר מלוכלך) אחר דיס למי שהביא לו את תהילתו, הכל תוך כדי שהוא מוקיר ומלקק לדוקטור דרה (מי שהחשיב בתור מנטור) ולבסוף הוציא את אלבומו השני תחת השם 'Doctor's Advocate' כדי לתת לו את החותם בתור חנפן למי שצריך להתחנף אליו, למרות שאווזת הזהב של הדוקטור הייתה פיפטי לאורך כל הדרך. אלבום הסופמור שלו היה הצלחה נוספת והביא הפקות שנשמעו כאילו נעשו בידי דרה אך בפועל נוצרו בידי מפיקים מוכשרים לא פחות כמו סקוט סטורץ', Just blaze, ו-Will I am והשאירו את שמו של גיים בעניינים, בין אינספור איזכורים למריבה המתוקשרת עם פיפטי וג'י יוניט שייתכן שעד היום לא נגמרה ואף אחד לא יודע על זה.
עוד חמישה אלבומים הוציא גיים מאז, אבל מבחינתי לפחות שם החלה ההתדרדרות שלו בה הוא החליט שהוא מזכיר בכל שיר שלו לפחות 3-10 שמות של אמסיז/מפיקים/מפורסמים אחרים כדי לנסות למשוך מאזינים להמשיך ולהקשיב לו. הנושאים עליהם הוא שר חזרו על עצמם שוב ושוב (לגדול בקומפטון זה קשוח, מכרתי סמים, אני חבר בכנופיית ה'Bloods' וכו') והוא הירבה לארח אמנים בשירים שלו כדי לנסות ולהביא מאזינים שלהם אל הקהל שלו. אבל העניין בו הלך וירד, כמו גם קצב המכירות, כך שה"באזז" סביבו נמשך 15-20 דקות גג אחרי כל הוצאה של אלבום.
הגענו לשנת 2016 וגיים החליט להחזיר אותנו אחורה, ל-1992, שהייתה שנה שעיצבה רבות מדמותו של גיים. הוא עבד עם המפיק הניגרי Bongo על האלבום כולו. הסינגל הראשון "All eyez" בו מתארח הזמר ג'רמי, הופק על ידי סקוט סטורץ' ולא מחדש מאום או מייצג את האלבום, שבא לתאר את חוויותיו של טיילור בן ה-12 כשגדל בקומפטון שבקליפורניה ומדבר על אירועים שונים דוגמת משפטו המתוקשר של או.ג'יי סימפסון, המהומות שהתחוללו בלוס אנג'לס באותה שנה ומשחק האול סטאר שאירע בעיר. בין לבין הוא סימפל כל כך הרבה שירים מוכרים ('Colors' של הראפר/שחקן אייס טי בשיר 'True colors/It's on', 'C.R.E.A.M' של וו טאנג קלאן בשיר 'I grew up on Wu-Tang' ועוד רבים וטובים) ועשה זאת בחוכמה מבלי להישמע נדוש בתוספת ליריקס סוחפים ורלוונטיים.
בתור אחד שדי מאס בגיים בתור אמ.סי אני חייב לציין שהאלבום 1992 מפתיע לטובה, מעורר קצת רגשות נוסטלגיה במקומות הנכונים בעזרת ההפקות מרובות הסימפולים ולא נשמע משעמם או רווי "ניים דרופינג" כפי שהוא לא הפסיק לעשות בשנים האחרונות, כמות האמנים האורחים המינימלית (ג'ייסון דרולו, ג'רמי ו-Osbe Chill) נותנת מקום לטיילור להישמע בשיאו ואולי לחזור להיות אמן שמייצג בכבוד את הווסט קואוסט ביציבות, בעידן פוסט דוקטור דרה ואייס קיוב שהעלו את אותו החוף לגדולה.
