Mayer Hawthorne – Where Does This Door Go

בואו נעשה ניסוי. הביטו לרגע אחד בתמונה המצורפת כאן. נסו לרגע לנחש איזה סוג מוזיקה עושה הנעבעך החמדמד שבתמונה. ממושקף, מעונב ובמקרה הכי גרוע גנב פעם ענב מהסופר. אפילו שמו, אנדרו מאיר כהן, לא מרמז על הנשמה השחורה שיש לבחור הלבן שבתמונה. גם שם הבמה שלו, מאייר הות'ורן, לא נותן הצצה לסול הנהדר שמבצע. עכשיו נסו להאזין לאחד משירי אלבומו השלישי. אתם יכולים לגגל את "Allie Jones" לדוגמה.

מפתיע, נכון? הבחור הבצקי שבתמונה הוא אחת מההפתעות הנהדרות של מוזיקת הסול והאר'נ'בי של השנים האחרונות. חיקוי וודי אלני שעושה למוזיקת הנשמה את מה שאיימי ויינהאוס עשתה, ובכן, למוזיקת הנשמה. עוד כשהתגלה בלייבל המוערך Stones Throw Records הות'ורן הפתיע במוזיקה עם סאונד מיושן בטעם חדש. ההשראה הברורה מאמני סול קלאסים מעדות מרווין גיי או סמוקי רובינסון עומדת בכל ביצועיו, אבל המוזיקה לא שוכחת את לוח השנה וגם אם שורשיו השקופים לעיתים מרכיבים את כל השיר, הזכרון שאנחנו מעבר לשנות ה-2000 חי וקיים.

אפשר לשמוע זאת באופן מצויין בשלושת השירים שהפיק עבורו הכוכב פארל וויליאמס, שצץ בכל פינה טובה השנה. Wine Glass Woman נשמע כמו הפקה של הנפטונז, צוות ההפקה הנפלא של וויליאמס, אבל העבודה של הות'ורן על הטראק מזרימה פנימה את שירתם של קרטיס מייפילד או את ההרמוניות של הטמפטיישנס. כשהוא מכניס מעט טעם רענן, כמו בתופים שב"Her Favorite Song" או האירוח של המתארח הסדרתי הנהדר קנדריק לאמר ב"Crime" האלבום מתעורר לחיים ומנפח את התדמית המאובקת שהות'ורן עצמו התאמץ להשיג.

השילוב בין הישן לחדש, הנשמה הגדולה שמאייר מציג וההפקות המדוקדקות של האלבום סותרים כל תפיסה מוקדמת שעשויה לצוץ עקב שמו או מראהו. רק צריך ללחוץ על הפליי ולתת למוזיקה לשטוף את הראש למקום ישן יותר, רק כדי להתעורר מפעם לפעם ל-2013 ולחייך, כי המוזיקה הנהדרת הזו עוד חיה וקיימת, גם אם במנות קטנות.

צילום יח"צ