Frank Ocean-Blonde
הוא לא בלונדיני בכלל, למקרה שתהיתם. אבל פרנק אושן הוא חידה שהפותרים אותה זוכים בסוג של מסע מוזיקלי שהוא חוויה ללא צל של ספק. השאלה המתבקשת היא איזה סוג של חוויה בדיוק.
הוא נולד בשם כריסטופר אדווין ברוקס בלונג ביץ' שבקליפורניה, אך בגיל חמש משפחתו עברה לעיר ניו אורלינס בה סצנת מוזיקת הג'אז שולטת כבר עשרות שנים. ואכן השפעותיו המוזיקליות בילדותו נעו בהתאם, זאת למרות שתיאר כי האזין גם לסלין דיון ופסקול המחזה "פנטום האופרה" כך שגיוון מוזיקלי בהחלט היה לו.
בכדי לממן את מה שהיה תחביבו העיקרי, הקלטות באולפן, עבד אושן במטלות שכונתיות דוגמת שטיפת מכוניות, טיולים עם כלבים וכיסוח מדשאות שכניו וכך אכן הצליח לחסוך מספיק כסף בכדי לממן את הקלטותיו הראשונות. בגיל שמונה עשרה נרשם ללימודים באוניברסיטה של ניו אורלינס, אך באותה שנה היכתה הוריקן קתרינה בעיר והחריבה חלקים נרחבים ממנה, כולל את האולפן בו אושן הקליט.
בחיפושו אחר המשך התהליך המוזיקלי שלו, נסע אושן ללוס אנג'לס (בתכנון לשישה שבועות בלבד) על מנת להקליט באולפן של חבר ובסופו של דבר מצא את עצמו משתקע בעיר המלאכים בעקבות חוזה שחתם בתור כותב שירים מקצועי. הוא כתב חומרים לג'סטין ביבר, ביונסה, ג'ון לג'נד ועוד רבים וטובים אבל הבין שלא לשם כך הוא עבר לעיר שכה קשה להתבלט בה מוזיקלית. בשלב זה הכיר את קולקטיב היוצרים "Odd future" בשנת 2009 והחל ליצור ולשחרר עימם חומרים, שהיו מעיין אינדי היפ הופ משוכלל ומרובה השפעות שונות שהביאו עימם הצלחה ברמה המקומית. החיבור עם מי שנחשב מנהיג הקולקטיב "טיילר דה קריאייטור" הוסיף נדבך חדש ומקורי לכתיבתו של אושן ואכן בסוף אותה שנה חתם אושן הצעיר על חוזה אומן סולו בלייבל הענק "דף ג'אם".
אלבומו הרשמי הראשון ראה אור רק כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2012 והרשים אוזניים רבות. במכוון או שלא, יצא שאושן הצהיר בערך עם צאת אלבומו על כך שהוא דו מיני ועורר הדים רבים שמשכו אנשים נוספים להאזין לאלבומו "Channel orange" ששילב בהצלחה בין אר אנד בי, לסול והיפ הופ וקיבל שש מועמדויות לפרסי הגראמי. נוסף על הצלחה זו הוכתר האלבום לאלבום השנה בידי כמה עיתונים וכלי מדיה ויש שהגדירו אותו כהתפתחות אבולוציונית של ז'אנר האר אנד בי אל עבר העתיד.
חלפו ארבע שנים מהמאורע החשוב ברפרטואר של אושן, בהן אינספור שמועות רצו לגבי אלבומו הבא והנה הגענו אל היעד. ובעוד תקופה ארוכה שכזו אמורה למחוק קיומו של כל אמן ממוצע מהמפה ומהמודעות, אצל אושן הדברים הולכים בדרכים נסתרות ולא מובנות לאורך כל הקריירה שלו וכך גם היה עם האלבום "Blonde", שיצא באותו שבוע לצד אלבום וידאו/דוקומנטרי מוזיקלי בשם "Endless" ויחד עם מגזין בשם "בנים אינם בוכים". אושן הוכיח שוב שאצלו זה הכל או כלום ונתן כמות חומר וחשיפה אישית שתספיק לו לבטח לחמש שש השנים הקרובות בהן יעלם מהרדאר ויעלה חרושת שמועות בלתי פוסקת נוספת.
באשר לאלבומו "בלונד", נשמע כי הוא המשיך בקו האקספרמנטלי השילובי שהחל בו ב"Channel orange" מחד, אך גם כי השתפשף והוסיף חספוס מסויים ליצירתו. כזה שמרים אותה למקומות חדשים ובוחן את גבולותיו שלו בצורה שתעניין לדעתי יותר אנשים ומאזינים מאלבום הבכורה שלו. רצועות דוגמת השיר הפותח "Nikes", "Solo" ו"Nights" מפגינים הן יכולות ביצוע מרשימות והן התפתחות מוזיקלית שלא מצפים לה מאמן בן 29 בלבד והיא נושקת לרמות חידוש דוגמת "זיגי סטארדסט" של דיוויד בואי זצ"ל. אוסיף ואציין שאין זה אומר שכל אחד יוכל להאזין בהנאה לאלבום "בלונד" במלואו, הוא מכיל סיפורים שלעתים מתעכלים מוזר באוזן והפקות מוזיקליות שלא בהכרח יזיזו את הגוף אלא נועדו יותר "לשקוע" עמוק במח עד שהגאונות מובנת בבהירות. בעלי סבלנות ואהבה למוזיקה שחורה על כל גווניה עלולים למצוא עצמם מתאהבים באושן ובאלבומו החדש.
