דניאל אייזנשטד בן ה-21, הזוכה הצעיר בתחרות האביב, נולד למשפחה מוזיקאלית. האב יפים הוא צ'לן ראשי ב"תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים", האם טטיינה היא מורה לכינור במתנ"ס מודיעין. ויש לו גם אח בכור, שחרג מן השורה ובחר בתחום שונה.
אין כמו אמא
באופן מפתיע, למרות הרקע המוזיקאלי המשפחתי, לא מיהר דניאל לנגן על הכינור. למעשה רק כשהיה בגיל 9 לקח כינור שהתגלגל לבית והחל לנגן באופן עצמאי. אימו שזיהתה ישר את הפוטנציאל החלה ללמד אותו בבית. כשהחל להתקדם באופן משמעותי שלחו אותו ההורים ללמוד פעם בשבוע אצל מורה מקצועית. הוא ניגן עם רוב התזמורות בארץ, כולל התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אבל ההתחלה עצמה היתה במודיעין אליה עברה המשפחה יחד עם דניאל ואחיו הבכור.
ביסודי הוא למד בבית הספר "היובל" ובהמשך ב"תיכון עירוני א'" במגמת מוזיקה, "שם ניגנתי על כינור, אבל זה לא היה החינוך המוזיקאלי שקידם אותי. למדתי פעם בשבוע אצל מורה מקצועית ואצל אמא המשכתי ללמוד כל יום. כשהתקדמתי, התחלתי לנגן במשך השבוע לבד. נגן צריך להתאמן בכל יום באופן עצמאי, ולעשות את כל המשימות שהמורה נותן לו, וככה מתקדמים בנגינה. זה דורש כישרון ובעיקר אהבה והתמדה למה שעושים, ולא להרבה מוזיקאים יש את הרצון והכוח להתאמן במשך שעות כל יום. זאת אחת המגבלות להפוך להיות נגן מצליח, מאחר וזה דורש הקרבה של זמן חופשי וחיי חברה".
כילד המנגן על כינור הרגשת שעשית ויתורים?
"ויתרתי על 3-5 שעות ביום בהן אפשר לעשות דברים אחרים כמו לטייל ולראות טלוויזיה. זה דורש יכולת לשלב בין לימודים ונגינה, ומצריך כוח רצון מאוד חזק. ילד ממוצע הולך לבית ספר, לומד, חוזר הביתה, עושה שיעורים ואחר כך יש לו זמן פנוי. אני הלכתי לבית ספר, חזרתי הביתה, עשיתי שיעורים, ואחר כך עוד התאמנתי חמש שעות בנגינה. זה מאתגר, וזה דורש הרבה אהבה למוזיקה, וגם הרבה סבלנות. צריך להתאמן גם כשעייפים ולא רוצים".
ואיך בכל זאת מצאת זמן לחברים?
"החברים הכי טובים שלי היו מתחום המוזיקה, ולא ממקומות קרובים לבית. אלו חברים שפגשתי בפסטיבלים של קשת איילון, המרכז למוזיקה ירושלים".
קשרים מוזיקליים
חלק מלימודי המוזיקליים התנהלו במרכז למוזיקה ירושלים במסגרת קורסים שונים של 3 ימים ועד שבוע "במהלך הקורס ישנים עם החברים בתנאי פנימייה, מנגנים יחד ולומדים אצל מורים שונים. זה מאוד מפתח הן את הצד המוזיקאלי והן את הצד החברתי. וכך נוצרים הרבה קשרים בין מוזיקאים. בקיץ העמותות מארגנות קורסים של שלושה שבועות בתנאי פנימיה, עם מורים ונגנים מכל העולם, ונוצרים קשרים חברתיים ממש טובים. וגם פוגשים מורים מכל העולם וזה מקדם את הנגן מהצד המקצועי".
איך התייחסו אליך הילדים מבית הספר. הרי כינור זה לא הדבר הכי פופולארי?
"כולם אוהבים מוזיקה, וכל אחד אוהב מוזיקה מסוג שונה. מוזיקה קלאסית היא הרבה יותר פופולארית ממה שכולם חושבים. להיות מוזיקאי שמנגן בצורה וירטואוזית, זה דבר שמעריכים גם אלו שלא קרובים למוזיקה קלאסית. לפעמים ניגנתי בכיתה, והילדים מאוד אהבו את זה וביקשו לשמוע עוד. זה לא שהרבה אנשים לא אוהבים מוזיקה קלאסית, אלא הם פשוט לא נחשפים לזה. אפשר להתחבר לכל מוזיקה, וגם אני כמוזיקאי יודע להעריך כל מוזיקה ולהתחבר לכל סגנון מוזיקאלי".
כאמור את שנות ילדותו ואחר כך כמתבגר העביר בלימודי הכינור גם אצל מורות מקצועיות, תחילה אצל אירנה אטיגון מורה לכינור בבת ים ומאוחר יותר אצל אירנה סבטלובה שמלמדת באקדמיה בתל אביב. דניאל: "צריך לשלב טכניקה ואימון של כל יום. והחלק הכי חשוב זה להבין את המוזיקה, איך לבטא את המלחין ואיך להביע רגש. זה דורש הרבה מחשבה והמון אימון".
כדי לממן את שיעורי הנגינה על כינור זכה לתמיכה כספית באמצעות מלגות. דניאל "קרן שרת, שהיא קרן אמריקה ישראל, תמכה בי במשך כל הלימודים. כל שנתיים יש מבחנים לקבלת מלגה ללימודים בארץ, כאשר מקבלים מלגה למשך שנתיים, למימון הלימודים. זכיתי במלגות הללו וקיבלתי תמיכה מאוד משמעותית". כיום הוא שוהה בארה"ב לשם עבר כדי ללמוד מוזיקה קלאסית אצל מורה מוערכת.
מתי עברת ללמוד בבוסטון?
"כשסיימתי ללמוד בעירוני א', נסעתי ללמוד בקולג' למוזיקה שבניו אינגלנד בעיר בוסטון אצל מרים פריד שהיא המורה שלי כיום. היא נותנת לי השראה גדולה גם במוזיקה וגם בהשקעה בתחום.
בקולג' יש סוגים שונים של מוזיקה כמו: ג'ז, מוזיקה קלאסית, אימפרוביזציה מודרנית, מוזיקה עולמית מהודו ומאפריקה. אני לומד מוזיקה קלאסית כמקצוע ראשי, אבל נחשף למוזיקה מסוג שונה מחברים שמנגנים בכיתות אמן, או מתאמנים בחדר לידי".
בהתחלה כשהגיע לבדו לבוסטון התגורר במעונות, אולם לאחרונה עבר דניאל להתגורר בדירה. כבר שלוש שנים הוא לומד בבוסטון, ומגיע לביקור בישראל כל פעמיים בשנה בחורף ובקיץ כשיש חופשת סמסטר בקולג'.
לא היה קשה לעזוב את הארץ ולנסוע לבד?
"בהתחלה היה מאוד קשה להיות לבד. הייתי רגיל להיות עם ההורים, ולחזור הביתה כל יום לארוחת צהרים, ופתאום בבוסטון הייתי צריך לדאוג לעצמי, למגורים, לאוכל ולתשלום חשבונות. זה היה מעבר חד בשבילי, וזה פשוט היה לקפוץ למים. אני מרגיש שאני מוותר על הרבה, אבל גם לומד הרבה. יש דברים נוספים שלומדים מעבר לעולם המוזיקה, כמו איך לטפל בענייני היום יום. היום אני כבר לא חושב על זה והצלחתי להתרגל לזה".
פרס האביב וכינור של זיסאפל
בחודש דצמבר האחרון השתתף דניאל בתחרות האביב של קרן התרבות אמריקה ישראל וזכה בקטגוריית כינור, כשהוא רק בן 21, הגיל המינימאלי שמותר להשתתף בתחרות. התחרות נחשבת לאחת החשובות למוזיקאים ישראלים בתחום המוזיקה הקלאסית.
התחרות בנויה בשלושה שלבים : בשלב הראשון שולח המתמודד הקלטות וידאו של עצמו. בשלב השני הוא מנגן רסיטל עם יצירות שונות. מי שעובר את השלב הזה, מנגן בשלב השלישי קונצ'רטו. הזוכה בקטגוריה מקבל גם פרס כספי וגם השאלת כינור לשלוש שנים. דניאל קיבל כינור בהשאלה של קרן יהודה זיסאפל.
למה צריך לקבל כינור בהשאלה?
"הכינור עצמו יכול לעלות הרבה כסף, ואף יכול לעלות עשרות מיליונים. יש כאלה שיש להם את האמצעים הכלכליים והם יכולים לרכוש כינור לבד, ולמי שאין, מחפש עזרה מארגונים שמסייעים. אני קיבלתי כלי בהשאלה, שזה כינור טוב שאין באמצעותי או באמצעות משפחתי לממן. הדרך היחידה להשיג כינור כזה, זה דרך אנשים נדיבים כמו יהודה זיסאפל, שהוא מנכ"ל של חברת ההיי-טק "רד טכנולוגיה". יש לו אוסף של כלים כאלו, ובמקום לתלות אותם בבית, הוא משאיל לנגנים כישרוניים".
"הדרך היחידה להשיג כינור כזה, זו דרך אנשים נדיבים כמו יהודה זיסאפל" (צילום אלי שרם Povideo)
לתחרות ניגש לאחר שקיבל הזמנה מקרן אמריקה ישראל. "מאוד התרגשתי מהתחרות כי זו היתה חשיפה מאוד טובה עבורי. הזכייה לא היתה המטרה העיקרית שלי. המטרה שלי היתה להתכונן לתחרות ולנגן במקום מאוד חשוב מול קהל רציני. ומבחינתי זאת ההנאה הגדולה. זה היה כבוד מאוד גדול בפני עצמו להשתתף בתחרות כזאת, וגם אם אחד החברים שלי היה זוכה הייתי שמח בשבילו. בהתחלה בכלל לא חשבתי שאזכה, אבל לאחר שהתכוננתי לתחרות בצורה רצינית, הבנתי שהגעתי לרמה כזאת שיש לי סיכוי לזכות. היה ממש מרגש כשזכיתי, מאחר וזכייה בתחרות כזאת רצינית זה לא דבר מובן מאליו. הרגשתי שניגנתי טוב בתחרות, וכשהכריזו על הזכייה, קפצתי מאושר. לזכות בתחרות הזאת, זה הכבוד הכי גדול למוזיקאי בישראל, לדעתי ולדעת רבים".
כל אחד רוצה להיות סולן
מוזיקה היא בעצם תחום מאוד תחרותי?
"כן, זה תחום תחרותי ממש. החלום של כל כנר שמתחיל ללמוד זה להיות סולן, אבל לא כל אחד מצליח. זה דורש הרבה אהבה והתמדה ועמידה בלחץ מטורף. צריך להיות תחת "אור הזרקורים", כשכולם שופטים אותך ומסתכלים עליך, ולכן הכנר צריך להיות כל הזמן במקסימום שהוא יכול, וזה מאוד קשה".
האנשים מולם מתחרה דניאל הם האנשים בחברתם הוא מבלה הרבה, בלימודים ובנגינה בקונצרטים.
איך מצליחים להישאר חברים?
"קודם כל צריך להיות בני אדם ואי אפשר לשנוא או לאהוב מישהו רק בגלל התחום המקצועי. אנחנו מנגנים איך שאנחנו יכולים באותו הזמן, ואחרי התחרות הולכים לאכול ביחד או לנגב חומוס ביחד. התחום המקצועי הוא נפרד מהתחום האנושי. חלק מהחינוך של המוזיקאי זה להיות בן אדם. מוזיקה זה בעצם תחום חברתי, מאחר וכל הזמן מנגנים ביחד ונמצאים ביחד, ולכן חשוב לדעת להעריך את האחר. להסתכל על אדם כאדם ולא כאל מוזיקאי טוב או רע. וזה חלק מהחינוך של כל מוזיקאי".
העולם שלך הוא בעיקר סביב המוזיקה הקלאסית?
"הכל אצלי הוא מסביב למוזיקה. אני הולך לקונצרטים ומבלה עם חברים, אני יוצא למוזיאונים או למסעדות, אבל המוזיקה היא הדבר המרכזי. בבית הספר יש מקצועות גם שאינם מוזיקאליים ואני נחשף אליהם, אבל מוזיקה זה הדבר המרכזי בחיי. החברים שלי בבוסטון הם מעולם המוזיקה, מכל מיני תחומים. אני לא מסתכל על חבר רק אם הוא מנגן מוזיקה קלאסית. בבוסטון יש לי הרבה חברים שמשקיעים הרבה, וזה חלק מהחיים. אני לא מרגיש שאני מקריב, מאחר וזה חלק מהחיים שלי וזה דבר מאוד מרגש אותי. בסופו של דבר, יש לי חברים מכל העולם שיש לנו תחום משותף, אני הולך לשמוע אותם מנגנים בקונצרטים, ואני ממש מאושר".
למה אתה הכי מתגעגע בארץ?
" להכל. ובמיוחד למשפחה ולחברים הקרובים. מתגעגע גם למזג האוויר. כאן בבוסטון יש כרגע סופת שלגים וזה קשה לי מאוד. אני מאוד מתגעגע לחום שיש בישראל, זה חום שמרגישים בבית".
מה עוד נשאר לך להגשים אחרי הזכייה בתחרות?
"החלום שלי הוא להיות סולן ולנגן במוזיקה קאמרית בהרכבים שונים. עוד שנתיים אני מסיים ללמוד, אבל אני לא יודע מה יהיה. אי אפשר לתכנן את החיים. אני חושב שאין טעם לעשות תוכניות כאלו, מאחר וצריך לחיות את ההווה וליהנות מכל רגע. בהרבה מקרים מתכננים משהו אחד והחיים עושים משהו אחר, ולכן אין טעם לתכנן תוכניות לטווח ארוך. דברים יכולים להשתנות".
איזה קריירה יכולה להיות לכנר בישראל?
"בארץ כנר יכול ללמד, להיות סולן ולנגן בהרכבים. בארץ יש תרבות מוזיקאית ממש מפותחת וברמה מאוד גבוהה. אבל אני עוד לא התנסיתי בקריירה גדולה, לא בארץ ולא בחו"ל. רק התחלתי. אחרי התחרות המשכתי הלאה, והמטרה הבאה שלי, היא להתקדם ולהתפתח כמה שיותר בתחום המוזיקה. בעצם המטרה היא ללמוד ולראות כמה שיותר, ולהציב לעצמי מטרות כמו תחרויות בין לאומיות וקונצרטים גם בישראל וגם בעולם. כל תחרות זה עניין רציני, וכל מוזיקאי צריך לגשת לכל תחרות באופן רציני, גם אם התחרות היא קטנה וגם אם התחרות היא גדולה. לכל תחרות אפשר להירשם להתכונן חודשיים לפני או שנתיים לפני. כרגע אני חושב להתחיל להשתתף בתחרויות בצורה יותר אקטיבית".
מה ההורים שלך חושבים על הבחירה שלך לנגן בכינור?
"בהתחלה הם לא היו נגד והם גם לא תמכו. היום גם הם וגם אני לא רואים אותי עוסק במשהו אחר. אמא שלי מלמדת לימודי כינור במתנ"ס מודיעין. היא מלמדת ילדים, בני נוער וגם מבוגרים. יש אנשים שזה היה התחביב שלהם במשך זמן, ואף פעם לא היה להם את האמצעים ללמוד, ועכשיו כשהם מבוגרים יש להם. כל אחד יכול ללמוד כינור, אבל צריך גם את הכלי, שזה הכינור עצמו וגם שיעורים. זה משהו שאפשר ללמוד לא משנה מאיזה רקע אתה מגיע. כל מה שצריך זה רק אהבה והתמדה".
בתמונה: דניאל אייזנשטד (צילום: אילן ספירא)
