The Prodigy-The day is my enemy
את הטור הראשון שלי כתבתי על ההופעה השנייה של הפרודיג'י שזכיתי לראות בחיי. מלבד הדיו שנשאר על הדף הזכרונות הולכים איתי עד היום הן בגלל היותי מעריץ של ההרכב/להקה מרבית חיי והן בגלל הסאונד והצלילים שאין כמותם ורק מתי מעט מתקרבים אליהם בעולם המוזיקה האלקטרונית כיום.
שש שנים עברו מאז אלבומם האחרון "Invaders must die" שהצליח להחזיר את הפרודיג'י אל מרכז הבמה ולתת להם את החופש להתפרע כאוות נפשם ביצירה ובביצוע (הופעות וקליפים למשל) כפי שעשו בשנות התשעים בהן שלטו ביד רמה. אם "אינביידרס" היה יריית הפתיחה של חזרתם למשחק והצליח להשאיר את להבת ההצלחה שלהם דולקת עד עכשיו, הרי ש"The day is my enemy" הוא הבליץ שממשיך את המלחמה שהכריזו חברי הפרודיג'י על כל מפיקי ה-EDM למיניהם וה"מגה" תקליטנים שהפכו לתופעה רווחת בעשור השני למילניום. אלים מתמיד, עם המקצבים הכבדים ששבו אוזניים עוד לפני שני עשורים ונעים בין טכנו והיפ הופ במהירויות בינוניות לדראם אנד בייס מהיר בטירוף שמעלה את הדופק מהשניה הראשונה.
רף האלימות המוזיקלית של האלבום החדש נובע משילובם של ליאם האוולט, המפיק והיוצר הראשי מראשית ימי הפרודיג'י, עם מקסים ריאליטי וקית' פלינט שהפכו לקול הצווחני ולפרצופה של הלהקה בשל ההחצנה המופגנת שלהם בכל דבר שהם עושים (מראה, דיבור, התנהגות וכו'). וכך יצאו 14 טראקים בעלי שמות ספק תמוהים ספק קולעים לווייב של הרצועה אך לבטח מלאים בטונים עצבניים כמו "Wall of death", ו-"Nasty" שהיה לסינגל הראשון מהאלבום שהכרזתו נעשתה באינסטגרם, כדי להראות שהפרודיג'י לא נתקעו אי שם בשנות התשעים, ואחת הרצועות האהובות עליי בשל חתרנותה, "איביזה" בו מתארח צמד ההיפ פופ הבריטי סליפורד מודס שנוצרה כמחאה על תרבות הסופרסטאר די.ג'ייז שלדברי האוולט הם "ג'וקרים חסרי מח שמגיעים להופעות במטוסים פרטיים ועולים לבמה עם דיסק און קי בכיס ובו מיקס מתוכנת מראש ומנופפים בידיהם באוויר". היוצר אף הבהיר שהם לא באים לתקוף את כל האי איביזה כיוון שהם נהנו בהופעתם במקום ובעיקר מהקהל הנלהב.
שני הסינגלים הנוספים שיצאו מהאלבום, ששמו השתנה פעמיים לפני שהוחלט על "The day is my enemy" הקורץ כרפרנס לשיר של אלה פיצג'רלד, הם שיר הנושא שלווה בקליפ מונפש אפלולי המציג זאב המחפש טרף בסביבה עירונית (כפי שהפרודיג'י מרגישים כנראה) ו"Wild frontier" שרק העלו את רף האנרגיות וההייפ סביב האלבום המצופה, עליו עמל ההרכב בשש השנים האחרונות וללא ספק עומד בה. האלבום מערער ופותח את המחשבות על חוסר הנוחות בה אנו עטופים כפקעת בתרבות וחברה המושתתות על פחד והפרודיג'י נשמעים הכי קרוב ליצירת המופת הקלאסית שלהם "The fat of the land" שאיתה כבשו את שנות התשעים כשריפה בשדה קוצים.
(צילום יחצ)
