Robin Thicke – Blurred Lines
כשהשם רובין ת'יק קפץ לי מול העיניים בראשית הקיץ, משהו היה לי מוכר. נזכרתי שלפני כעשור היה בחור כזה, חמדמד עם שיער ארוך וחיוך רחב, שהשתמש בצורה חביבה בסימפול של " A Fifth of Beethoven" של וולטר מרפי, גרסת דיסקו בעצמה של הסימפוניה החמישית של בטהובן. כן, זה אותו רובין ת'יק. עשור אחרי, שש אלבומים אחרי, תספורת ומקלחת אחרי. אבל אותו רובין ת'יק.
הלהיט החדש שלו, Blurred Lines, הוא פצצת דיסקו-פאנק מחוייכת בהפקת פארל וויליימס (שמשתלט על הקיץ) ובהשראת " Got to Give It Up" של מרווין גיי (דבר שעדיין נמצא במחלוקת משפטית, אבל נשמע בבירור לכל אדם עם זוג אזניים וראש בניהם). הוא להיט קיץ מושלם. קליל, טיפשי ולעזאזל – מזיז את התחת. ההפקה המרעננת והאווירה המשועשעת של השירה משאירים את הכל בטון שלא לוקח את עצמו ברצינות, אווירה שנשמרת לאורך רוב האלבום בעל אותו השם.
אין משהו חדש, מעניין או מיוחד במה שרובין ת'יק עושה, אבל זה לא מעלים את הכיף הקליל שהאלבום מייצר. מעט בדומה ליציאה לים, אין שום ערך ממשי באלבום, אבל בסופו יש איזה חיוך קטן שנמתח על הפנים בלי שום קשר לערך האינטלקטואלי, מוזיקלי או ליריקלי שמתקבל. בנוסף, גם אין חול.
זה אלבום אוורירי, חייכני ואופטימי. מעט אלקטרוניקה, הרבה שירת פלצ'ט וחקיינות כל כך רבה שגורמת לחשש ממשי שת'יק עשה לעצמו הרגל לחפש את השירים שג'סטין טימברלייק מוותר עליהם. לא אגיד שזה אלבום מיותר, שכן הערך שלו הוא בחוסר ערך, אבל זה לא אלבום שישאר בלב של המאזין מעבר לקיץ 2013. מה שכן, אנחנו בישראל, אז מסתמן קיץ ארוך במיוחד. זה הזמן להצטייד בקצת מוזיקה קלילה לרגעים החמים, לזוז ללא מחשבה רבה ולהמתין עד שטימברלייק המקורי יוצא את האלבום הקרוב שלו בסיום הקיץ.
צילום יח"צ
