תומש – שירים לבלאנש
מה הקטע של קומיקאים לחפש את עצמם יצירתית עם מוזיקה? היה זה דייב שאפל שאמר, במהלך אחת הסצנות המשעשעות ביותר בסרטו "בלוק פארטי", שכל קומיקאי רוצה להיות מוזיקאי וכל מוזיקאי חולם להיות קומיקאי. רגע אחרי מוס דף גילגל בדיחות ברקע כששאפל יושב על התופים. גם חבורת פלטפוס המצחיקה מאוד פורקה לגורמים מוזיקלים כשתומר יוסף הפך לאחד האמנים המרשימים במדינה, אך גם גרייניק, אלטרמן וירדן בר כוכבא השתעשעו עם זוויות מוזיקליות.
תומש. אישיות מפוצת ואוחידה כאחד
תומר שרון, או תומש, הוא עוף מוזר אפילו בחבורת העופות המוזרים של הקומדיה הישראלית. קצת עדין מדי, קצת תמוה, הרבה הזוי. במוזיקה, קצת כמו בקומדיה, זה שילוב עוצמתי. כך גם מוכיח אלבומו השני "שירים לבלאנש" שמורכב מאסופה של שלושה עשר שירים אקלקטים ומגוונים אך גם מהווים ת.ז של שרון. אישיות מפוצלת ואחידה כאחד.
האלבום עוסק ביחסים עם נשים על גווניהם, בדומה לרוב המוזיקה שמוציאים גברים, אך נדמה שהזווית המשונה של שרון מצויה שם, החל מהשם התמוה (אגב, בלאנש זו החתולה שלו שגם מעטרת את העטיפה של האלבום עם דמותה המאויירת) ועד התרגום המעניין ל"הללויה" של לאונרד כהן. שירי בלוז, סול וFאנק מעט מעוקרים מגרוב, לכשעצמו קונספט מוזר, שנעים בין עברית לאנגלית, בין אושר לדיכאון ובין יאוש לתקווה.
הזגזוג הזה פועל לטובת ולרעת האלבום. לטובת, מכיוון שהוא נותן גיוון ראוי ומתח הוגן למוזיקה שבו. לרעה, מכיוון שזה גם מוביל לאלבום לא יציב שנשמע באופן ברור כי נכתב בתקופות שונות ונאסף למסגרת אחת שלא תמיד מתאימה לתוכן. מוזר זה חיבור יפה, אבל הוא לא תמיד מספיק.
יש בו המון התכתבויות מוזיקליות חמודות והברקות לפרקים, אבל גם מקצבים מונוטונים ועומס קלישאות מוזיקליות קלות. לטוב ולרע, שרון כותב דיי פשוט, לא מחפש את המטאפורות או הסיבוכים, ונשאר על אותו קו כתיבתי של מי שלא עובד למחייתו כמוזיקאי, מה שמשאיר קסם ראשוני גם באלבום השני אבל מקרין חוסר חדות באלבום. קומיקאי שהוא מוזיקאי או מוזיקאי שהוא גם קומיקאי (ושחקן, ומדובב ואיש תרבות ועוד מגוון דברים) לעולם לא יוכל להיות מאה אחוז בכל התחומים. במקרה הזה, האלבום פחות טוב משרון, אבל בהחלט טוב מספיק כתוצר צד סימפטי. וזה, זה לא רע.
