Die Antwoord-Donker Mag
ההרכב ההזוי ומהמוזרים ביותר שנתקלתי בהם בחיי הוא ללא ספק החבר’ה מדי אנטוורד (שפירושו העברי הוא התשובה), מכל המקומות והשפות בהם שמעתי מוזיקה בכלל, והיפ הופ בפרט, דרום אפריקה היא מקום מיוחד בהחלט. ראשית, השפה המקומית נחלקת לאנגלית ולאפריקנס ודי אנטוורד מייצגים את תרבות הנגד המקומית הנקראת "זף" הווה אומר ששפת השירה שלהם היא הקשה (להבנה) מבין השתיים. ובכל זאת התוצר ממוקצע, שונה ובולט לעין בכל הנוגע לקליפים הוויזואליים והמשוגעים שההרכב מוציא.
די אנטוורד מורכבת מהראפר נינג’ה, הזמרת/ראפרית יולנדי ווייסר והדיג’יי המפיק דיג’יי היי–טק. הם השכילו להביא לעולם גם פיוז’ן מוזיקלי שלדעתי לא נשמע עד אותה נקודה וגם דמויות "אאוטסיידריות" שנראות כמו הכלאה של טראש אמריקאי טיפוסי ושל דמויות מצוירות חסרות כל עכבות, רק במציאות. כוונתי היא ששני אמני המיקרופון נראים כאילו יצאו מחוברת קומיקס (או נובלה גרפית למביני העניין( ובעלי מודעות עצמית מלאה לעובדה זו, מה שעזר להם רבות למנף עצמם מאושיות מקומיות לאומנים בין לאומיים לגיטימיים.
את הפריצה הגדולה חווה ההרכב לאחר צאת האלבום השני ועיקר החשיפה הגיע מהקליפ המטורף והמשובח לסינגל" פאטי בום בום" בו הם מתחפשים לשלל דמויות שבטיות וחייתיות ובשיאו נטרפת דמותה של ליידי גאגא )המשוחקת בידי גבר) על ידי אריה! שמעתם אותי–אריה.
מלבד השפה המסובכת לשמיעה, ישנו רובד נוסף לדמותם המוקצנת של נינג’ה ויולנדי עליהם הם מקפידים בעקביות והוא השפה המלוכלכת וחסרת האכפתיות. הם מקללים הרבה ומרבים להשתמש בסלנג מעולם ה"זף" מה שמסקרן (לפחות אותי (להבין את משמעות הטקסטים שלהם.
אלבומם השלישי ממשיך בקו המוזיקלי המשלב מוזיקה אלקטרונית בעלת מוטיבים אגרסיביים וחדים כיאה לסוגת הרייב ונשמעים פחות טקסטים היפ הופיים שבמקומם מגיעות שורות ממוחזרות מז’אנר הדאנס–ראפ של השנים האחרונות. ההרכב עדיין סוחף את המאזין לתוך חוויה שונה וייחודית, משהו שנע בין סרט אקשן רע עם פסקול מעולה לבין סצנת אלימות א–לה טרנטינו עם קורטוב חתרנות.
שני הסינגלים הראשונים "קוקי ת’אמפר" ו"פיטבול טרייר" , שלוו בקליפים מהודרים, מראים ניצוצות פוטנציאל נכון מהאלבום הזה ובשני מביניהם חברי ההרכב מחופשים לכלבים מריירים ואחוזי טירוף המשתוללים ברחובות.
שתי פנינים מגניבות לאללה הם השירים" אגלי בוי "בו מתארת יולנדי את העדפותיה החיצוניות בבחורים בצורה משעשעת וצינית והשיר "Girl I Want 2 Eat U" בו ישנו דו שיח בין נינג’ה ליולנדי לגבי פעילות אוראלית הגובל בגרוטסקיות אך עדיין מצליח להעלות לי חיוך בסופו. קטע נוסף ששווה ציון הוא היחיד בו מתארח אמן באלבום (היוצר דיג’יי מאגז, (הפזמון מחזיר אותי לסרטי האימה של שנות התשעים עם רפרנס ישיר לפרדי קרוגר ומצמרר בהנאה מסוימת.
את האלבום אני ממליץ לאלה האוהבים רעש ובוטות וכאלה המחפשים הרפתקה מוזיקלית בת 50 דקות לערך.
(צילום יחצ)
