הודיה בן שימול בת ה-22 ממודיעין נועדה להיות זמרת. אם זה בזכות המשפחה שתמכה ודחפה מגיל שנתיים כששלחה אותה לחוג דרמה יוצרת, ובהמשך לחוג ריקוד ב"זוז במחול", עודדה אותה לשיר מול משפחה וחברים וגם בגן מול כולם, בזכות האמביציה האישית שלה להצליח בתחום ולקדם את עצמה, האהבה הגדולה למוזיקה מבלי יכולת לתאר חיים בלעדיה והיכולת לגעת בעזרתה באחרים וכמובן הכישרון. כל אלה הפכו את הודיה מילדה שלא לגמרי בטוחה בעצמה בכיתה ו' במקהלת בית הספר, ל"זמרת השנה" של מודיעין, לזמרת שהופיעה בפני אלפי אנשים וכזו שהתקבלה לבית ספר למוזיקה בארה"ב. לדבריה גם ההשגחה מלמעלה, הגורל או איך שתבחרו לקרוא לזה כיוונו אותה בהצלחותיה הקטנות כגדולות. השבוע היא נטשה אותנו, המריאה לארה"ב לשישה סמסטרים של לימודים בבית הספר היוקרתי Musicians Institute בלוס אנג'לס, ומקווה לחזור אל קריירה ארוזה בעטיפה מנצנצת.
בחוג לדרמה יוצרת הודיה הייתה הקטנה ביותר. "הייתי ילדה שובבה ונדבקתי בחיידק הבמה כבר אז" היא מספרת. אביה דוד (כתב הספורט הוותיק של "ידיעות אחרונות") מוסיף בגאווה: "היא הייתה הכי קטנה וסובבה אותם על האצבע הקטנה. בגיל שבע היא ניגנה על קסילופון והייתה מופיעה סולו בגן וגם בהמשך תמיד הייתה מופיעה על במות בית הספר והופיעה כרקדנית ובשירה". לדברי הודיה, הבקשות החוזרות ונשנות של הוריה להופיע בפני החברים עזרו לה להתגבר על פחד הבמה הראשוני.
היא למדה במודיעין בבית הספר היסודי " היובל" וסיימה את לימודי התיכון במגמת תיאטרון ומדעי החברה בעירוני ב'. ב"יובל" היא שרה במקהלת בית הספר של תמי גניחובסקי והייתה אחת מקבוצה.
כבר אז ידעת שאת רוצה להיות זמרת?
"בכיתה ה' אחי הקים לנו להקת בנות ומאותו רגע התחלתי לחלום בגדול, נטמע בי החלום להפוך לזמרת. קיבלתי את האישור שאני יכולה גם להגשים אותו באודישנים לסולו לטקס סיום בכיתה ו' שנערכו על ידי תמי מנהלת המקהלה. היא ידעה שאני שרה טוב, אבל באודישן היא אמרה לי 'את הולכת להיות זמרת גדולה, יש לך קול מלא בג'אז. אני לא מאמינה שאני עדה לזה'. באותו רגע אמרתי לעצמי באמת יש בי משהו, אני באמת מוכשרת".
כך ממריאה הקריירה
השלב הבא – כיתה ז', חבורת הזמן "צעירי מודיעין" בניהולם של אילן ואוסי בריידמן ומשם המשיכה איתם לקבוצה הבוגרת יותר "כוכבי מודיעין".
היא הייתה חלק מקבוצה של עשרה זמרים שהיו מופיעים באירועים וטקסים עירוניים והם הופיעו גם בטלוויזיה בערוצים הלאומיים. "מאד התמקצעתי שם", היא אומרת. "לא יודעת אם הייתי מקצוענית כמו היום אלמלא הם, הם הפכו אותי לפרפורמרית. מאותו שלב אני כבר לא הודיה. אני הודיה הזמרת. לא הייתי הכי פעילה חברתית ובמרכז העניינים אבל כולם ידעו את זה עלי, קראו לי 'הזמרת'".
בגיל צעיר מאד כבר גיבשה לעצמה הודיה זהות של "זמרת נשמה". זאת בזכות אחיה הדר, המנגן על קלידים וגיטרה, שחשף אותה למוזיקה לועזית, פופ, ג'אז, בלוז, סלסולי RNB. "הייתי מאזינה לאריתה פרנקלין וסיוון ממשפחת תאקט. אהבתי זמרות גדולות, את הדיוות".
בסוף כיתה כיתה ט' הייתה עדיין הודיה זמרת בקבוצת "כוכב מודיעין". היא נתקלה בהודעה על התחרות העירונית הקרבה של "כוכבי הבמה" 2007 . היא עלתה לשיר עם שיר שכתבה כשאחיה ליווה אותה על הקלידים וזכתה במקום השני בתחרות זמרת השנה של כוכבי הבמה.
באותה תחרות השתתפה להקת הנוער המקומית "ספיטפייר". הם חיפשו קול נשי והציעו להודיה להתארח אצלם בשיר. מה שהתחיל בשיר יחיד הסתיים בתקופה סוערת בת שנה וחצי בה עשו יחד מוזיקה והופיעו בכל רחבי הארץ, בפאבים ומועדונים, אירועים עירוניים ביניהם יום העצמאות בפני אלפי אנשים, תחרויות ארציות, הופעות טלוויזיונית ועוד. בין היתר זכו במקום הראשון בחצי גמר בתחרות הארצית "הדבר הגדול הבא" בירושלים.
"מילדה ששרה בקבוצה או בליווי קלידים הייתה לי להקה מאחורי", היא נזכרת. "לא הרגשתי לבד. הרגשתי שיש לי גב. החיבור היה מיידי. הרגשתי שאני הולכת בדרך הנכונה. היו מגיעים באוטובוסים במיוחד לראות הופעות שלנו".
בשנת 2008 החליטה להתחרות בתחרות העירונית "כוכבי הבמה" גם כסולנית וגם כזמרת בלהקת ספיטפייר.היא זכתה במקום הראשון כזמרת השנה וגם כזמרת בלהקת השנה.
בטח היית ברקיע השביעי…
"זה היה הלילה שלי, אבל יחד עם זאת דאגו להשאיר אותי על הקרקע המשפחה והלהקה". ודוד האב מוסיף: "צריך פרופורציות. יש שלבים בחיים וצריך לעבור מדרגות לא לקפוץ גבוה מדי, בזמנו היו גם את הלימודים והזכרנו לה מה חשוב".
במסגרת הזכייה היא זכתה להקליט סינגל עם הלהקה במועדון המוזיקה לנוער בעיר, מועדון הג'ק, בניהול מוזיקלי של יגאל ישראלי. הם הוציאו סינגל עם קליפ לשיר "אם" שהודיה כתבה.אחרי כשנה וחצי החליטה בן-שימול להיפרד מספיטפייר ולצאת לדרך חדשה.
למה החלטת להיפרד מהלהקה?
"הם באים מעולם הרוק ואני מתחום המוזיקה השחורה. הרגשתי שאני מאבדת קצת ממי שאני, אני מכירה להם תודה על התקופה איתם. זו תמיד תישאר בעיני תקופה מדהימה עם אנשים יקרים. אבל החלטתי לצאת לדרך משלי כי רציתי לעשות דברים חדשים".
להתראות להקה, שלום סולו
זה קרה כשהייתה בכיתה י"ב וכל אחד פנה לדרכו. לכל אורך הדרך, גם כשהייתה עם ספיטפייר, היא המשיכה להיות חלק מ"צעירי מודיעין" ולמדה פיתוח קול אצל מיטל הוכמן. היא רצתה בדומה למורתה המוערצת על ידה להעביר מהידע שלה והיא לימדה ילדים פיתוח קול. אז החלה להתעניין בחינוך. אחרי הצבא היא החלה ללמד שיווק ותקשורת במסגרת "תעשיידע" ואחת הקבוצות שלה אף זכתה במקום הראשון בתחרות הארצית של הארגון.
לאחר הפרידה מספיטפייר היא מצאה עצמה פחות מופיעה, היא הרגישה שנפער חור מסוים בחייה. "זו הייתה תקופה לא קלה, למרות שזו הייתה החלטה שלי, הרגשתי לבד. שקלתי מה לעשות ולא ידעתי בדיוק מה הצעד הבא. ואז טסתי עם משלחת ממודיעין לאקוודור להופיע בפני קהילות יהודיות בפני אלפים ושם התייחסו אלינו כזמרים לכל דבר. הרגשתי מקצוענית. הרגשתי שהכל בסדר. לא עשיתי טעות".
בכיתה י"ב היא הכירה את הראפר אלמוג טבקה והחלה לעבוד איתו. "איתו הרגשתי הכי נוח שאפשר, שרתי RNB וחזרתי למקורות שלי. הופענו המון באירועי נוער ותרבות, בפאבים. הרגשתי שחזרתי לעצמי. הוא הרים אותי, הוא מוזיקאי בחסד ועד היום אנחנו חברים טובים".
זכורה לך הופעה מרגשת במיוחד?
"לא מזמן הופעתי בפני ניצולי שואה שכבר נמצאים בסוף חייהם. שרתי להם שירי ארץ ישראל היפה. לקח להם זמן להתחבר אלי, אבל כבר מהפעם השנייה כשבאתי הם חיבקו אותי, וראיתי את העיניים שלהם אדומות מעייפות, ושגם הצלחתי לרגש אותם. כל שבוע חיכיתי להופעה הזו. הופעתי מול קהל גדול מאד, אבל חיכיתי לרגע הקטן הזה שהרגשתי שאני עושה חסד ואני משמחת אותם".
מה את מרגישה כשאת על הבמה?
"אני מרגישה חיה, מעניינת, שאני יכולה לגעת באנשים".
היו גם כשלונות
בצבא באופן מפתיע היא בחרה ללכת לקצונה ייעודית ולא ללהקה צבאית, אבל אז ברגע האחרון שינתה דעתה והגיע לשרת כמשקי"ת חינוך ביחידת מודיעין מוכרת וגדולה. לימים, שהפכה למוזיקאית פעילה, המפקדת תמכה ופרגנה.
היא הרכיבה וניהלה ביוזמתה הרכב מוזיקלי ובו סקסופוניסט, נגן גיטרה ושלושה זמרים, כשהיא ניגנה גם על קלידים. הם היו מופיעים בבסיס בטקסים ובאירועים גדולים יותר בצה"ל גם מחוץ לבסיס. היא גם עבדה באותה תקופה עם אולפנים והייתה מקליטה קולות לאמנים".
מתי למדת לנגן על קלידים?
"גם בזמן השירות המשכתי ללמוד והגעתי לאוהד חיטמן. הוא עוזר להרבה זמרים למצוא את האמן שבהם. הגעתי אליו כזמרת שבטוחה בעצמה ואז, כשהוא רצה להכיר אותי ואת היכולות שלי, ביקש שאנגן לו. לא ידעתי. הוא אמר לי 'אם את רוצה להיות זמרת מקצועית ולהתקדם לכי תלמדי לנגן'. לקחתי שנה שיעורי פסנתר והתחלתי לנגן בתום השנה. אוהד הוריד אותי לקרקע, כולם תמיד אמרו את מעולה כמו שאת והוא אתגר אותי להביא משהו מעבר".
מה לגבי כישלונות?
"בכיתה ח' הייתי באודישן לפסטיגל "שיר נולד" ונורא התרגשתי ולא הייתי במיטבי. הגעתי לשלבים מתקדמים, אבל לא התקבלתי. עד אז כולם הרימו אותי למעלה וזו הייתה נפילה. בכיתי את נשמתי. אחי המקסים הכין לי מצגת מוטיבציה עם שירי מימון והציג בה את המקומות ששירי לא התקבלה והראה לי איפה היא נמצאת היום ואמר לי 'הודיה מפה את תצמחי, אל תוותרי על החלום'.
פחדתי מלהיכשל שוב אולי אני לא מספיק טובה, אולי אני לא נראית מספיק טוב. זה היה הכישלון הראשון שלי ואני שונאת כישלונות, אבל בזכותו אספתי את עצמי והמשכתי לנסות".
את מאמינה שהתגלגלת למקום שאת נמצאת בו או שהכול היה מתכונן?
"אני תמיד חושבת מספר צעדים קדימה. ובכל מקום שהייתי דחפתי לשלב את המוזיקה גם כשלא הייתי שם על תקן זמרת, כמו בצבא, גם כשהייתי בי"ב הייתי פוגשת אנשים ומספרת להם שאני זמרת ודוחפת להם כרטיס ביקור. בטירונות באתי למפקדת שלי ושאלתי אם אני יכולה להופיע בטקס בטירונות. היא ענתה בתגובה: 'הודיה מה את חושבת שאת בתיכון? את לא זמרת עכשיו את חיילת'. בכיתי כמו אחרי שלא התקבלתי לפסטיגל ונשבעתי לעצמי שהיא לא תוריד אותי ואני כן אהיה זמרת בצבא. אחרי שבוע היה טקס והיא קראה לי לבוא ולהופיע. כלומר כן – כיוונתי לדברים שקרו לי. אבל אני מאמינה גם בגורל, ומה שצריך לקרות קורה. ובהשגחה עליונה. בצבא ידעתי שכשאסיים את השירות אמשיך לצוות בידור והופעות באילת וחלמתי משם להמשיך ללימודים גבוהים במוזיקה בחו"ל".
אם לא היית זמרת?
"לא יודעת מה הייתי עושה. אני לא יכולה לתאר מה זה חיים בלי מוזיקה. זה ממלא אותי והופך אותי למאושרת. אני אוהבת הוראה, אבל גם אם אעסוק בזה זו תהיה הוראת מוזיקה".
אמריקה – הנה אני באה
כאמור על פי התכנון היא הצטרפה בתום שירותה הצבאי אל צוותי הבידור באילת של רשת פתאל, המלצרים המזמרים. כל ערב הזמרים מופיעים בלייב, שרים סולו ובקבוצה והיו גם ערבי מחזות זמר. כל ערב היא הייתה שם ושרה, גם עם כאב בטן, גרון, או סתם חולה. שם למדתי מוסר עבודה מהו. היה לי אותו גם לפני כן, אבל באילת זה עלה מדרגה, לפני כן הייתי שומרת על הקול שלי, אבל המנהל שלי לימד אותי שההופעה חייבת להמשיך".
אילו זמרות את מעריצה והן מודל לחיקוי עבורך?
"ארתה פרנלקין, ביונסה, מירי מסיקה ושירי מימון".
מה עם אהבה?
"באילת היה לי את הקשר הרציני הראשון. אהבה ראשונה. לרוב אין לי זמן לכלום מעבר לעיסוק במוזיקה או בהוראה. אחרי שנפרדנו חזרתי להתמקד בקידום האישי שלי והשקעתי את כול כולי במוזיקה. זו האהבה שלי. יהיה שלב שארצה זוגיות, ואמצא מישהו שיכיל אותי, אבל כרגע זה לא השלב הזה".
את נוסעת עכשיו לבית ספר למוזיקה יוקרתי בלוס אנג'לס. לא קצת רחוק?
"כשהייתי בצבא, אחד מחברי ההרכב שניהלתי סיפר לי על בית הספר הזה. קראתי עליו וידעתי שזה מתאים לי. גם כי שבעים אחוז מהתלמידים שם הם סטודנטים זרים. כשהייתי באילת נדלקה לי נורה, שמתי לב שחלק גדול מהקהל שמתחבר אלי אלה תיירים וקהל מבוגר יותר. שרתי בשלל שפות, באנגלית, ספרדית ואיטלקית וקצת ברוסית. אני פרפורמרית וידעתי שזה השלב הבא".
חלומות ושאיפות לעתיד?
"אני חולמת להיות חלק מלהקת בנות מצליחה, להוציא אלבום, להיות מורה לפיתוח קול ואולי אפילו לנהל בית ספר למוזיקה. בקיץ האחרון ניהלתי יחד עם המפיק מוטי לסרי ואשתו שרית מחנה לאמנויות לילדים עם 120 ילדים. אני רוצה ללמד מוזיקה גם ילדים שמגיעים ממשפחות מעוטות יכולת, להתנדב או ללמד בעלויות מוזלות מאד".
(צילום פרטי)
