כהן–ראפ
לפני מספר שנים יצא לי לעבוד עם מיכאל כהן על שיר שגם יצא מדהים וגם התפעלתי כל כך מעשייתו של הנער) דאז (שהבגרות המופגנת באי.פי) אלבום קצר) החדש שלו נראית תפורה עליו כחליפה יוקרתית של ארמאני. זהו אלבום הסולו הראשון של כהן, שעד כה הספיק להוציא שלושה אלבומים במסגרת הצמד כהן@מושון ולהפיק אוספי ביטים מבריקים שהמשיכו את פועלו ואת הקו היצירתי המובהק עליו עבד עד כה.
את צאת האלבום ליווה קליפ שאני לפחות טרם ראיתי כמותו בישראל לשיר "רק אני" הבלדתי והמרגיע. כמות הכישרון הנשפכת על המסך תחת בימויו של לאל אוטניק ושותפו לשירה מיכאל מושונוב מפליאה בכל צפייה מחדש.
חרף אורכו הקצרצר האזנה מלאה לשבעת הקטעים מרגישה כמו חוויה נעימה בה הזמן חולף מהר מבלי ששמים לב. האינטרו מזכיר לנו את הלחם והחמאה של כהן–מלאכת הסימפולים )דגימה של קטע מוזיקלי אחר) והבא אחריו, "אזרבייג’אן, " גורם להנעה בלתי רצונית של הראש קדימה ואחורה עם הפקה נינוחה בעלת ניחוח וינטאג' מובהק. הקטע השלישי בעל השם "נדודים" מתאר את מסעותיו של כהן בעולם הפיזי והמוזיקלי והחוויות שעברו ועוברות עליו וגם כן מעולה ומומלץ. הטקסטים של הפרויקט הזה לא נשמעים כמו כהן ה"ישן" אלא מציגים טיפוס, בן אדם מוזיקלי בעל שורשים עמוקים בתעשייה המקומית שכעת החליט להראות מה וכמה הוא שווה ויוצא בכל הכוח אחר מבוקשו.
למעשה , מלבד הקטע "אי אפשר להסביר" שהכי פחות הרשים אותי עקב עודף תחושת היפסטריות שעוטפת אותו, כל האלבום הזה מופתי, קליל, כייפי וחובה לכל מי שאוהב מוזיקה ישראלית בכלל והשפעות היפ הופ בפרט כאשר השיר האהוב עלי יהיה ללא ספק "טאבו "בעל הביט המקפיץ והמפציץ והמילים החכמות, שלהערכתי שלאורך הקיץ יהפוך ללהיט מקומי
(צילום יחצ)