בתוך שגרת העבודה-פרנסה-ילדים-חוגים-הסעות ועוד, הולך וגדל בשנים האחרונות טפטוף המשפחות שהחליטו לקחת פסק זמן מהכל, לארוז את הבית והילדים לתוך כמה תיקים לא גדולים במיוחד, לקנות כרטיסי טיסה, לסגור את כל הפינות הקשורות לחיים ולהתחייבויות ולהמריא למסע משפחתי ארוך. כזה בו יוכלו להתנתק לרגע ממרוץ החיים ופשוט לחיות אותם.
את המסע הזה בדיוק עשו בני משפחת חדש ממודיעין. גיל, מנהל בית הספר הדמוקרטי לשעבר, דנדי המטפלת באמנות ושני ילדיהם אלון בן ה-10 ותמר בת ה-7. אחרי חצי שנה של טיול במזרח, מסע משפחתי שהביא עימו תובנות רבות (אותן חלקו בני הזוג גם בעמודי הפייסבוק שלהם במהלך הטיול), חזרו בני משפחת חדש למודיעין והם מספרים על הדרך שעברו.
ערימות של תרופות
"לפני נסיעתנו לטיול הארוך הרבה אנשים הגיבו בהתפעלות, באימרות קינאה, בהתרשמות מהאומץ שיש לנו ועוד ועוד. רבים שאלו מה התוכנית שלנו ומה המסלול, כאילו מן צורך כזה להיאחז בידוע, להיאחז במסלול מסוים ומתוכנן, אך אנו לא הגענו לכך בכלל. היינו בלחץ מוטרף ומתח גבוה מאוד. לא התפנינו לא מבחינת זמן ולא מבחינת אנרגיות, כוחות ויכולות, לחשוב על המסלול ועל התוכנית. ידענו שנוחתים בביג'יינג ישר לחגיגות העצמאות שלהם ושכעבור כשבוע נמשיך הלאה. זהו. ואולי גם לא היה לנו ממש את הצורך בתוכנית סגורה וברורה". (מתוך עמוד הפייסבוק של דנדי חדש)
הרעיון לעזוב את הכל ולקחת פסק זמן משפחתי בן חצי שנה בארצות המזרח, הגיע לדנדי חדש דווקא במקלחת. "אחרי שגיל הודיע שהוא עוזב את בית הספר הדמוקרטי, התחלנו לחשוב מה הלאה ואז בא הרעיון לנסוע לחצי שנה", מספרת דנדי. גיל: "זה היה מאוד ספונטני. דנדי באה ואמרה 'בוא ניסע' ואמרתי 'יאללה'. זאת הייתה הזדמנות לעצור הכל ולרדת מהרכבת הזאת של תחנות בחיים ומרוץ בין מטרות. התאים לשנינו לעשות הפסקה, לנשום קצת. להיות יחד".
דנדי: "זה לא היה איזה חלום שהלך איתנו הרבה זמן. זה פשוט עלה ומהרגע בו החלטנו לאן רוצים לנסוע, צ'יק צ'ק כבר קנינו כרטיסים".
בזמן שאת הילדים הטרידה בתחילה בעיקר המחשבה על מי יטפל בחתול המשפחתי, גיל ודנדי תלו בבית דף בו הם והילדים רשמו את כל החששות והפחדים העולים בהם לקראת הנסיעה אל הלא נודע. מלבד החששות של הילדים, בני הזוג נאלצו להתמודד גם עם החששות של המבוגרים בסביבתם.
גיל: "מהרגע שהודענו להורים שאנחנו נוסעים למזרח, הם התמלאו בחרדות. בגלל שאנחנו רגילים לעשות דברים מחוץ לקופסא, אז הסתדרנו עם זה ועשינו צעדים מרגיעי חרדות כמו לעשות את הביטוח הכי מקיף, לשכור טלפון לווייני או לקחת איתנו בערך שלושה קילו תרופות, כולל עירויים ומחטים. בסוף לא השתמשנו בהן".
דנדי: "וכמובן לעשות את כל החיסונים לפני, משהו כמו 10-11 חיסונים לכל אחד מאיתנו". גיל: האמת שהחיסונים היו אולי החלק הכי קשה בכל הטיול".
מיליונים ברחובות
"אנחנו כבר חודש בסין, אך שום דבר שחווינו או עשינו אינו מכשיר אותנו כ"מבינים" או "יודעים". סין עצומה, כמעט בלתי נתפסת, ומכילה בתוכה כל כך הרבה עולמות, טעמים, צבעים ונופים, שבעיניי התייר המזדמן היא פחות ארץ ויותר גלקסיה"(גיל חדש, פייסבוק).
דנדי: "סין הייתה מאוד מורכבת מבחינת התפאורה. אנשים מאוד אגרסיביים, נדחפים, מעשנים בכל מקום. אין בכלל דבר כזה תרבות של תורים והמתנה. אתה מגיע לשמורת טבע ויש המוני סינים שדוחפים בתור".
תמר: "לא חוזרת לשם לעולם."
גיל: "זה לא דומה לשום דבר שאתה מכיר לפני. בכל המזרח שום דבר לא דומה לסין".
"אני מביט מחלון הרכבת שנוסעת מבייג'ינג לשיאן. 1200 ק"מ מפרידים בין שתי הערים (קרוב במונחים של סין), ולאורך מרבית הדרך מלווים אותנו מראות מדכאים של מפעלים פטרו-כימיים, ארובות מעשנות ונחלים מזוהמים. הדרך מתמשכת, ולאורך קילומטרים רבים אני רואה עוד ועוד חורבן, זיהום, גורדי שחקים מאוכלסים בדלילות לצד הריסות לא מפונות של בתים ישנים. תובנה מדכאת מחלחלת בי, הבנה שאני הוא זה שמניע את גלגל הצריכה/זיהום הזה, שראשיתו במפעלים המזהמים בסין הרחוקה, וסופו בחנויות המצועצעות בקניון עזריאלי. אנחנו צורכים באופן שאינו מתחשב במשאבי כדור הארץ, מתענגים על אוויר נקי ומים שניתנים לשתייה מהברז, ואילו הם לומדים בבתי ספר שמחלון הכיתה לא ניבט נחליאלי עם זנב מקפץ, אלא ענני כספית, ציאניד ופחמן". (גיל חדש, פייסבוק).
אל סין הגיעו בני משפחת חדש אחרי טיול משותף ברומניה יחד עם הוריו של גיל: "רצינו גם לנצל את הזמן הזה לחוויה משמעותית עם הסבים והסבתות, גם מתוך ההבנה שזה משאב שלא תמיד יהיה נוכח בחיים שלך. ההורים של דנדי הצטרפו אלינו אחר כך לוייטנאם".
אחרי השהות ברומניה הם שבו לארץ, חזרו למודיעין, החליפו ביגוד ותיקים ויצאו שוב באותו היום לשדה התעופה. בסין נחתו דווקא ביום העצמאות הסיני. "הגענו לבייג'ינג ביום העצמאות שלהם. מיליונים ברחובות ובהתחלה היינו מאוד בחשש בקשר לילדים. לכל ילד שמנו בנעל פתקית עם השם שלו בסינית ומספר הטלפון בו אפשר להשיג אותנו, אבל תוך יום יומיים הבנו שזה לא נורא כל כך".
דנדי: "בכלל, כל הלחץ של לפני הנסיעה נעלם ברגע שהיינו כבר שם".
לאכול רק אורז
בהחלטה מודעת, בתוך כל הסידורים והלחץ של לפני ההמראה, גיל ודנדי החליטו מראש שלא לתכנן מסלול טיול מוגדר. כך יצא שאת הטיול הגדול שלהם עשו הרחק מהמסלולים המתויירים והאטרקציות שבמדריכי הטיולים.
דנדי: "למעט המתווה, שידענו שיהיה סין-וייטנאם-לאוס-תאילנד, לא ממש ארגנו מראש". גיל: "טיילנו במקומות לא מתויירים. לא פגשנו ישראלים ומשפחות עם ילדים במשך שלושה וחצי חודשים. זה היה אתגר גדול, להיות בתא משפחתי בתוך וואקום".
מה זה עושה לתא המשפחתי?
"דנדי: "עושה דברים טובים. רמת הכנות שלך עם עצמך ועם האחר עולה. לומדים עוד על הסבלנות שלך וגם אחד על השני. אין מפלט לדברים אליהם אנחנו רגילים לברוח, כמו למסכים או ללכת לחדר שלך. יש פחות אפשרות לברוח וזה מה שהופך את הטיול לכל כך אינטנסיבי. זה פשוט לקבל החלטה שאתה יוצא מהמסלול. כשאתה יוצא, לדעתי זה עושה טוב".
גיל: "ראינו כאן גם ביטוי לכמה נעים היה לטייל עם אלון ותמר. לא היה פשוט לקום בארבע בבוקר, לנסוע ברכבת 17 שעות או להגיע למקום לא מתוייר ובמשך שלושה ימים לאכול רק אורז וירקות שלוש פעמים ביום".
"הגיבורים האמתיים של הטיול היו אלון ותמר. במזרח נוגעים בילדים, שולחים ידיים גם למקומות אינטימיים, מצלמים בלי הפסק ומתייחסים אליהם כמו רכוש ציבורי שמותר לכל. זו מסכת אינסופית של פלישה למרחב הפרטי, ברמה כזו שמסלול הליכה במדרכות העיר הופך לעיתים לניווט מסויט תוך ניסיון להימנע ממוקדי ההטרדה. בנוסף – האוכל במקומות רבים אינו מתאים לילדים, ומתוך כך שזה מה שיש, ולאכול צריך, הם נאלצים לאכול דברים חריפים, דלוחים, מסריחים מרוטב דגים או דוחים ויזואלית. ולבסוף – געגועים של ילד הם לא געגועים של מבוגר. הם גולמיים יותר, צורבים בעוויתות של חסך, בועטים בבטן ומטריפים את נשמתם הטהורה בכאב שאין לו שיעור.
מה שמופלא אצל ילדים, זה היכולת שלהם להביע את הכעס, הכאב והצער שבתוכם ללא מסכות או חסמים, להוציא את הכל החוצה, ואז לקום בבוקר "נקיים" ומחויכים לקראת היום החדש". (גיל, פייסבוק)
אתגר משפחתי בלאוס
"בלאוס חזרתי לחייך. חיוך של מבוכה, חיוך של הוקרת תודה, חיוך של בלבול או חוסר הבנה. בחלקים רבים בדרום מזרח אסיה החיוך הוא כלי תקשורת מרכזי. הוא נעים, מרומם, ידידותי כמו קשקוש בזנב של כלב. בישראל החיוך הוא לא פעם סימן לחולשה, להתנשאות, ולעיתים לתוקפנות במסווה. אם אחייך למישהי שאני לא מכיר ברחוב, היא עלולה לחשוב שאני מפלרטט איתה או רואה בה טרף. אנחנו קפוצים, תרים אחרי מפגעים אפשריים, מסרבים להפגין רגשות ראשוניים של שמחה ילדית, שורדים את היום יום ובינתיים שוכחים איך לחייך" (גיל, פייסבוק).
אחרי סין המורכבת ורבת הפנים, ומעבר לצורכי ויזה בהונג קונג, הגיעה משפחת חדש אל לאוס. גיל: "היה רצף של מקומות בלאוס בהם קל יותר לילדים. נופים יפים, אוכל טוב. לאוס עוד לא התמסחרה והאנשים מאוד נחמדים".
דנדי: יש שם תחושה מאוד חזקה של חיבור לטבע. בטרק שעשינו הגענו לכפר ממש נידח. הם מבשלים עם הידיים ואוכלים עם הידיים. כמעט ולא ייצרנו פסולת או ראינו פלסטיק. אלה כפרים מנותקים שאת החשמל מפיקים מטורבינה בנהר, המים מבארות וביו אני בכלל לא יודעת אם יש. הם מגדלים כותנה וממנה מכינים את הבדים לבגדים ומלקטים בג'ונגל מה שהם יכולים".
גיל: "יש לנו נטייה לעשות רומנטיזציה של הפרא. בכפר האחרון אליו הגענו בטיול הזה, קמנו בבוקר וראינו איך הם פותחים את המלכודות לילה, משפדים את החולדות על מקל וצולים אותן על המדורה. זאת ארוחת הבוקר שלהם. אלה חיים מאוד קשים. אם מישהו חולה אז יש את השאמאמן בכפר וזה הטיפול שהוא יקבל. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא".
אותו טרק בן שלושה ימים בג'ונגל של לאוס, אתגר את דנדי וגיל באופן לא צפוי. "נדמה לי שההכרה במציאות החדשה של חיי חילחלה לתודעתי אי שם בשלהי העלייה התלולה ביומו הראשון של הטרק. ישבתי כשגבי שעון על עץ, בעוד חולצתי המנדפת קורסת תחת שלוליות הזיעה שניגרו מכל נקבובית בגופי. הלב פעם במהירות והנשימה לא הוסדרה, למרות רגעים ארוכים של חידלון שנכפו עליי מכורח תשישותי המוחלטת.
לכאורה זו הייתה אמורה להיות נקודת חוזק שלי. כמי שטייל ימים רבים בשטח ואף הוביל מסעות נודדים בנופי "שביל ישראל" ומסלולים אחרים בארץ, טיול בן שלושה ימים ביערות העד של צפון לאוס בלוויית אשתי ושני ילדיי לא היה אמור להיות מכשלה מסובכת מידי עבורי. התפקיד שייעדתי לעצמי בראשי היה לסייע להם לצלוח את אתגרי הטיול בטבע כמי שפחות מורגלים למשקלים, לתוואי הדרך ולחיים הסגפניים של מי שמטייל עם תרמיל ושק שינה על הגב.. ואז התחילה העלייה..(גיל, פייסבוק).
גיל: "פתאום יש היפוך תפקידים. לילדים יותר קל והם אלה שפתאום דואגים לנו מדי פעם. זה חשוב שהם יראו אותנו גם במקומות האלה, שלא ניבהל מזה. זאת הייתה חוויה מאוד חזקה. עשר דקות אחרי שיצאנו אלון נמרח בשלולית והיה רטוב לגמרי. ככה מתחיל טיול ואתה מצפה שהוא יתפרק כי זה מבאס. אבל שלושה ימים בג'ונגל והוא לא התפרק. פתאום אתה רואה כמה כוחות יש לו וזאת חוויה מאוד חזקה למשפחה".
דנדי: "זה היה טיול מאוד מאתגר מבחינה פיזית. יצאתי עם נעליים שקניתי בשוק ובסוף התבררו כנעלי בית ולא נעלי טיולים. אתה הולך שם בג'ונגל במקומות שלפעמים בכלל לא רואים את השביל. הולכים ומחליקים ונופלים. אנחנו נעזרים במקלות ואלון ותמר מדי פעם שואלים אם אנחנו בסדר".
גיל: "כמעט מתתי שם. היינו צריכים לחצות את הנהר והיה שם גשר ישן מבמבוק. ולי עוד יש פחד גבהים. התחלתי לחצות את הגשר ופתאום "בום" ואני נופל. זה היה מאוד מפחיד, כמו סצינה באינדיאנה ג'ונס". דנדי: "זה היה מלחיץ. המדריך הסתכל על הגשר ואמר שהוא ישן מדי, אז התקדמנו עוד בדרך וחצינו את הנהר בסוף ברגל. זה בפירוש הראה לנו מה גילנו".
תחנה אחרונה – תאילנד
את סופו של הטיול עשו בני משפחת חדש במנוחה מפנקת באי קו צ'אנג. רגע לפני ההתפנקות על החופים היפיפיים של תאילנד, הם ניצלו את הזמן לעוד חוויה משמעותית.
"בימים האחרונים אנחנו מתנדבים בתאילנד בכפר לילדים שהוצאו מהבית עקב תנאי חיים בלתי נתפסים בשכונות העוני של בנגקוק. דנדי העבירה מספר פעילויות יצירה לילדים ואני מצאתי את עצמי בונה מתקן חצר שעשוי מצמיגים, הרבה חול ומעט מלט.
לא פעם הגיעו אלינו הילדים על מנת לעזור לנו בתהליך הבנייה. הם הגיעו יחפים, לא התרגשו מענני האבק שלא היו מביישים תרגיל טנקים פלוגתי בדיונות של צאלים בקיץ, השתמשו באתי החפירה ובמעדרים באופן מסוכן כל כך, שהייתי צריך לנשוך שפתיים ולא להתערב כי שני המקומיים שהיו איתי וגם הצוות החינוכי (שבכלל לא טרח לבוא לראות מה שלום הילדים שחלקם בני 3-4), לא התרה ולא אמר את המילים השגורות כל כך במקומותינו – "זה – לא", "תיזהר", ו"זה מאוד מסוכן".
אני כבר דמיינתי בהונות כרותות, ראש מדמם או חתך עמוק שיש לרוץ בדחיפות לבית החולים על מנת לתופרו.
כשדיברתי על כך עם ג'ון, הולנדי-אוסטרלי שמנהל את המקום יחד עם אשתו שרון (אף היא אוסטרלית), הוא אמר לי שאי אפשר ללמד אחריות כאשר אין שום מקום שיש בו מעט מן הסכנה עבור הילדים. אנחנו מגוננים עליהם כל כך, כך אמר, עוטפים אותם בכל כך הרבה שכבות של אמצעי ביטחון, עד שאין להם הזדמנות להתנסות באמת ולפתח בתוכם חוסן, עצמאות ואחריות". (גיל, פייסבוק)
גיל: "זאת הייתה הזדמנות לראות את תאילנד הלא תיירותית. הצטרפנו גם אל מישהי שהיא מעין עובדת סוציאלית. היא מלווה חולים, ילדים בסיכון, משפחות במצוקה. נסענו איתה לראות בית של צעירה שנפטרה מאיידס או טקס חתונה".
תוך כדי הטיול ניסו גיל ודנדי לעשות "הום סקולינג" לילדים. "זה לא קל כי זה מאוד מלאכותי", מספר גיל, "יש תהליך למידה בטיול, למידה על היסטוריה ותרבות וגיאוגרפיה, חוברות מתמטיקה. קצת פחות מתחבר וקשור. מה שהילדים למדו בחצי שנה של טיול, הרבה יותר משמעותי ממה שהם לומדים ביום יום".
כאשר אני שואל עד כמה הייתה קשה החזרה, מתברר כי חזרה חלקה מזאת שחווה גיל, דנדי והילדים, אי אפשר לדמיין. "חזרנו למודיעין וקפצנו לבית הספר כי התגעגענו", מספר גיל, "אחרי רבע שעה כשרצינו לזוז הביתה, מצאנו את אלון בשיעור ספורט ותמר בשיעור קסילופון. שניהם אמרו לנו: "לכו".
תמר: "כאילו בכלל לא נסענו"
ומה היה הכי כיף בטיול?
תמר: "באי בתאילנד, כשעשינו צמות.."
בתמונה: משפחת חדש. חצי שנה בעולם בלי מחברות ובלי ספרים ( צילום פרטי)
