לושקי, אותה "עיירה רעועה ומלאת בוץ" שבה נולד לייזר יצחק פרלמן, המתינה 156 שנים לבואו של גיל חובב, נינו של אותו פרלמן. חובב הגיע ללושקי כדי לחנוך אנדרטה לזכרו של הסבא רבא, המוכר יותר כאליעזר בן יהודה – מחייה השפה העברית. זה קרה לפני כשבועיים ברוסיה הלבנה ואנחנו – נציגות מכובדת ממודיעין – היינו שם.

כמה ימים לפני כן עוד טרחו והכינו את האנדרטה. הזמינו את כל תושבי הכפר, את הילדים הרבים, הכינו תזמורת מקומית ולהקה שתשיר שירים בלרוסים אותנטיים. למקום הגיעו בעלי תפקידים מהמחוז , בעלי תפקידים מישראל ורבים אחרים וכולם התפללו שיהיה יום של שמש ללא טיפה של גשם כדי שהצילומים יהיו יפים והאווירה נעימה.

בינתיים, בישראל, הסתובב הנין גיל (בנם של דרורה בן אב"י – בתו של הבן של אליעזר בן יהודה העיתונאי והעורך איתמר בן אב"י והקריין המיתולוגי משה חובב ) ברחבי הארץ כדי להביא עימו מכתבי תודה לסבא רבא המפורסם שלו. ואכן נאספו מכתבים רבים וציורים רבים מבית הספר הראשון שבו דיברו עברית – בית הספר "חביב" בראשון לציון, בית הספר אבני חן במודיעין, אולפן עציון  בירושלים – האולפן הראשון לשפה העברית בישראל מיסודם של הסוכנות היהודית ומשרד החינוך, אולפן אבא חושי בחיפה ועוד. הכל הונח בתיק יפה שעליו נרשם באותיות יפות "תודה על העברית".

במכתב מאת תמרה גלקינה, תלמידת אולפן "אבא חושי" בחיפה, נרשם: "אליעזר בן יהודה טען שהעברית היא מתנה לעם היהודי. אני מסכימה איתו ורוצה להוסיף שהעברית היא מענינת. אני שמחה לדבר עברית בכל מקום בארץ וטוענת שבלי לדבר עברית אי אפשר להכיר את העם הישראלי, תרבות, ולהתקדם בחיים".

אביה רועי מבית הספר אבני חן במודיעין (שהיא גם בתו של הח"מ) כתבה: "אליעזר בן יהודה החייה את השפה העברית והמציא מילים חדשות". נעמי הלפרין פרישברג חובב, בתו של גיל, ציירה דולפין שפולט אותיות ומילים בעברית והכתירה את ציורה במילים "תודה על העברית".

חובב לא הסתפק בכך. הוא הלך אצל קברו של אליעזר בן יהודה בהר הזיתים בירושלים, צילם בבית הספר "חביב" בראשון לציון ופקד עוד מספר מקומות שבהם עבר מסלול חייו של הסבא.

החייאת מקום הולדתו של אליעזר בן יהודה לא הייתה הרעיון של גיל חובב. זה החל כשיגעון לדבר של איש אחד: חיים צ'סלר, מייסד ארגון "לימוד" לדוברי רוסית. מטרת "לימוד" היא לחשוף את יוצאי הארצות דוברות הרוסית לאנשים ששינו את פני העולם ואת פני העולם היהודי. ברשימה שלו יש בעלי פרס נובל, ראשי ממשלה כמו רבין ופרס, הוגי דעות כאלי ויזל ולהבדיל – אמנים ומשוררים כמו המשוררת רחל.

פיאודלים במבשלת השיכר

הדרך ללושקי רצופה במראות מלבבים. האזור שבו חיי לייזר הקטן נח בתוך נוף ירוק שזרועים בו בקתות עץ רבות עם משק עזר קטנטן, פרות שרועות באחו, וצבען שונה מהפרות ההולנדיות שאנו מכירים בארץ ישראל, ונחלים ונהרות מפכים בו. את העיירה הזעירה חוצה הנחל מנוטה וסמוך לה הוא נשפך לאגם פליסה. הנהר הגדול בחלק זה של ליטא (היום בלרוס, רוסיה הלבנה) הוא דווינה שמחבר את הערים והעיירות באזור ובהם פולוצק, דיסנה, דינבורג, ועד ריגה.

ד"ר יוסי לנג, מחבר הביוגרפיה הגדולה על אליעזר בן יהודה (הוצאת יד בן צבי 2008 ) כתב על העיירה כך: "אדמותיה הפוריות של לושקי משכו תשומת לב רבה במשך שנים, והעיירה 'האחוזתית' הזו עברה מבית אצולה אחד למשפחת אצילים אחרת. הבעלים גבו מיסים גבוהים מהתושבים ומהאריסים ומשלוש טחנות הקמח שניצבו על שפת הנהר, לא הרחק מהפארק המשתרע על גדתו המזרחית, ושרתו את איכרי האזור ואת תושביו. הארמון הגדול והכנסייה הסמוכה לו הם שרידי תקופות מפוארות וידועות עושר וחומות המנזר החרבות הן עדות אילמת לבית הספר לכמרים ששמו יצא למרחוק, כמו גם מבשלת השיכר המקומית, שנודעה בכל סביבותיה".

במבשלת שיכר זו עבד גם יהודה לייב לייזרוביץ שנודע בכינויו פרלמן, אביו של אליעזר בן יהודה. אליעזר נולד בינואר 1858, בדיוק כשנוגן בפעם הראשונה מארש החתונה של המלחין הגרמני פליקס מנדלסון ברתולדי ונפוליאון השלישי ניצל מניסיון התנקשות בחייו.

לייזר הקטן לא ידע על כך מאום עד לגיל מבוגר יחסית. הוא חי בלושקי, שהייתה ב"תחום המושב" הצארי, עד גיל שש. בביתו , שמצוי היום במחוז ויטבסק שבבלרוס, הוא היה בן זקונים, שהתייתם מאביו בגיל חמש. "לא הייתה לי ילדות" הוא אמר בשיחות שקיים עם אחת מנשותיו שחיברה ביוגרפיה שלו.

כשבאנו אל העיירה היא נראתה כמו עצר בה הזמן. בחצרות הבתים כבשים , עיזים, ברווזים ותרנגולות בצבע אדום. הכבישים החדשים מכסים על הבוץ שהטביע את הכפר בימי הגשמים והפשרת השלגים. כמאה וחמישים מטרים ממרכז הכפר עומד בשיממונו בית כנסת חרב של הקהילה היהודית בלושקי. בכפר אין יהודים וכבר אין מי שיפקוד את בית הכנסת אבל במרכז העיירה היום עומדת כנסיה רוסית יפה עם צריחים מוזהבים.

ידוע שהוריו של אליעזר בן יהודה יהודה לייב וציפורה פרלמן ניהלו בית חרדי – חסידי. ולכן, כשאליעזר הקטן התייתם, הוא נשלח על ידי אמו ללמוד ב"חיידער" (חדר).

כשהגיע למצוות, בשנת 1871,  נשלח לבית הדוד שבעיר פולוצק ללמוד בישיבה, כי לא היה אוכל לאכול בעיירה לושקי."אנשים נפוחי רעב, שנראו כצלמי בלהות שכבו בראש חוצות", כתב יעקב הלוי ליפשיץ מקובנה בספרו על חיי היהודים מאותה עת. אליעזר צמוק הבשר נאלץ לעזוב את העיירה , את המלמד שלו "לייבקה בעל שני הראשים", נקרע מאמו, מאחיו ואחותו מחבריו, ויצא כשהוא בגיל מצוות, לדרך חדשה. עד ליומו האחרון לא שכח את הפקרתו על ידי אמו ולא סלח לה. "הוא הפנה עורף למשפחתו ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב ותחושות חסר עוני וקרבניות לא הרפו ממנו כל חייו", כתב לנג והוסיף כי לאשתו השנייה, חמדה, אמר אב"י כי "היו מכות נמרצות גם מהאם וגם מהמלמדים".

ילדי ישראל כותבים

ושוב להווה: בטקס חנוכת האנדרטה שמציינת את אליעזר בן יהודה כבן הכפר הזה היו נוכחים רבים מתושבי הכפר שהגיעו במיטב בגדיהם. בהם הורים, ילדים סבים וסבתות. וגם השגריר יוסף שאגאל שהגיע ממינסק במכונית מהודרת, מייסד "לימוד" לדוברי רוסית, שהגיע באוטובוס מלא בעיתונאים מישראל ומארה"ב, והנין גיל חובב הנרגש.

השגריר הישראלי, מושלו של המחוז, מייסד "לימוד", דיברו. הייתה הופעה מקומית של שירים וריקודים אותנטיים. הקהל עמד בסבלנות רבה. ובסיום, חולקו התפוחים של האזור, בעלי הטעם החמצמץ עם הבשר הלבנבן שכל כך אופייני לתפוחים של אזור זה.

חובב לא הכין נאום אבל הוא עמד בכיכר המרכזית של העיירה, הכנסייה ניבטת מאחוריו, ונשא דברים על הסבא רבא. הוא סיפר על הסבל הנורא שעבר בחייו, על החיים הקשים, על ההלשנות שהלשינו עליו בירושלים והובילוהו למשך שנה לכלא התורכי, ועל נחישותו הגדולה: "אליעזר בן יהודה, היכן שאתה, ברצוני לומר לך שני דברים : האחד – תודה על העברית והשני – ניצחת".

לאחר שאמר דבריו הלך והניח את המכתבים של הילדים מבתי הספר "אבני חן" במודיעין, "חביב" בראשון לציון, האולפנים עציון בירושלים ואבא חושי בחיפה, נערך טקס חביב: תושבי הכפר נעמדו בחצי עיגול שבמרכזו חובב וקראו: "תודה על העברית". סביר שהסצנה תוקרן בכתבת הטלוויזיה שמכין חובב לערוץ השני.

הכל בגלל הדוד

אי אפשר היה לפסוח על גלובוקייה, אותו כפר גדול יותר שבו חי דודו של אב"י – דוד וולפסון. כאן פגש אב"י את ראש הישיבה ר' יוסי בלויקר. זה האיש ש"דירדר" את הצעיר מלושקי ללמוד עברית, ותמך בסתר בתנועת ההשכלה. אליעזר הצעיר נשבה והתקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. הוא, הדובר אידיש, נחשף גם לספרות הכללית ובפרט לתרגומים לעברית שיצרו סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים.

כשהגענו לעיירה גדולה זו , בהשוואה ללושקי הזעירה, כבר המתינו לנו מאות מבני הכפר בכיכר שליד הכנסייה. נערות עם כובעים, תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה, מושל המחוז, וכל טובי העיר והמחוז.

מייסד "לימוד" לדוברי רוסית אמר שהוא שמח שבעיר שבה חי אליעזר בן יהודה ובה הכיר את שתי נשותיו, האחיות (דבורה וחמדה) יונאס מוצב פסלו של אליעזר בן יהודה וכהפתעה הוא הביא לכאן את נינו, גיל חובב.

חובב לא סיפר שסבו ניהל כאן חיים סוערים : התפלל בעברית עם הטעמות דקדוקיות מתוקנות ולא בהברה אשכנזית והכיר את עלמת החמד דבורה יונס, אשתו הראשונה. חותנו חיבבו מאד ואצלו, אצל היהודי החרדי, הוא הכיר ספרות כללית ולמד רוסית מפיה של דבורה, לימים רעייתו. באותה עת, הוא החליט לעזוב את בית המדרש ולהפוך למשכיל וחילוני.

יש שאינם יודעים אבל אליעזר בן יהודה עמד על כך שבדרכונו (דרכייה בלשונו) ירשם : עברי וכן תוספת נוספת: בן בלי דת.

נשען על הפסל של הסבא רבא שזה מקרוב הושלמה הכנתו נתייצב גיל חובב, לפתע, ונשא דברים לזכר הסבא שהחיה את השפה העברית וכתב לה מילון.

"ידוע במשפחתנו שסבא היה רודף כבוד ודורש שיכבדוהו. ועל כן, אם היה כן היה בוודאי שבע רצון ממה שרואות עיניו". ואז הוסיף בלצון: "נהוג לקבוע חשיבות של עיר לפי אורכו של הרחוב על שמו של סבא אליעזר בן יהודה. מבחינה זו ירושלים היא עיר ראוייה וכן תל אביב. לא כך חיפה. אבל כעת גלובוקייה נכנסת לרשימת הערים המכובדות ששמו של סבא מתנוסס בהן בגאון".

בעודו מדבר, והשמש קופחת על ראש הנערות שעמדו ללא ניע במשך כמה שעות לקראת הטקס ובמהלכו, החלו הנערות מתמוטטות כמעט בזו אחר זו, והאחות המקומית רצה לסייע בידיהן. מחזה מפחיד למדי, יש לומר, אבל איש לא נשבר וטקס זה נסתיים בהופעה של הלהקה המקומית.

 למתבונן מן הצד היה זה מעט הזוי לצפות באנשים שאינם דוברי עברית מכבדים את השפה העברית בפסל של מחייה השפה העברית ומחבר המילון שלה.

בתמונה: גיל חובב. לא מפסיק לעשות חיים