יום שישי גשום אל מול חומות העיר העתיקה. קבוצת מטיילים עומדת מרותקת ומאזינה למדריך, אורי קציר שלוקח אותם לסיור לא שגרתי העוקב אחרי הזווית האתיופית של ירושלים, מביקור מלכת שבא בממלכת שלמה ועד לכנסייה האתיופית בימינו אנו. המדריך, אורי קציר, בן 45 ותושב מודיעין. בעבר עיתונאי בסוכנות עתי"ם, דוברו וראש לשכתו של אהוד ברק ודוברה של הרשות לניירות ערך, סופר שכתב ספר ילדים, והיום מדריך תיירים.

איך הגעת לתחום התיירות?

"סיפור ישן… זה התחיל מאהבה גדולה לטיולים עוד כשהייתי בתנועת הנוער. בצבא הייתי מדריך והדרכתי טיולים כחלק מהעבודה. אחרי שהשתחררתי מהצבא הייתי סטודנט והתפרנסתי מכל מיני עבודות מוזרות והדרכתי פה ושם. זו תמיד הייתה מן עבודה שנועדה לספק צורך זמני, לא משהו שראיתי כעיסוק עיקרי. במקביל, בכל השנים שבהן עבדתי בעיתונות ובחיים הציבוריים הייתי מדריך מדי פעם בשביל הנשמה. כשהייתי עיתונאי קיבלתי טלפון ממישהי מארה"ב ששמעה עלי ורצתה שאדריך קבוצה של בני נוער שעושים טיול גיבוש בסיני ורוצים גם הדרכות בארץ. לקחתי אותם לטיול בכל מיני מערות מוצפות באביאל ליד גבעת עדה. התברר שהמסרים, גם החינוכיים, עוברים אם מעבירים את זה נכון. לאט לאט הבנתי שאני מייצר הדרכה טובה".

חסמב"ה פינת אלכסנדר פן

"עבדתי כדובר הרבה שנים. זו עבודה שאמורה ליצור סיפוקים מידיים למי שמנהל אותך" מסביר קציר, "במקביל חייבים ליצור קשר עם עיתונאים ועורכים מדי יום, וזה שוחק. התפנית החלה כשנסעתי לתל אביב ועברתי ליד תחנת המשטרה בצפון דיזנגוף שמופיעה בספר הראשון של חסמב"ה. המשכתי לנסוע וראיתי את הילטון שנמצא מעל המערה החשמלית ותהיתי אם יש קשר. חסמב"ה נוסדה בבית מרקחת של רוקח בשם שחורי שהיה אבא של עוזי הרזה. גיליתי שבית המרקחת הזה נמצא במרחק של שלושה-ארבעה בתים מתחנת המשטרה וממש ליד הבית של ירון לונדון. התברר שבית המרקחת נמצא שם מ-1935 ושהם הכירו את יגאל מוסינזון. הבנתי מירון לונדון שישנן עוד דמויות שגרו בשכונה ומופיעות בספרי חסמב"ה. מזה נוצר סיור של ארבע וחצי שעות שמתחיל בתחנת המשטרה בדיזנגוף ונגמר בחוף טרומפלדור. הסיור הוכתר כהצלחה ובעקבותיו באו נוספים. בשלב מסוים החלטתי שבמקום לחפש תפקיד אחר בתחום הדוברות אולי שווה שאעשה שינוי. אשתי אמרה לי שנספוג את הירידה בהכנסה, העיקר שהחיוך יחזור. עברתי קורס מורי דרך במשך שנתיים אבל הרגשתי כדג במים.  כל החשבונאות של העיתונאי והדובר נעלמה. הרגשתי שאני מדבר עם אנשים בשפה שאני מבין".

מאיפה בא הצורך להדריך?

"מעצבן אותי למשל שבארץ הזו היו בין השנים 1290 ועד 1517 אנשים שקראו להם ממלוכים. אפשר לקרוא את זה במשפט אחד ולהגיד "היו פה ממלוכים", אבל רבאק, האנשים האלה היו כאן כפול זמן מכל המפעל הציוני! זה פשוט כואב. זה מעצבן אותי שכשאתה עוצר אדם מקרי ברחוב הוא יודע לספר לך שבימי התנ"ך אלוהים הבטיח את  הארץ הזו לאברהם והוא יודע לספר שבן גוריון היה ראש הממשלה הראשון אבל בין לבין יש חור ענק שהוא לא מבין ולא מכיר. לפעמים גם על בן גוריון הוא לא יודע. הוא לא יודע שהיו כאן צלבנים 200 שנה וממלוכים 250 שנה ועות'מנים  400 שנה והוא לא יודע מה הם עשו כאן.

התחלתי לתת סיורים נוספים ולהמציא סיורים נוספים. כשאתה מדריך יש הדרכות שהן סטנדרטיות, הן חשובות כי הן מבוקשות ומביאות פרנסה והן הלחם והחמאה של המדריך. כשבאה לכאן קבוצת תיירים נוצריים הם ירצו לראות את האתרים שקשורים לחייו ומותו של ישו ומשלמים לך אז אני עושה את זה, אבל יש קהל של אנשים שרוצים דברים חדשים. הם מיעוט אבל הם אתגר גדול. הם ראו את הכותל ואת מצדה אלפי פעמים. הם מכירים הכול ומחפשים דברים חדשים ואז התחלתי לחפש. ליד בית המרקחת מספרי חסמב"ה ראיתי שלט שמציין שזה היה מקום מגוריו של המשורר אלכסנדר פן. התחלתי לחפש וגיליתי שחנה רובינא גרה במרחק של 25 דקות הליכה. גיליתי את בתי הקפה שבהם ישב, גיליתי מסעדה בשם קיטון שנמצאת שם מאז ופן נתן לה את שמה. אספתי חומר ועשיתי טיול. יצרתי קשר עם בתו, סינילגה אייזנשרייבר-פן שמחזיקה את הזכויות ביצירתו. היא שיתפה פעולה והשתתפה בחלק מהסיורים.

הזונות של עיר הקודש

מידי פעם הוא גם מארגן סיור שעושה קצת רעש, כמו הסיור בעקבות ההיסטוריה של הזנות בירושלים: "להבדיל מסיור דומה בתל אביב, אני הולך על ההיסטוריה ולא על ההווה. כשפרסמתי אותו קיבלתי מכתב זועם ממישהי שטענה שאני מנצל נשים אומללות. הגבתי שהנשים שאני מדבר עליהן נמצאות מתחת לאדמה כבר יותר ממאה שנה כך שאין לי מושג על מה היא מדברת. זה לא שינה את דעתה כמובן".

במסגרת התוכנית שהגשת עם מושיק טימור חשפת את ההיעלמות של הפתקים של אורי אילן. איך הגעת לזה?

"את הסיפור על אורי אילן הכרתי מאז שאבא שלי סיפר לי אותו בגיל חד ספרתי. יום אחד כשאספתי את מושיק בדרך לנווה אילן שאלתי אותו אם יש לו מושג מה קרה לפתקים של אורי אילן. החלטנו לבדוק ולשאול והוא העלה לשידור אדם שהיה בחוליה של אורי אילן. ראיינו אותו והוא לא ידע מה קרה לפתקים. אחרי התוכנית פניתי לכרמלה מנשה שפנתה לצבא, ואחרי כמה ימים היא הודיעה לי שמצאו את הפתקים. מסתבר שמשה דיין לקח אותם וזה התגלגל לאיזה ארכיון בצבא. נתנו אותם למשפחת אילן שתרמה אותם לארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר אילן. אחרי סיפור כזה אתה מרגיש שעשית משהו טוב. זה חלק מהמיתוס, ואני עשיתי משהו שמאפשר להציץ למיתוס."

סטטוס עצבני

"בית שמש איבדה היום את הסיכוי האחרון שלה להיות עיר נורמלית. הטיפשות שבהבאת אוכלוסיה קנאית לגור בקרב תושבים שיצרו דו-קיום חילוני-דתי במשך עשרות שנים, עלתה למדינת ישראל בהחרבתה הסופית של העיר." (פורסם ב-12/3/2014 בדף הפייסבוק של אורי קציר).

אתה חושב שזה יכול לקרות פה?

"לצערי כן. במדינה שלנו הסטנדרטים הן חד סטריים. במקומות כמו מודיעין או בית שמש קיומה של אוכלוסייה שבאה מכל השכבות היא עניין ברור מאליו, אבל כשמופר האיזון אתה מגלה שהאוכלוסייה החרדית מנסה להחיל את הסטנדרטים הדתיים שלה על כולם. אין דבר שכזה שחנות מוכרת אוכל לא כשר אז אני לא אקנה בה וזאת תהיה ההתנהגות שלי בעניין הזה. אני אפעל כדי שהחנות תיסגר ולא מעניין אותי אם בעל החנות יאבד את מקור הפרנסה שלו. אין דבר כזה שברחוב שאנחנו מתפללים בו בשבת תוכל לנסוע מכונית, אנחנו לא נסתפק בזה שאנחנו לא ניסע, אלא אנחנו נכריח את המכוניות לא לנסוע".

בבית שמש נשמעה הטענה שהפרובוקציות בוצעו על ידי שוליים קיצוניים שלא מייצגים את הרוב.

"בחברה שלנו השוליים קובעים את הטון. אם אתה לא מסלק את השוליים הסיפור גמור. אתה יכול לייצר שכונות שלמות שיש להן צביון חרדי אבל אתה לא יכול לייצר שכונות של ציבור חילוני כי החילוני מקבל בהגדרה את השונה לתוך קהילתו, ואילו החרדים אינם מחויבים בכך כי השונה מעליב ופוגע. אם זה המצב אז שיקימו יישובים לחרדים בלבד וישובים ללא חרדים. חילונים ודתיים יודעים להסתדר יחד ולקבל זה את זה. כשנכנסים החרדים זה משתנה. תראה מה קרה ביבניאל, מושבה שורשית בגליל התחתון שהוציאה מתוכה אנשי מעש ומופת וצריכה פתאום להילחם באנשים שפולשים לתוכה ומנסים להפוך אותה לחצר של איזה שהוא גורו לא סובלני. תראה מה קרה במקומות שבהם קמו ערים חרדיות. אלעד, בית"ר עילית, אלה מקומות עניים, מסכנים ומפגרים. לא נותנים לאף אחד לצאת ללמוד הם לא נותנים לצאת לעבוד בצורה מסודרת. גברים מקבלים תשלום עבור זה שהם מגיעים לישיבה והרבה מהם לא מגיעים לשם, אז הם הולכים לחיות בערים חילוניות שמייצרת מקומות תעסוקה ומאפשרת לנשים שלהם להתפרנס ומספקת להם שירותים מינימליים. זה מזעזע, אבל אם זה המצב וחרדים וחילונים לא יכולים לחיות יחד, אז או שייצרו הפרדה בבנייה עתידית באופן מוחלט ואם אי אפשר כי זה לא דמוקרטי כשזה נוגע לאוכלוסייה חרדית, אז שלא ייכנעו לסטנדרטים שהם מנסים לכפות. טדי קולק בזמנו לא נכנע לזה וירושלים הייתה מקום שנחמד לחיות בה, יורשיו לא הצליחו ואוכלוסיות חילוניות נמלטו ועברו כמוני למודיעין, ואם לא למודיעין אז למעלה אדומים, מבשרת, תל אביב, בית שמש ותראה איך ירושלים נראית היום. יש שם אוכלוסייה חרדית חזקה, אוכלוסייה דתית חזקה, אוכלוסייה ערבית חזקה ואוכלוסייה חילונית חלשה שרובה זמנית ומגיעה לצורך לימודים או עבודה וחוזרת אחר כך למקומות אחרים. אוכלוסייה חילונית היא חלק חשוב בעיר, אבל היכולת שלה להשפיע על האווירה בה הולכת ופוחתת. אין מה לעשות".

מבחינה דמוגרפית לא בטוח שטדי קולק היה עומד בזה היום.

"אני חושב שצריך אישיות חזקה וצריך את הרצון ללכת למלחמה עד הסוף. אחד האסונות במדינה שלנו הוא שפוליטיקאים מימין ומשמאל רואים תמיד במפלגות החרדיות שותפות פוטנציאליות בקואליציה. תראה מה קורה עכשיו. מפלגת העבודה יצאה נגד תופעות של התחרדות וכניעה לתכתיבים שחלקם אלימים, ועכשיו מפלגת העבודה מפנטזת שבגלל שאריה דרעי אמר שבוז'י הרצוג ראוי להיות ראש ממשלה אז ש"ס תעבור אליה. זה לא יקרה, אבל זה מחליש את הקול של מי שמדבר נגד תופעות כאלה. ככה אנחנו נראים. אף אחד פה לא מסוגל לעמוד על שלו ולומר 'אני מצטער מאוד אבל אני משדר על ערכים שונים משלך וזה ששנינו כרגע יריבים פוליטיים של אותו אדם לא הופך אותנו לבני ברית.' הוא לא יגיד את זה כי מצפים ממנו להגיע לשלטון. זה המבחן העליון שלו, לא לגדר גבולות אידיאולוגיים ולא לזוז מהם.

כעיתונאי לשעבר, מה דעתך על מה שקרה למעריב?

"אסון. זה לא רק מעריב. הוא רק עוד לבנה בחומה שמתפרקת. זה קורה משנות התשעים. האינטרנט והחינמונים מספקים צורך. מי שקורא חינמון באוטובוס לא יקנה עיתון אחר".

ידיעות ומעריב עברו לפורמט של חינמון במקומות מסוימים

"ידיעות עבר לזה כתגובה לישראל היום ומעריב עבר לזה כי זו אולי הדרך האחרונה שלו לשמר את העיתון המודפס וגם הוא בפורמט מאוד מצומצם. מעריב בעשרות השנים האחרונות מחקה את ידיעות לאורך כל הדרך. אתה לא יכול לחקות את המקור ולבקש שיעדיפו אותך. כשאני וילדי שומעים קאבר בכוכב נולד או בכוכב הבא אני תמיד שולח אותם לחפש את המקור שהוא בדרך כלל יותר אמין ויותר מוצלח, ואותו דבר כאן. העיתונות המודפסת הולכת לפשוט רגל. המהפך הוא לא כלכלי אלא יותר אידאולוגי. אנשי עסקים כמו נוחי דנקנר, שלמה בן צבי ואחרים, מסמלים את סגירת העיתונים האלה. "העולם הזה" נסגר אחרי שאריה גנגר, איש עסקים ישראלי לשעבר שחי בארה"ב קנה אותו מאורי אבנרי. הם קונים אותו כשופר להעברת מסרים או כמכשיר עסקי, מורידים עלויות ומפטרים אנשים ואז הסקופים יורדים. כשלכל זה מצטרפים אתרי האינטרנט העצמאיים, זה בלתי אפשרי. התקשורת עוברת לאינטרנט. להערכתי תוך מספר שנים ידיעות אחרונות יעבור כולו לפורמט אינטרנטי כי לא תהיה לו ברירה אחרת כמו שקרה לכמה עיתונים בעולם. אני לא בטוח לגבי ישראל היום  כי לשלדון אדלסון יש את הכיס הכי עמוק בתקשורת הישראלית, אבל מאחורי זה עומדת גם מטרה אידאולוגית שבגללה הוא מוכן להפסיד כסף".

בשנת 2003 פרסמת את ספר הילדים "אש לי יום הולדת". מה עם פרוזה למבוגרים?

"יש עוד ספר ילדים בדרך, וכתבתי ספר למבוגרים שעוסק בתעלומה תנ"כית. דוד המלך התחתן כמה פעמים. היו לו הרבה ילדים. הראשון היה אמנון, לשני קראו כלאב, לשלישי אבשלום ולרביעי אדוניה. אלה החשובים לסיפור. אמנון אנס את תמר שהייתה אחותו למחצה. אבשלום, שהיה אחיה המלא, רצח את אמנון כתגובה וברח, מרד באביו ונהרג תוך כדי המרד. אחריו בא אדוניה שמרד גם הוא כי רצה למלוך. כולם פוסחים על כלאב שאמור היה לבוא אחרי אמנון. כלאב מוזכר בתנ"ך, אבל בדברי הימים מחליפים את שמו בדניאל. חז"ל אומרים שכלאב זה בעצם 'כלאיים אב'. הוא בנו של דוד מאביגיל שהייתה לפני כן אשתו של נבל. הרעיון הוא שהוא היה בעצם בנו של נבל והיא הייתה בהריון כשהיא התחתנה עם דוד ולכן הוא לא יכול למלוך כי הוא בעצם לא בנו של דוד. החלטתי לפתור את התעלומה דרך הספר, והוא יקרא 'כלאב'".

כהיסטוריון, לאן לדעתך הולכת מדינת ישראל?

"לצערי למקום לא טוב. כשמדינת ישראל קמה הייתה פה עלייה המונית מארצות ערב ושל פליטי שואה מאירופה, כשבמקביל הערבים עזבו או הועזבו. הדמוגרפיה הייתה של למעלה מ-90% יהודים. היום אנחנו עומדים על כ-70% להערכתי שזה נתון נמוך יותר משמפרסמת הלמ"ס כשהסיבה היא שהרבה מהאנשים שאני מדבר עליהם ולא נספרים הם עובדים זרים ומסתננים שיש במאות אלפים. כשהרוב המסיבי שלך יורד, הדומיננטיות שלך במדינת הלאום יורדת. אחת הסיבות שיש חשיבות בהגדרה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של היהודים היא להבטיח שבכל מקרה שבו יצטמצם הרוב הזה דמוגרפית, ההגדרה החוקתית תישאר, אבל ישראל לא הולכת לשם. ישראל הולכת להיות מדינה מעורבת. היא לא מצליחה לייצר הסדר מדיני. אני חושב שהמטרה הבסיסית היא לייצר פה מחדש את מדינת הלאום ואז אתה מצליח לחזק שתי הגדרות. אחת היא להבטיח את הרוב הדמוגרפי והשנייה היא לייצר יותר לגיטימיות לאתוס הציוני שהולך לאיבוד. אנחנו הולכים לכיוון של מדינה דו לאומית.

במקביל ישראל לא מצליחה לנהל את עצמה בצורה יעילה מבחינה סוציואקונומית. יוצרת פערי מעמדות עצומים, לא תומכת באקדמאים שלה, מעמיסה את נטל השירות הצבאי, הפרנסה והעבודה על ציבור שהולך ומצטמצם. אנשים בורחים לחו"ל כי קשה להם להתקיים בארץ והם רואים לאן זה הולך. פעם אחרונה שהייתה פה תקווה הייתה בתקופת רבין. פתאום הזמינו אותנו לבחריין ולמרוקו, אומן, קטאר ומקומות שלא פתוחים לנו היום.

הפכנו למדינה שמכורה לפתרונות זמניים ולגן עדן לכלכלנים. היעד הוא להגיע להכנסה מסוימת לנפש שזה נורא נחמד אבל מה זה עוזר לי? אני לא רוצה לחיות בשביל הממוצעים  הסטטיסטיים. כשהרוב הדמוגרפי שלך מצטמק, ויותר ויותר אנשים מתנכלים לך בגלל מה שאתה מייצג, נולדתי פה, אני רוצה לעבוד קשה בשביל לחיות פה אבל לא מצליח לעשות את זה. המדינה מתנערת מאחריות. יש שירותי רפואה פרטיים בתוך בתי חולים. אם אתה יכול להרשות לעצמך תתנתח עוד שבוע ואם לא תחכה ארבע שנים בתור. אם המדינה לא תיקח אחריות על תושביה אף אחד לא ירצה לחיות פה.

בעבר ישראל הייתה מדינה מתקדמת כי היא תמכה בשירותי הבריאות ובמערכות החינוך. לא הכול היה טוב אבל הכול היה נגיש. אנשים צריכים לבחור היום בין אוכל לבין תרופות ובוחרים באוכל כדי להתקיים עוד יום. אנשים ממשכנים את העתיד כדי לקנות בסופר כיכר לחם. זו לא מדינת ישראל שאנשים יירצו לחיות בה. יהודים רוצים לחיות פה אבל לא יכולים. אולי יצטרכו להלאים מחדש מערכות".

אתה רואה פתרון?

"יצטרך לקום מנהיג שיפסיק את זה. אין היום מישהו שיראה לנו יעד עתידי. בן גוריון נתן יעדים לאומיים שאפשר להתווכח עם חלקם, אבל היו יעדים. ייבוש החולה שהיום אנחנו בוכים עליו אבל היה יעד,  העברת מים מהצפון לנגב אז הקימו מוביל, יישוב הנגב שלא הסתיים אבל התחיל. היום לא מתחילים יעדים כאלה. מכיוון שאין כזה, החיפוש אחרי המשיח הפוליטי הבא יהפוך לחיפוש אחרי איש חזק ואנחנו נצטרך לוותר על חלקים מסוימים בדמוקרטיה כדי לאפשר לו ליצור לכידות וזה כבר באמת סוג של התפוררות שלא הייתי רוצה להיות בה. אנחנו הולכים להתפרקות מוחלטת של המוסדות הדמוקרטיים.

(צילום אינגריד מורל)