חזרתי לאחרונה מטיול של חודש ימים באלסקה, אבל האמת היא שאני עדיין שם. משייט לי בין הקרחונים, ממשיך לראות בעיני רוחי דובי גריזלי ענקיים וכל מאכל הבא אל פי עדיין מרגיש כמו דג סלמון שלפני זמן קצר שכשך במים הקפואים של נהרות אלסקה וכאלה יש 3000. אגמים אגב, יש כשלושה מיליון. על הכנרת שלנו אף דוב גריזלי לא שמע".
באלסקה מצאתי את התשובה לשאלה מדוע הרוסים שותים וודקה בכל עונות השנה. מאז שהתברר להם שאמא רוסיה מכרה את אלסקה לאמריקנים תמורת 7.2 מיליון דולר! הם לא מפסיקים לשתות כדי לשכוח עד כמה העסקה שהם עשו הייתה גרועה. זה יוצא 5 דולר לקמ"ר. במחיר של בניין בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב קנתה ארה״ב את כל אלסקה. במחיר של ארטיק שוקולד ביולי בחוף הים של תל אביב ניתן היה לקנות קילומטר אחד מרובע ושלם באלסקה עם דוב אחד, קרחון אחד, לווייתן צעיר ועיט זעוף פנים על צמרת העצים.
מהר לפני שייגמר
אלסקה היא לא אנטליה. תשכחו כל מה שלמדתם בשיעורי גיאוגרפיה וטבע, תתחילו לחסוך (אלוהים יודע מהיכן?) וטוסו לאלסקה. ההמלצה מיועדת לאוהבי טבע ונוף. זה מה שיש באלסקה. אל תבנו על קאזינו ועל הופעה בלובי של המלון מדי ערב. תזדרזו כי אלסקה שלפני 50 שנה איננה אלסקה של היום וזו שתהיה בעוד 10 שנים תהיה יותר ממוסחרת מכפי שהיא היום. גם הקרחונים נסוגים בקצב מדאיג וכמעט ניתן לראות בעין את התחממות כדור הארץ. בכל רגע מתנפץ חלק של קרחון. ברחבי אלסקה ישנם 100 אלף קרחונים. הם יחכו לכם אבל בכל זאת תזדרזו.
אלסקה ידידותית ומסבירת פנים. חלון הזמן לטייל בה הוא כשלושה חודשים בשנה (יוני, יולי, אוגוסט). בשאר ימות השנה קר ולעתים לא ניתן לטייל בגלל כבישים חסומים וסופות שלגים אם כי במאי ובספטמבר עדיין ניתן ליהנות משני העולמות של תחילת הקיץ או בואו של החורף.
בקיץ, השמש כמעט שאינה שוקעת ובחצות הלילה אתה יכול להזמין ארוחת בוקר במסעדה ואיש לא יסתכל עליך במבט לא שפוי. בקיץ נדמה שגם השמש קפאה על מקומה ואילו בחורף היא לא נראית באלסקה במשך שישה חודשים ויותר. איך חיים ככה? ״מדליקים את האור…״ משיבים המקומיים.
700 אלף תושבים חיים באלסקה על שטח של כמיליון וחצי קמ״ר. היא המדינה הגדולה ביותר בארה״ב וכדי שנקבל מושג בקנה מידה שלנו, נציין שהיא גדולה פי 60 משטחה של ישראל. לכל אזרח וגריזלי יש את המרחב שלו. לרוב חלקי המדינה ניתן להגיע דרך הים או באמצעות מטוס. לרבים מתושבי אלסקה מטוס צנוע החונה על האגם שליד הבית. לרישיון טיס מתייחסים באלסקה בערך כמו להוצאת רישיון לטוסטוס אצלנו. יש רגולציה ויש חוקים ומבחנים אבל זה ממש לא קורס טיס של חיל האוויר שלנו.
הקרקע פה בחינם
תל אביב-פרנקפורט-סיאטל-אנקוראג׳. כמעט 20 שעות באוויר עד שדרכה כף רגלנו באלסקה. היינו 4. שני זוגות. שכרנו ג'יפ ענק (פורד אקספלורר), העמסנו את המזוודות והופ יצאנו לדרך. אחרי שהייה קצרה והצטיידות באנקוראג׳ שהיא העיר הגדולה והמשמעותית באלסקה יצאנו למרחבים. התחלנו להריח את הטבע. אגם ועוד אגם. הרים מושלגים, אוויר קריר כמו של ירושלים בדצמבר, פה ושם מתחילים לראות את בעלי החיים לא בכמויות מסחריות כפי שסיפרו לנו אבל עדיין משאיר אותנו פעורי פה לראות קריבו (אייל הצפון) או מוס (אייל קורא) מטיילים באחו כאילו היו פרות ברמת הגולן.
תושבי אלסקה ידידותיים אבל לעין רגישה חלקם נראים מוזרים משהו. ביניהם חיילים לשעבר שהשתתפו במלחמת וייטנאם שהמדינה ביקשה לסייע להם להשתקם והעניקה להם שטחי קרקע בחינם ביבשת העצומה. קרקע הוא המצרך הכי זול באלסקה. הלוואי עלינו. חלק מהחיילים לשעבר עדיין מתגורר בקרוואנים בפוזה של ביטניקים המסרבים להתמסד. האוכלוסייה מזכירה את אלה שנדדו לאילת בשנות החמישים והשישים. במילים אחרות בסביבה של שני אנשים ויותר הם מרגישים שצפוף להם.
מאנקוראג' נסענו ישירות לפארק דנאלי, מרחק של כ-250 מייל. גמענו את המרחק במהירות כדי להיות בצנטרום של הטבע והנופים כמה שיותר מהר. דנאלי היא שמורת הטבע הלאומית של אלסקה. שטחה 24 אלף קמ"ר, כמו זה של מדינת ישראל. מדי קיץ מגיעים אליה כחצי מיליון מבקרים, רובם אמריקאים שבאים לבדוק אם סרטי הטבע של הנשיונל ג'אוגרפיק קרובים למציאות. רבים גם מתפעלים מההר מקינלי הגבוה ביותר בצפון אמריקה והמתנשא לגובה של 6,194 מטר. אם מזג האוויר מאפשר ניתן לראות את פסגתו המושלגת. בדרך כלל ערפל ועננים מכסים את פסגתו.
פגישה ראשונה עם דוב
הנוף בשמורה מדהים אולם הנסיעה בתוכה מתאפשרת רק באוטובוסים מיוחדים היוצאים ממרכז המבקרים. הנוסעים כולם חמושים במשקפות בחיפוש אחרי גולת הכותרת: דוב הגריזלי. בדנאלי פגשנו בו לראשונה ממרחק של כמה עשרות מטרים. דובה ענקית עם שני גורים משתעשעים באחו במזג אוויר קייצי. אמא דובה נראתה ענקית והגורים איך לומר לא היו אנורקסים במיוחד. הם הקדישו לנו 10 דקות של צפייה וצילומים ונעלמו בתוך הצמחייה השופעת בתקופת הקיץ.
בנוסף לדובה והגורים ראינו מספר לא מבוטל של קריבו ומוס. חיות גדולות מימדים היכולות להיות מסוכנות לא פחות מהדובים במיוחד כאשר הגורים בסביבתם והם חוששים לביטחונם.
רמת הציפיות מהמראות בפארק דנאלי הייתה גבוהה בהרבה מכפי שחשבנו. קשה לומר שהתאכזבנו כי שם עשינו לראשונה היכרות עם הגריזלי ושאר בעלי החיים שמאוחר יותר נפגוש בנסיבות הרבה יותר קרובות ושגרמו לנו להחסיר פעימה.
יומיים בפארק דנאלי והאזור הכניסו אותנו לאווירה של אלסקה. פה ושם ירדנו מהכבישים הראשיים והתחושה הייתה שבכל רגע נתון עלול לצוץ גריזלי (הוא עוד יצוץ…) או דוב שחור ויחסום לנו את הדרך. לא אחת הגענו לאמצע שום מקום או לסוף העולם. לעתים הרגשנו שאם נמשיך בנסיעה אנחנו עוד עלולים לצאת מהאטמוספרה. לא הייתה נפש חיה. שום זכר לציוויליזציה. רק נופי בראשית ותחושה שכל התעטשות נשמעת בכל רחבי אלסקה.
שוויץ של אלסקה
המשכנו בנופים עוצרי נשימה באמת לעיירה ואלדז שיש המכנים אותה "שוויץ של אלסקה". ואלדז שוכנת לחופי מפרץ הנסיך וויליאמס. בואלדז התוודעתי לראשונה לדג ההליבוט שמשקלו יכול להגיע גם ל-90 קילוגרם. במשך מספר ימים ההליבוט היה הדג היחידי שבא אל קירבי. התאהבנו ממבט ראשון והוא שב אל צלחתי פעם אחר פעם גם במקומות אחרים בהם ביקרנו במסע. מזג האוויר בואלדז לא שש לקראתנו במשך 3 הימים שביקרנו בה. באחד הימים יצאנו במזג אוויר חורפי ממש בהפלגה מואלדז לקרחון קולומביה, שהוא מהגדולים בקרחוני אלסקה. בדרך לקרחון התוודענו לבעלי החיים הימיים ובראשם לווייתנים, לוטרות, אריות ים ועופות מים. בכל פעם שנראה זנבו של לווייתן ענק מיהרו יושבי הספינה לסיפון בגשם עז והעיקר לתפוס תמונה אחת מזנבו המתרומם של לוויתן ענק.
ככל שהתקרבנו לקרחון העצום נראו יותר ויותר גושי קרח גדולים ואבודים על פני המים. אלה הגושים שניתקו מהקרחון לאחרונה. הגשם העז והקור המקפיא לא איפשרו לנו להגיע עד לקיר הקרחון ממש והסתפקנו במבט מכמה מאות מטרים. הוא נראה עצום בגודלו ובצבעי טורקיז מדהימים. בכל כמה דקות ניתק ממנו גוש קרח והתנפץ בקול גדול אל המים. כך נראית התחממות כדור הארץ. הקרחון נסוג בכמה סנטימטרים בכל יום.
ואלדז היא גם הנקודה האחרונה של צינור הנפט של אלסקה שממנה הוא מועבר למכליות המשנעות אותו לכל רחבי העולם. אורכו 1300 קילומטר ועלות הקמתו הייתה למעלה מ-8 מיליארד דולר.
יום העצמאות ב"עיר הגדולה"
מואלדז נסענו בנוף ״משעמם״ של הרים מושלגים ואגמים אינסופיים, דרומה לסווארד אליה הגענו יממה לפני יום העצמאות של ארה״ב. במושגים של אלסקה סווארד (seward) היא עיר ואם, ומה שזה אומר 3000 תושבים. העיר הציורית שוכנת בקצהו של פיורד בין פסגות מושלגות. הכינו אותנו שביום העצמאות נערך בעיר מרוץ להר מרתון המשקיף על העיר מגבוה. לעיר הגיעו רבבות מכל רחבי ארה״ב. מאות קרוואנים מילאו את החוף לצידן של אניות קרוז ענקיות שמתוכן יצאו המטיילים "המפונקים״ הרואים את אלסקה בתנאים של 5 כוכבים ומסעדות גורמה. המרוץ אל ההר היה מלווה במזג אוויר חורפי וגשום מה שגרם למאות הרצים והרצות לטפס על ההר בריצה כשהם מחליקים בזה אחר זה על הבוץ. לקו הסיום במרכז העיר הגיעו רבים מהם מלוכלכים בבוץ ובשארית כוחותיהם תוך עידוד של אלפי אנשים שהריעו להם עד לקו הסיום.
העיירה הומר (homer) היא הנקודה הכי דרומית באלסקה. העיירה שוכנת על ה spit – לשון יבשתית החודרת כמו מחט לתוך הים ולכל אורכה בתי מלון, מסעדות ובתי קפה. היא נראית כמו המערב הפרוע של אלסקה. מאות אופנוענים ובעיקר חבורות של בעלי הארלי דוידסון וקרוואנים פוקדים אותה. את רחובה הראשי והבלעדי פוקדים פריקים ואחרוני הביטניקים שנראה כי עבורם הזמן עצר מלכת. בדרך להומור עברנו את סולדוטנה. חשבנו לקחת משם מטוס קטן עם 5 מושבים לטיסה של שעתיים לאי קודיאק כדי לראות שם משפחות של דובים על השלג הבתולי. התוכנית ירדה מן הפרק כיון שיממה קודם לכן מטוס שיצא עם שתי משפחות (10 אנשים) התרסק מיד לאחר ההמראה מסלודוטנה. כל הנוסעים ניספו. החלטנו להישאר על הקרקע ולמהר להומר.
בהומר המליצו לנו על טראק באמצע שום מקום כולל ביקור בקרחון. ספינה קטנה אספה אותנו בהומר ולאחר הפלגה של כשעה הנחיתה אותנו על אי מכוסה ביער צפוף. הורידו אותנו אל חוף בתול ללא מרינה או מקום עגינה. המשיט הצביע לכיוון כללי ואמר ששם יש שלט קטן המוביל לשביל ומשם מתחיל הטראק. ״אבוא לאסוף אתכם בחזרה בשעה 6 בערב בצד השני של האי״.
באמצע שום מקום
הגענו לשביל. צעדנו בתוך היער כשאנחנו מחסירים פעימה מחשש מפני דובים ושאר בעלי חיים ששלטים העידו על הימצאותם באזור תוך ציון הנחיות כיצד לנהוג אם הם תוקפים. לאחר כשלוש שעות של הליכה בנוף קסום וקצת במתח הגענו לקרחון יפהפה. פגשנו שם 3 אנשים שתיחקור קטן גילה כי אבא של אחד מהם נולד בהרצליה. לך תספר לגויים שאנחנו רק 7 מיליון.
אחרי שמיצינו את הקסם הקרחוני המשכנו בהליכה על השביל במשך כשעה. הגענו לקצה האחר של האי. השביל הוריד אותנו אל סלעים באמצע שום מקום. השעה היתה 6 בערב ואף כלי שייט לא נראה באופק. התחלנו לתכנן כיצד תראה השהייה שלנו בלילה על האי ללא ציוד. הדבר היחידי שיכולנו לאכול היו המצלמות שלנו. השעה 6 ועשר דקות והאופק עדיין נראה נקי מכלי שייט. ואז משום מקום הבחנו בכלי שייט קטן שמנועו זמזם ברקע מתקרב לעבר המקום שבו ניצבנו. הורדנו את החולצות ונפנפנו במרץ לעבר הספינה. היתה התנצלות אמריקאית טיפוסית על האיחור ולחץ הדם ופעימות הלב חזרו לסדרן. הר הבית בידינו!
דייט עם גריזלי
את דובת הגריזלי הראשונה באלסקה בטבע ראינו בפארק דנאלי. היא הייתה יפהפייה. ענקית עם שני גורים מדהימים שליוו אותה. זה לא היה זה כי ראינו אותם ממרחק של עשרות מטרים ומתוך אוטובוס מלא בתיירים שתקתקו במצלמותיהם ללא הרף. אני ייחלתי לדייט הרבה יותר אינטימי חרף האזהרות מפני הסכנה במפגש כזה. בכל הטראקים שעשינו ראינו הפרשות של גריזלי ודובים שחורים. מה שהעיד על כך שהם באזור.
הטראקים היו בתוך יערות ונהרות שכאילו נשלפו מתוך פרסומת לנשיונל ג׳יאוגרפיק. האווירה מסביב היתה שבכל רגע נתון יכול להופיע הגריזלי המיוחל. אבל זה לא קרה (בינתיים). נשבענו לעצמנו שאנחנו לא עולים על הטיסה חזרה לארץ ללא המפגש עם הגריזלי שלנו.
הדייט יצא אל הפועל ב Russian river סמוך לעיירה cooper landing. הלכנו לאורך הנהר שפה ושם עמדו בגדותיו דייגים חמושים בגז פלפל או אקדחים למקרה שיופיעו דובים שיתקרבו אליהם ויסכנו אותם בנסיון לקחת מהם את שלל הדגים. אחת ההנחיות החד משמעית לתיירים המגיעים לאלסקה ומסתובבים באזור של דובים היא להשמיע רעש כדי לא להפתיע את הדובים. לעתים אפשר להבחין במקומיים העושים ג׳וגינג ביער כשלגופם פעמונים קטנים ומרעישים. לישראלים ההנחיה הזו כמעט מיותרת כי אנחנו לא רעים ביצירת רעש. במהלך הטראקים שרנו כמעט את כל השירים בעברית כדי שחלילה לא תהיה דקה אחת של שקט ונדמה לי שחלק מהדובים מכירים בעל פה את השירים של שלמה ארצי…
כשכבר חששנו שמא הדובים חוששים מהישראלים הצעקניים יותר מאשר אנחנו מפניהם הופיע הגריזלי מבעד לעצי היער. מה שהפריד בינינו היה הנהר בלבד. מימיו לא היו עמוקים. המרחק ביני לבין הגריזלי היה כ-20 מטרים בסך הכל. יכולתי לראות לו את הלבן בעיניים. הוא שתה מימי הנהר. שלח מבט לעבר הדייגים שהיו באזור ואשר העדיפו להתרחק בזהירות שלא לעורר תחושה של בהלה. דובי הגריזלי היכולים להגיע למשקל של 300 ק״ג ולגובה של כשני מטרים בעמידה יכולים להיות מאוד לא נחמדים כאשר הם חשים איום כלפי הגורים שלהם או כשהם ממש רעבים.
הדוב שלנו התעכב ליד הנהר כחמש דקות. הביט במי הנהר בתקווה להבחין בסלמון תשוש שיהיה לו קל ללכוד אותו. משהבין כנראה שזה לא בדיוק היום של הסלמונים, הסתובב על אחוריו ושב אל היער. בדקות האלה הספקנו לירות עשרות צילומים ועם עדשות המצלמה המתוחכמות יכולנו לגרד לו באף…
המלאכה כמעט הושלמה. היה לנו דוב ביד, ואחרי שראינו גם מוס ענק מביט בנו בעין בוחנת ממרחק של עשרה מטרים בתוך יער באחד הטראקים, הבנו שאפשר להתחיל לסכם לא לפני אתנחתא מתבקשת של 3 ימים בעיר סיאטל המקסימה.
צילום עצמונה דנון
