לא רואים על שחף קרקו, בן ה-23 מרעות, סימנים לחוויה המטלטלת שעבר בשבוע שעבר. בחצר ביתו המוצלת הוא מספר בבהירות ובחיתוך דיבור צבאי את מה שעבר עליו ועל חבריו למה שכונה בתקשורת "קבוצת ה-13", אשר נתקעו למשך חמישה ימים ארוכים בהרים של נפאל רגע אחרי רעידת האדמה.
קרקו, ששירת כלוחם בפלחה"ן צנחנים, חווה רעידת אדמה קשה ומייד לאחריה מפולת שלג, שהתנפצה עליו ועל חברתו. אחר כך באו ימים ארוכים של קור כבד, שגבה את חייה של תיירת גרמניה אותה ניסו הוא וחבריו להציל. חמשת הימים שעברו עליהם בהמתנה לחילוץ עמדו בצילו של חיכוך מפחיד שאיים לגלוש לאלימות עם עשרות מקומיים. את פרקי היומן המובאים להלן יכולים לראות רק קוראי "מודיעיןNews":
היום הראשון
לטיול הזה טסתי עם אופיר, החברה שלי, לפני שלושה חודשים. היינו בפיליפינים וב-24 למרץ הגענו לנפאל. הספקנו לעשות את טרק האנאפורנה, רפטינג והיינו שבוע וחצי באזור בנגאס, שם פגשנו את אור אסרף, שנהרג ברעידת האדמה והיה בחור מדהים.
לטרק בלאנגטנג יצאנו למחרת יום הזיכרון, אותו ציינו בטקס שערכו מטיילים בבית חב"ד בקטמנדו. יש אפשרות לנסוע לנקודת התחלה באוטובוס מקומי בגרושים, ויש את הדרך הבטוחה שהיא לקחת ג'יפ וזה מה שעשינו. מנקודת ההתחלה באחד הכפרים יצאנו לטרק והיו לנו שלושה ימים מדהימים. ביום השלישי ישנו בכפר נפאלי (שלא נשאר ממנו כלום) וראינו שמזג האוויר לא משהו. כשמזג האוויר השתפר יצאנו למסלול שהיה קצר יחסית והגענו לכפר אחר. זה היה בשעה 11:16. בחיים לא אשכח את זה. התמקמנו בגסטהאוס כשאופיר ואני בקומה התחתונה והחברים שלנו בקומה מעלינו. החלפנו לסנדלים, התלבשנו, לקחתי את המצלמה ויצאנו לאכול במבנה הסמוך שהייתה בו אח עצים.
ואז התחילו הרעש והרעידות. זה הרגיש כאילו מישהו תופס את הבית בשתי ידיים ומנער. דבר ראשון החלונות מתנפצים. לקח לנו איזה שתי שניות בהן לא הבנו מה קורה, ואז ראינו את המקומיים בורחים החוצה מהמבנה ואנחנו אחריהם.
רצנו החוצה לשטח פתוח ונשכבנו על האדמה. הרעש נמשך משהו כמו 15-20 שניות והמבנים התחילו להתפורר מסביב. אבן ועוד אבן ואז התקרה קורסת. היה מאוד מלחיץ ואז זה נרגע, מרגיעים אנשים ומסביב המקומיים בוכים ואני מרגיע את אופיר ואומר לה שהכל בסדר ולא קרה כלום. עשר שניות עוברות ואז אנחנו רואים שמההר שמולנו גולשת לכיוון שלנו מפולת שלג, כמו גל ענק ועשן שמתפשט. יורד אלינו במהירות אטומית. נפאלי אחד מתחיל לרוץ ואנחנו אחריו. היו שם שני מבנים שמחוברים במין דיקט, אז או שאתה עובר מעליו או מתחתיו. חלק מאיתנו הספיקו לעבור את הדיקט וחלק לא ואז הגל מגיע אלינו. אתה לא רואה כלום, דברים עפים. חתיכת פח פגעה לי בראש. חשבתי שנפתח הראש אבל לא קרה לי כלום. הרוח והשלג מעיפים את הדיקט ואנחנו נשכבים על הרצפה. היה איזה קיר לידי שחשבתי שיכול לשמש מחסה ומשכתי אלי את אופיר, שפשוט נתקעה בתוך השלג. נכנסנו לאיזה מבנה שלא קרס והיה שם רגע רציני-מצחיק כאשר מכל השלג השיער של הבנות פשוט קפא. אני זוכר שניסיתי לנער את השיער של אופיר ואמרתי לה שכנראה שנצטרך לעשות לה גלאח.
כשיצאנו מהמבנה גילינו את שאר הישראלים שהיו בכפר. אחד מהם חטף מכה בראש ודימם אבל תיפקד. בינתיים המקומיים בשוק ומתחבאים מאחורי איזה סלע ענק ואנחנו החלטנו לרדת חזרה למטה בשביל ממנו באנו. היינו 13 הישראלים, שתי אוסטרליות ושני פורטרים נפאליים, כשבדרך מצטרפים אלינו עוד אנשים. בשלב זה זה כבר הפך להליכה כמו בצבא, עם מפקד צוות בראש הטור, סמל מאחורה ומספרי ברזל. השביל די כוסה בשלג ואנחנו לחוצים מאוד מעוד מפולות. כל הזמן שומעים מפולות סלעים ענקיות ורעש אדיר. הולכים בקצב מאוד מהיר, נראה לי שאופיר בחיים לא הלכה בקצב כזה. ממש נסים על נפשנו, עד שהגענו לגסטהאוס הרוס ושומעים ממנו מישהו צועק: HELP!. הייתה שם אישה גרמניה פצועה מאוד קשה עם פגיעות בראש ובגב. אלתרנו אלונקה והמשכנו לרדת בשביל יחד איתה עד שהגענו לערוץ נחל אליו כל המפולות התנקזו. סלעים ענקיים וחדים ומלא שלג, משהו בלתי עביר. ניסינו לעבור עם האלונקה אבל זה היה בלתי אפשרי. הנחנו אותה על האדמה ואחרי כמה דקות גיא, שהיה מדריך חובשים בצבא והכי מבוגר בחבורה שלנו, בדק לה דופק וראה שהיא כבר מתה.
השארנו אותה שם והתחלנו לחצות את הערוץ. משהו כמו מאה מטר שלקחו לנו עשר דקות. אחר כך הגענו למקום שנמצא שלוש מאות מטר מעל הכפר שממנו יצאנו בבוקר. היה שם מין מבנה לא גמור שהקירות עשויים מבטון. בפנים יש חלוקה להרבה חדרים ואין גג. היו שם לא מעט אנשים, תיירים ונפאלים. כבר היה אחר הצהריים והבנו ששם אנחנו מעבירים את הלילה. ריכזנו את מעט האוכל, בעיקר חטיפים, שהיו עלינו בתיק אחד, אספנו עצים ויצאנו לישון בחוץ. היה לנו בערך שק שינה אחד לזוג. כל הזמן היו שני מאזינים בתורנות ומהלחץ כל הלילה הקפיצו אותנו כששמעו רעשים של מפולות.
היום השני
כשקמנו בבוקר ראינו שיש במקום משהו כמו מאה איש. בשבע בבוקר הגיע מסוק צבאי גדול שיכולים להיכנס בו 25 נוסעים. עלו שלושה ישראלים ומי שרץ הכי מהר הספיק לעלות. החשיבה שלנו הייתה שבכל מקרה בטח יגיע עוד מסוק בעוד עשר דקות ויחלצו את כולם. אגב, התיק עם האוכל שלנו עלה למסוק יחד עם מטיילת ישראלית לגמרי בתום לב. אחר כך היא אכלה את עצמה שזה קרה. מהמסוק ירדו שישה חיילים נפאלים לא חמושים. חשבנו שיביאו איתם אוכל, אבל היה עליהם רק קצת ציוד רפואי. החלטנו שאת הלילה הבא אנחנו מעבירים בתוך המבנה, אז ניקינו את אחד החדרים ואלתרנו מעין מדרגות לחלון. כמה בנים ישראלים ניגשים לכפר שמתחתינו לחפש אוכל וציוד וחזרו עם אורז, תפוחי אדמה וכמה שמיכות. אנחנו הישראלים לקחנו לעצמנו חבילת אורז והעברנו את השאר לאחרים. מים לא חסרו כי היה לידנו נהר. בשלב הזה הייתה לנו תחושה שאנחנו הישראלים מנסים להיות פעילים ולהתארגן בעוד הנפאלים רק מנסים להתחמם. אחר כך כבר הייתה יותר שותפות עם המטיילים האירופאים.
בשלב הזה גם הבנו כבר שאנחנו נמצאים במיקום טוב והמפולות לא יגיעו אלינו. כל הזמן היו עוד רעידות משנה ומפולות שלג וסלעים.
היום השלישי
בבוקר שוב יורדים ארבעה ישראלים לכפר לחפש עוד אוכל. בדרך חזרה עצר אותם נפאלי שקראנו לו "צהובי" בגלל מעיל הגשם הצהוב שלבש. הוא ידע אנגלית טוב והיה המנהיג של הנפאלים וחלק מהישראלים ישנו אצלו בגסטהאוס באחד הלילות הקודמים והיה איתם איזה ויכוח על כסף. כשהוא ראה את החבר'ה שלנו חוזרים מהכפר, הוא התעצבן ואמר להם להחזיר את מה שלקחו מהכפר. הם כמובן ישר החזירו לו את האוכל שלקחו. התחושה של הנפאלים שם הייתה שהרגע חרב עליהם עולמם ואנחנו עוד בוזזים את הרכוש שלהם.
"צהובי" גם אמר להם שתיכף יגיעו תושבים מהכפר. לא הרבה אחר כך הגיעו שישים מקומיים מלמטה, ניגשו אל גיא ושאלו אם הוא ישראלי. כשענה שכן הם מיד התחילו להרביץ לו. לא לפרק במכות, אבל בעיטות וכאלה. כל הישראלים מיד קמים על הרגליים ומתחילה איזו התקהלות. אנחנו בכלל לא מבינים מה הם רוצים. הם זרקו קצת אבנים ואני חטפתי איזו בעיטה, אבל לא משהו נורא. ראינו שהם מאוד חמים, להוטים להרביץ והחיילים בעזרת אחד הפורטרים הנפאלים עוצרים אותם. החיילים הורו לנו לעמוד בצד אחד, החיילים עמדו באמצע ובצד שני עשרות נפאלים כועסים.
היה איזה עניין עם כסף. אחד הישראלים שירדו לכפר מצא קופסא ובה היה גם כסף, גרושים במונחים שלנו. היו לו כוונות טובות והוא נתן את הכסף הזה לאחד החיילים. מפה הכסף נעלם. הרגע הזה, בו אנחנו מוכרזים כקבוצה נפרדת ושמים אותנו בצד, היה הכי מפחיד בחיים שלי. יותר מרעידת האדמה, יותר מהמפולת ויותר מהשירות הצבאי. התחושה הייתה שבכל רגע הם יעשו בנו לינץ' ואין לאן לברוח. לא היה לאן להמשיך בדרך כי צריך לחצות נהר והגשר שהיה עליו נהרס. בשלב הזה שחר זכאי שולח הודעה לאבא שלו שאנחנו בסכנת חיים".
היום הזה מסתיים בזה שהחיילים מבינים שאנחנו מפחדים. יש להם השפעה כלשהי על הנפאלים והם שולחים אותם לישון בכפר אחר, גבוה יותר. היינו ערים ודרוכים כל הלילה כי פחדנו שהם יבואו בחושך.
היום הרביעי
בבוקר התבהר מזג האוויר ושחר הצליח להוציא מהמכשיר הלוויני שלו (וגם זה נס כי במפולת המכשיר עף לו מהיד ובמקרה הוא הצליח למצוא אותו בתוך השלג) שיחה לאבא שלו, שסיפר שאנחנו בראש סדר העדיפויות ובעוד שעה וחצי יגיע מסוק לקחת ישראלים. באותו רגע הנפאלים מתכנסים ומודיעים לנו שכל המטיילים חייבים לרדת עכשיו למטה, שהדרך פנויה ושלא יגיע חילוץ. למה הם רצו שנרד? כי הם פשוט לא רצו אותנו שם. זה המקום שלהם והם נשארים שם.
הנמכנו את הלהבה, לא רצינו חיכוך ולא התווכחנו איתם. האירופאים אמרו שהם לא יורדים ושרק לכאן יגיע חילוץ. הנפאלים ענו להם שכולנו יכולים להישאר עד מחר בבוקר ושאם יגיע חילוץ הישראלים לא עולים עליו. נלחצנו בטירוף, פחדנו שיגיע מסוק והם ירגמו אותו באבנים, אבל לא נכנסנו איתם לעימות. הבנו שאין לנו לאן ללכת וגם המבנה הזה הוא הכי בטוח בסביבה. למרות שהיה שם קר מאוד ואופיר רעדה כל הלילות למרות שהדלקנו מדורה בתוך החדר.
בכל הימים האלה הגיעו גם מסוקים קטנים עם מקום לשלושה נוסעים, שפינו פצועים ונפאלים. היה בקבוצה בחור איטלקי ששבר את הרגל בצורה ממש קשה והעצם פשוט יצאה דרך הישבן. הוא שכב על דלת מעץ במשך יומיים. כשניסינו להעלות אותו עם הדלת על המסוק, הנפאלים התנגדו ורצו שיישב ולא ישכב כדי שיתפוס פחות מקום. לא היה סיכוי שהוא יוכל לשבת במצבו וניסינו להתעקש. הנפאלים התחילו לנער את האלונקה עליה הוא שכב ואחד מאיתנו חטף מקל הליכה בראש. כשהכנסנו את האיטלקי הם תפסו והושיבו אותו. הוא פשוט שאג מכאבים.
התפנית במצב קרתה אחרי הצהריים כשהגיע מסוק שחור קטן וממנו יצא יוחאי, המחלץ מטעם חברת הראל 669. כמו מלאך משמים הוא בא, עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה בקור כלבים שהיה שם. הוא הגיע עם טלפון לווייני ושאל: "יש פה ישראלים?". מיד כולם היו סביבו והוא הלך לדבר עם "צהובי" והסביר לו שהוא מגיע מטעם משלחת ישראלית שבאה להביא ציוד ולפנות את כל מי שבמקום. הוא גרם ל"צהובי" להבין שכולם צריכים אותו, כולל הנפאלים.
בלילה האחרון שחר התעלף, כנראה מהתייבשות. לקח לא מעט זמן עד שחזר להכרה ובכללי מצבו לא היה טוב. החלטנו שהוא מתפנה ראשון, שני יתפנה הבחור שחטף מקל בראש, אחריהם אופיר ואז אני. מהרגע שיוחאי הגיע נרגעו הרוחות לגמרי והוא היה איתנו בלילה.
היום האחרון
על הבוקר הגיע מסוק קטן עליו עלו שחר, יוחאי ו"צהובי", ששוכנע שזקוקים לעזרתו למטה מפני שהוא יודע לדבר אנגלית. אחר כך הגיע מסוק צבאי עליו עלינו יובל, אופיר ואני ועוד הרבה אירופאים ולקחו אותנו לנקודה נמוכה יותר, ממנה המשכנו לבסיס צבאי שם התקבצו כל הישראלים שנתקעו באזור. רק שם הבנו כמה חריג מה שאנחנו עברנו ביחס למטיילים אחרים. למעלה על ההר לא באמת הבנו עד כמה האירוע הזה היה ענק, למרות שראינו גופות של בני אדם וחיות והריסות הכפרים. בבסיס הצבאי היה סופסוף חם והתפשטנו מכל הבגדים. לא ממש עיכלנו בשלב הזה מה עברנו, אבל הייתה אווירה של סוף מסלול. שחרור לחץ שאין לתאר אותו.
לא היינו מודעים להיסטריה שבה היו המשפחות שלנו במשך חמישה ימים. כשדיברתי איתם בטלפון והם סיפרו שהופיעו בטלוויזיה, חשבתי שרק הם עשו לי פדיחה כזאת אבל אחר כך התברר לי שכל המשפחות עלו לשידור ברדיו ובטלוויזיה כל חמש דקות ועשו כל מה שיכלו.
חשוב להגיד לגבי הנפאלים שהם עם מקסים ואנשים מדהימים. נחרבו להם החיים והם חיות פצועות, אבל הייתה לנו חוויה לא נעימה עם מעטים מהם ובכלל הם מקסימים ומסכנים. היה פורטר נפאלי שעזר לנו לאורך כל הדרך, ואחר כך כשנפרדנו ממנו נתנו לו כל אחד ארבעים דולר, שזה יוצא משהו כמו המשכורת השנתית שלו.
אם יש משהו שהוציא אותנו מהסיפור הזה, זה החבר'ה שהיו איתנו. עברנו חוויה שלא נשכח וכבר השבוע אנחנו נפגשים ואחר כך נפגש גם יחד עם המשפחות. אם מישהו מאיתנו היה קצת יותר מתלהם, היינו מוצאים את עצמנו בסיטואציה אחרת לגמרי. גם כשהם זרקו אבנים אנחנו לא עשינו כלום.
צילום פרטי
