רעידת האדמה שפקדה בשבת את נפאל וגבתה למעלה מ-5,000 קורבנות הכניסה למערבולת גם לא מעט הורים ממודיעין, שבניהם ובנותיהם שוהים ביעד הפופולרי למטיילים. ביום שלישי הודיע משרד החוץ כי למעלה מ-500 ישראלים שהיו באזור כבר אותרו ו-11 נוספים עדיין מוגדרים "מנותקי קשר". לפחות 13 מתוך אותם מטיילים שאותרו, חלקם כבר חולצו וחלקם עדיין לא, נכון לסגירת הגיליון, הם תושבי מודיעין והאזור. איש מהם לא נפגע ברעידה וברעידות המשנה שהתרחשו באזור.

אלה חלק מתושבי מודיעין ששהו באזור בעת רעידת האדמה:

• שחף קרקו, שחולץ ביום רביעי עם חבריו במה שנקרא בכלי התקשורת "קבוצת ה-13". הם טיילו במסלול "קיינג'ין גומפה" ונתקעו בכפר שנחרב בגובה 3,800 מטר בשמורת הטבע לאנגטנג.
• עינת רן, שמטיילת מזה שנתיים וחצי טרם חולצה מאזור הררי במרחק שעה וחצי מקטמנדו.
• איתי בן ישי, שהה בקטמנדו לאחר שחולץ בשבוע שעבר מטרק באוורסט לאחר שסבל מכוויות קור, וכך ניצל משהייה בהרים בזמן רעש האדמה.
• טל קורן, שהייתה יחד עם בן זוגה בכפר קומג'ונג בטרק לבייס קמפ באוורסט.
• אדר מתניה – שהה באזור באנגס.
• שירה צור – שנתקעה באזור לאנגטנג יחד עם עוד שני ישראלים ונכון לסגירת הגיליון עדיין מחכה לחילוץ.
• אור עשהאל – היה בקטמנדו יחד עם חברו עובד חרובי ושב לישראל ביום שלישי.
• דפנה אטינג בת ה-22 ששהתה בקטמנדו.
• מטיילים נוספים הם דניאל הרביץ, גל רומנו, הדס לקט, ומטייל נוסף ששמו לא ניתן לפרסום בשל תפקידו בשירות הצבאי.

"היה פה נס גדול"

שחף קרקו הוא אחד מ-13 המטיילים הישראלים שנתקעו במהלך טרק בשמורת הטבע לאנגטנג. קבוצת המטיילים הייתה באמצע המסלול כאשר החלה רעידת האדמה, ומיהרה לנוס אל כפר סמוך בו מצאו מחסה בבית הרוס המגן עליהם ממפולות. קשר ראשוני עימם נוצר לאחר שעות לא מעטות של חרדה, אולם המטיילים נאלצו להתמודד עם הפחד מרעידות משנה, ובהמשך גם עם עוינות של התושבים המקומיים. בתחילת השבוע פונו שלושה מהמטיילים, אחד מהם פצוע, ושאר הקבוצה עדיין ממתינה לחילוץ. רק ביום רביעי בבוקר פונו שאר חברי הקבוצה במסוק והועברו לקבלת טיפול רפואי.

עפרה קרקו, אמו של שחף, סיפרה על ההתמודדות הלא פשוטה שעברה על המשפחה: "היה פה נס, נס גדול. האמת שניים או שלושה ניסים התרחשו. גם שניצלו מרעידת האדמה, גם ממפולת השלגים וגם את החיכוך עם המקומיים. עוד לא דיברנו עם שחף, אבל קיבלנו הבוקר הודעה דרך החברה שלו שהם חולצו והכל בסדר".

מתי דיברתם בפעם האחרונה?

"דיברנו איתו בפעם האחרונה ביום רביעי שעבר, כשהוא היה בבית חב"ד בקטמנדו והשתתף שם בטקס לציון יום הזיכרון. שמעתי על רעידת האדמה בשבת, בסביבות השעה 11:00 ומיד חזרנו הביתה והתחלנו להרים טלפונים לחדר המצב של משרד החוץ. אחרי שלוש ארבע שעות התברר שאחיה של חברתו של שחף הצליח להגיע אל אביו של אחד המטיילים שיצר קשר בטלפון הלוויני. כך נודע לנו בעצם על קבוצת ה-13 שנמצאת שם. בהתחלה במשרד החוץ ובחברות הביטוח היו די חסרי אונים, לאחר שהנפאלים הלאימו את כל המסוקים באזור. ממשרד החוץ הבנו שבראש סדר העדיפויות לחילוץ עומדת קבוצת הפונדקאים ואחריהם הקבוצה של שחף".

ברור שדאגתם. השאלה עד כמה?

"הם חבר'ה יוצאי יחידות קרביות וידענו שברמת ההישרדות הם יהיו בסדר. אבל פחדנו בהתחלה מרעידות המשנה ומפולות סלעים. ביום שני היה לחץ מאוד גדול אחרי שהם התחילו לשלוח הודעות מצוקה בגלל החיכוך עם המקומיים. לא צפינו את זה והיה לחץ היסטרי. אחרי שהם שמרו על קור רוח במשך כמה ימים, ידענו שההודעות האלו הן לא סתם. בשלישי הגיע אליהם בחור בשם יוחאי, מחלץ מטעם חברת הראל, שהגיע במסוק קטן אבל עוד לא חילצו אותם. המחשבה הייתה שלא רוצים להוציא רק חלק מהם, כדי שלא יישארו מעטים מול המקומיים שדי מתוסכלים מהעובדה שהמדינה שלהם לא מסייעת להם, בעוד שהמערביים מחולצים. מרגע שיוחאי הגיע אליהם הם היו יותר רגועים".

"ברחנו החוצה"

את אור עשהאל תפסנו לשיחה ביום שלישי, בעוד הוא עושה את דרכו חזרה למודיעין משדה התעופה יחד עם משפחתו לאחר שנחת במטוס שהגיע עם מטיילים ישראלים.

"היינו בקטמנדו עצמה ובדיוק אכלנו ארוחת בוקר והכל התחיל לרעוד", סיפר. "לא כל כך הבנו מה קורה ואחרי כמה שניות הבנו שזאת רעידת אדמה וברחנו החוצה. חלק מהאנשים נפלו במדרגות במהלך הבריחה. היינו באזור מלונות התיירים שנקרא 'הטאמל' ולא רצינו להישאר שם כי האזור מאוד צפוף בבניינים. המשכנו למקום אחר ומשם כבר הגענו לשגרירות ישראל. ישנו שם יומיים באוהלים. גם עובדי השגרירות ישנו בחוץ כי אסרו על כולם להיכנס למבנה".

כמה חזק זה הרגיש בשעת הרעידה?

"האמת שקשה לי להגיד. אף פעם לא חוויתי רעידת אדמה. לידנו לא קרסו בניינים ורק אחר כך ראינו קצת ממה שקרה בעיר. באותו רגע זה לא היה נראה לנו כל כך חמור ואפילו רצינו לחזור לתוך הגסטהאוס, אבל בעלת הבית צעקה עלינו שהיא בורחת מהעיר ושכדאי גם לנו לברוח. רק עכשיו, כשחזרתי לארץ, אני מבין עד כמה זה היה סיפור גדול גם פה".

למה החלטת לחזור ולא להמשיך לטייל במקום אחר?

"הייתי עם עוד חמישה חברים והתכנון המקורי היה להמשיך להודו לחודשיים נוספים, אבל יש בעיות עכשיו בטיסות והמחירים מאוד עלו. גם המשפחה לחצה קצת, אולי יותר מקצת.., ככה שלא היה כזה שווה להמשיך".

אתה נשמע רגוע יחסית..

"כן, לא הייתה לי איזושהי חוויה מטלטלת. לא ראיתי דברים נוראיים. ה'טאמל' יחסית חדש ככה שכל הבניינים שם עומדים. ביום האחרון אפילו שמעתי על מטיילים שחזרו לישון בגסטהואס שם".

"הבן שלי הלך"

איתי בן ישי, בנה של רינת, שהה בפרבר של קטמנדו הנקרא באנגס בשעת הרעידה. בן ישי החליט בינתיים שלא לשוב לארץ ולהישאר בקטמנדו, כאשר התוכנית שלו היא להמשיך להודו ולמונגוליה.

רינת: "האקשן התחיל עבורנו כבר בשבת שעברה כאשר איתי חולץ במסוק מהאוורסט. הייתה שם סופת שלגים ואיתי התחיל לסבול מכוויות קור והמדריך המקומי החליט שחייבים לרדת. מזל שזה קרה כי הטרק היה אמור להימשך עד יום ראשון, ככה שהוא היה נתקע שם בהרים. כשהייתה רעידת האדמה הוא היה במקלחות בגסטהאוס, שמע את הרעש ומיהר לברוח החוצה. הגסטהאוס שלהם לא נחרב, אבל איתי סיפר שלא רחוק משם ראו את ההריסות. הוא נמצא יחד עם עוד חמישה ישראלים והם ישנים באוהל שהקימו בחוץ אחרי שבחרו שלא לגשת לשגרירות ישראל. הוא מספר שההתניידות מאוד קשה ואי אפשר לעזוב את נפאל מפני שכל הדרכים חסומות. אני לא מאמינה לו. אבל לדבריו הם לא ניגשים אל האזורים בקטמנדו שנפגעו קשות. הם אפילו כועסים עלינו ההורים שאנחנו מלחיצים אותם ומנסים להחזיר לארץ".

מה עבר עליכם בשעות האלו עד שנוצר איתו קשר?

"עלינו עברו שבע שעות של סיוט. הקמנו חמ"ל בבית עם התקשרויות למטיילים ולמשרד החוץ וחברות הביטוח. הגענו עד לשרה נתניהו ששלחה מייל ושאלה אם אנחנו צריכים עזרה. שלחתי לו הודעות בלי סוף ואחרי הצהריים הוא שלח הודעה שהוא נמצא במקום בטוח. אחר כך הצלחתי להתקשר ולשמוע את הקול שלו ואז הנשימה חזרה למקומה. במהלך השעות האלו שמעתי כל הזמן את מפלס ההרוגים עולה ורעדתי מפחד, הייתי בטוחה שהבן שלי הלך והייתי חסרת אונים".

"אנשים אוהבים לעזור"

עינת רן, בתה של צביה רן ממודיעין, מטיילת בעולם מזה כשנתיים וחצי תוך כדי שהיא מלמדת יוגה ומדיטציה ומייצרת תכשיטים. היא הספיקה כבר לטייל במזרח, בדרום אמריקה ובאירופה ובשעת רעידת האדמה שהתה בנפאל.

צביה: "עינת הייתה במרחק של שעה וחצי מקטמנדו, באיזה פסטיבל שהיה אמור להיערך על איזה הר ובוטל. הקשר הראשוני נוצר כשנתנו לה לדבר איתנו בטלפון לווייני למשך חמישים שניות, והיום הודיעו לנו ממשרד החוץ שהדרכים באזור נפתחו ויגיעו לחלץ אותה".

כמה דאגת?

"בלב שלי ידעתי שהיא בסדר, אבל רציתי לשמוע את קולה. עד שנוצר איתה הקשר הראשוני התחלתי להפעיל את כל הקשרים שלנו, כולל זוג ממודיעין שעובדים בשגרירות ישראל בדלהי. שיתפתי את כל העולם ואשתו והייתה התגייסות מדהימה בפייסבוק. חברים וחברים של חברים, כולם שיתפו את הפוסט שכתבתי שמחפשים את עינת. לא האמנתי שיכולה להיות כזאת התגייסות, זה היה בלתי רגיל. המסקנה שלי היא שאנשים אוהבים לעזור, רק צריך להגיד להם מה רוצים שיעשו".

(צילום פרטי)