"…אבל לפסגת גומפה שיי העפלתי. הגעתי רועדת מהמאמץ, עד שבקושי הצלחתי להחזיק את המצלמה יציבה בידי. ההתגברות על הקושי הנורא הייתה עבורי פרס, הוכחה שאכן אפשר. והחוויה אכן הייתה שווה כל רגע".
שורות אלה הן מתוך ספרה של ד"ר דרורה בהרל (יומני מסע – לטייל עם מוגבלות) המביא את סיפורה של אשה אמיצה והרפתקנית, שאינה נכנעת למגבלותיה הפיזיות ומסתערת על החיים.
בהרל שחגגה לאחרונה את יום הולדתה ה- 70, היא אלמנה, אם ל- 2 בנים וסבתא ל 5 נכדים. היא מעידה על עצמה שאינה מהסבתות שנוסעות לטיולי לונה פארק. "שבעתי מלטייל באירופה" היא אומרת, "בשנים האחרונות אני מעדיפה טיולים אתגריים שבהם אני יכולה להשתלב בקצב שלי ולעצור בזמני החופשי לצלם. אני לא מרגישה שאני מפסידה כשאיני רואה הכל, אני נהנית ממה שאני מצליחה לחוות".
חורשת את אירופה
בהרל תושבת מודיעין נולדה בתל-אביב. היא ד''ר להיסטוריה עתיקה וארכיאולוגיה קלאסית שהתמחתה בתקופה הרומית. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה בנושא התעמולה בתקופת הקיסרות. היא הייתה בין מייסדי האוניברסיטה הפתוחה, עבדה 30 שנה כמנחה, מרכזת קורסים ומרצה על יוון הקלאסית ופרסמה ספר על האומנות היוונית. כמו כן הרצתה באוניברסיטת ת''א בחוג למדעי המדינה, והעבירה סמינר בנושא "תקשורת ותעמולה בעת העתיקה" במסגרת מגמת תקשורת.
"בעלי נפטר כשהייתי בן 29. נותרתי עם שני ילדים בני 6.5 ו- 3" היא מספרת על הדרך הפתלתלה והמפתיעה שעברה בחייה. "רק בגיל 30 התחלתי ללמוד את B.A שלי אחרי שנים כעקרת בית שגידלה ילדים. ניסיונות להיות פקידה שיעממו אותי והחלטתי ללמוד להיות מורה כדי שאוכל לעבוד בעבודה נוחה עם הילדים. תוך כדי הלימודים עשיתי סמינר על דיוקנים ברומא והנושא כבש אותי עד כדי כך שהחלטתי שיש לי נושא להמשך לימודים ל-MA. בהמשך התקדמתי לדוקטורט. כמה שהייתי תלמידה גרועה בתיכון, באוניברסיטה הסתבר שאני מצטיינת ואת כל הלימודים סיימתי על מלגות בלבד. זה בא לי כהפתעה בלתי רגילה".
במסגרת הדוקטורט דרורה "חרשה" עשרות מוזיאונים באירופה, בחיפושיה אחר פסלי דיוקנאות מהתקופה הרומית. "הייתי צריכה לאסוף חומר לדוקטורט שלי. הנושא היה חריג, הייתי צריכה להשיג המון פסלים וחרשתי את אירופה ברכבות לילה, בערים ובמוזיאונים. הלכתי המון ברגל ולא הייתה לי שום בעיה בריאותית. בין היתר התגוררתי חצי שנה ברומא. באותה תקופה בני הצעיר היה בכתה י''א והגדול בצבא, נעזרתי באמי, בשכנה ובהמשך בבן זוגי כדי לדאוג לצרכי הילדים. מבחינתי זו הייתה התקופה הכי כיפית בחיי, פתאום לא הייתי צריכה לרוץ לטפל בילדים, לדאוג להם לאוכל, יכולתי להיות סטודנטית כמו כל הסטודנטים, לשרוץ בספריה במשך שעות".
נמשכת לאפריקה
למודיעין הגיעה עם האיכלוס הראשון בשנת 1997. כיום ילדיה מתגוררים בת''א ובמחניים והיא מבלה את זמנה בין הטיולים, הכתיבה והצילום. "תמיד היתה לי מצלמה ביד ומאז ומתמיד אהבתי לצייר", היא משתפת ומצביעה על קירות ביתה העמוסים בשלל צילומיה וציוריה, רבים מהם ממדינות אפריקה השונות. "באפריקה הייתי מעל 10 פעמים, בין היתר פעמיים בקניה, מרוקו, מצרים, פעמיים בטנזניה, נמיביה, זימבבואה-מפלי ויקטוריה, בוטסואנה, אוגנדה ודרום אתיופיה. אחד הדברים שהתרשמתי מאפריקה זהו המפגש הבלתי אמצעי עם הכל: הטבע, החי, האנשים. זו החוויה המדהימה ביותר שאי פעם חוויתי. כשהתחלתי את מסעותיי באפריקה, בקניה וטנזניה, עברתי חוויה אדירה ומאז ההסתכלות שלי על הטבע הייתה שונה. תמיד אהבתי טיולים אך כעת זה התגבר. הכאבים ברגלים החלו בשלב מאוחר יותר".
"לפחות נשארתי עם הרגל"
כבר כמעט 20 שנה שדרורה סובלת מטרשת עורקים ברגליים. המשמעות היא שאין זרימת דם ברגליים, מה שפוגם בכושר הניידות שלה. "טרשת עורקים היא ככל הנראה מחלה גנטית אך נראה כי העישון האיץ אצלי את התהליך. ב- 2001 הפסקתי לעשן ומאז איני נוגעת בסיגריות ולא סובלת את הריח. התחלתי להרגיש את הכאבים ברגליים ב- 1996. בכל פעם שהאצתי את מהירות הליכתי, הייתי נעצרת כי זרימת הדם נפסקה ולא יכולתי להתקדם. זה היה כרוך בכאבי תופת.
באותה תקופה הוזמנתי לרומא לקבל פרס בינלאומי על הדוקטורט שלי. בתחילה הרופאים לא התייחסו לכאב באופן מיוחד, כשתכננתי לנסוע ב- 99' לקניה, גיליתי כתמים אדומים ליד כף הרגל. הגעתי לרופאת עור במחשבה שנעקצתי ממשהו אך הרופאה חששה שזה קשור לכלי דם. היא לקחה ביופסיה ולפצע שנוצר לקח הרבה זמן להחלים בגלל אי זרימת דם לרגל. פניתי לרופא שטיפל בי בתחום של לחץ דם גבוה, שזיהה שמדובר בבעיית כלי דם. הרופא טען שרגל אחת אפשר להציל עם בלון ורגל שניה צריך לעשות מעקף לעורק הירך הסתום. הוא אישר לי נסיעה לקניה ואחריה עברתי את הטיפולים".
ב- 1999 עברה בהרל צנתור ומעקף ברגל. "במשך שנה וחצי הכל היה תקין אך כעבור כמה שנים סבלתי מהסתבכות של ניתוח. זה התגלה כשיום אחד הרגשתי כאבים נוראים ברגל, כאילו הכניסו לי אותה לגוש קרח, עברתי ניתוח להוצאת המעקף הסתום ברגל שמאל, אך ככל הנראה המקום הזדהם וחום גופי עלה, עברתי ניתוח במשך שעות במהלכו ניקו את הרקמות המנוונות והחליפו את וריד הרגל אלא שהניתוח הסתבך, הפסקתי לנשום ונאלצתי לעבור החייאה והרדמה. הכשל הנשימתי נבע מזיהום שהגיע לריאות. במשך מספר ימים הרופאים גירדו את הנמק ברקמות ואני נשארתי עם חור ברגל אבל לפחות נשארתי עם הרגל". מבחינתה של דרורה הצלת הרגל מנמק היתה סיבה מצוינת לא לוותר על מימוש אהבתה לטיולים.
המוגבלות של דרורה לא תמיד בולטת לעין. לרוב היא משתדלת לא להבליטה. היא אינה יכולה ללכת מהר אך משתדלת להימנע מלהיעזר בכיסא גלגלים. היא מתנייעת עם מקל הליכה ומרחקים קצרים בביתה מתנהלת אפילו ללא תמיכה. לאחרונה עברה ניתוח להוצאת אונה מהריאות, בגלל גידול שפיר וכעת היא עוברת אימוני לב ריאה להחזרת הכושר.
זה רק פיזי
״כשהמוגבלות הפיזית נחתה עליי, החלטתי להתייחס אליה כאל מוגבלות פיזית בלבד. למה שהיא תדכא את ההרפתקנות והסקרנות שלי לחקור? אני מאמינה שכוח רצון ונחישות הם המפתח להתמודדות, ובזכותם אפשר לנצח את המוגבלות. למרות כל מה שעברתי גם כיום איני מפסיקה לטייל. עברתי שתי מסעות ג'יפים אתגריים בגאורגיה ובמרוקו. בקיץ שעבר ביקרתי בהימלאיה ובנפאל".
בין שלל טיוליה ביקרה בהרל בפטרה בירדן, (בכרכרה, מעט ברגל ולסיום על חמור), ברומניה וכמעט בכל מדינות אירופה המערבית. כשהיא מדברת על הטיולים והמקומות שהייתה בהם, היא מעידה שהאדרנלין זורם בעורקיה ומחיה אותה. "בחיי היום יום יש לי רכב נכים שמאפשר לי להימנע מהליכה ארוכה. במודיעין קל להתנהל למעט "מודיעין סנטר" שבו אין מעלית וכן ישנה בעייתיות לנכים בירידה לפארק ענבה."
בספרה שיצא לאחרונה, היא מספרת על התמודדותה עם המוגבלות הפיזית שלה שאינה מונעת ממנה להגשים את כל חלומותיה להגיע לכל קצווי תבל. הספר מכיל חמישה יומני מסע כתובים ומצולמים מן השנים 2009-2013. הראשון מתאר מסע ג'יפים אתגרי בהרי האטלס ובדיונות של סהרה במרוקו, אחריו שלושה יומני ספארי ססגוניים ומרתקים באוגנדה, טנזניה ודרום אתיופיה, המתארים בלשון חיה ואוהבת את הנופים, החי, הצומח והתושבים במדינות אפריקניות אלה מנקודת המבט הייחודית שלה, ולבסוף סיפור מסע מאד קשה פיזית אך מתגמל ומפעים להימלאיה ההודית וצפון הודו.
באתי, ראיתי ניצחתי
"המסע להימלאיה ההודית (אזור לדאק), היה הקשה ביותר. הגענו לגובה 5.6 ק''מ ("אוף למה הם בונים את המנזרים שלהם כ"כ גבוה?"), הרגשתי בעננים ולשמחתי אפילו לא סבלתי מבעיות בנשימה. כשהצטרפתי לטיול המאורגן לאזור, הבנתי מראש שיעמדו בפנינו הרבה עליות וירידות. יידעתי את המדריך שיש לי בעיות ניידות והוא הבטיח לדאוג לכל עזרה שאצטרך. נלקחתי תחת חסותו של המדריך המקומי שתמך בי בכל פעם שירדנו מהרכב, סחב לי את תיק המצלמות הכבד ואף הפך להיות יד ימיני בצילומים. מתוך הספר: "דגלי התפילה הרבים המתנופפים ברוח הקרה מציינים שהגענו למעבר, לשיא הגובה המוטורי בעולם, 5602 מטר. לאחר שצילמתי ללא הפסק את המראות מסביב, טאשי לוקח ממני בעדינות את המצלמה, מוסר אותה לאיתי וקובע: "עכשיו גם את מצטלמת!", הוא נוטל את ידי בידו, מרים את ידינו למעלה ויוצר צורת V הפוכה, וזו התמונה שנתתי לה את הכותרת: "באתי, ראיתי, ניצחתי!" אף שהכל כל כך מוחשי אני מתקשה להאמין שאכן אני כאן על גג העולם."
"הספר שלי מוקדש לכל מי שחושב שאי אפשר" מסבירה לי דרורה בחיוך מאיר, "במקום שיש רצון יש גם דרך לטייל למרות המוגבלות. הוכחתי לעצמי שאין אי אפשר, יש לא רוצה. בעזרת כוח רצון ונחישות אפשר להגשים כל חלום. אני לא מתגברת על המוגבלות שלי, אלא חיה אתה, משלימה אתה ומסתגלת אליה. אני לא גיבורה. אני פשוט רוצה, לא מוותרת על סקרנותי לראות דברים חדשים. כל זמן שאני יכולה אני רוצה לעשות זאת. ואני ממליצה לכל אחד להגשים את חלומותיו כל עוד הוא יכול ולא לחכות לפנסיה".
יש לך תוכניות נוספות?
"כן, בקיץ הקרוב לעלות שוב להימליה או אולי להרחיק עד פטגוניה בדרום אמריקה".
(צילום יחצ)
