השבוע מציינת מדינת ישראל את "יום ירושלים" לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים, אבל במודיעין "יום ירושלים" נמשך לאורך כל השנה. זה לא סוד שהירושלמים מהווים את הגרעין המרכזי והגדול ביותר בקרב תושבי מודיעין. לפעמים נדמה שירושלים ומודיעין הן עיר אחת, כאילו מודיעין צמחה מתוך ירושלים והפכה לשכונה רחוקה שלה.
בשבוע שעבר, כשנחגגה הפתיחה החגיגית של קפה "קפית" מעל הפארק, אמר חיים ביבס כי "העוגנים של ירושלים עוברים לאט לאט למודיעין". ביבס התכוון למושיקו צדקיהו מבעלי "מעדני צדקיהו" – המעדניה הירושלמית הוותיקה והמוכרת משוק מחנה יהודה. גם "קפית" היא מותג ירושלמי ותיק ומוכר, ולא במקרה הגיע לכאן. נעמה, אשתו של מושיקו, הודיעה בטקס הפתיחה כי "קפית ומעדני צדקיהו אלה ירושלמים עקשנים שמשחקים במגרש של מודיעין". וביבס קינח בתקווה: "אני מאושר. הלוואי שיגיעו הנה הרבה מאד ירושלמים ועסקים מירושלים".
מושיקו צדקיהו לא מכחיש את העובדה כי לרוב הירושלמי של תושבי מודיעין היתה השפעה מכרעת על ההחלטה לפתוח כאן את קפית: "שתי סיבות הביאו להחלטה. האחת, המון ירושלמים שגרים במודיעין וביקשו, ממש התחננו, 'תביאו לכאן את קפית'. לא יכולנו להתעלם מזה. והדבר השני הוא כמובן המיקום על אגם ענבה, אחרי שראינו את קפית בגן הבוטני בירושלים שיושבת על האגם, מה זה עושה לעסקים, היה ברור לנו שלא נחמיץ הזדמנות ללכת על מקום כמו פארק ענבה".
לוקאל פטריוטיות
לא רק שמונת אלפים ירושלמים (7,500 ליתר דיוק) לשעבר נדדו מעיר הבירה למודיעין, וקצב ההגירה מהבירה למודיעין רק הולך וגובר. גם עסקים ירושלמים רבים הגיעו לכאן, וקפית היא דוגמה אחת מני רבות.
העסקים הגיעו לכאן מירושלים כי זה נוח, זה קרוב, כי המותגים מוכרים לתושבי ירושלים לשעבר, כי כוח הקניה במודיעין גדול יותר מאשר בירושלים ובעיקר כי המותגים נותנים הרגשה של זיכרון מתקופת המגורים בירושלים. אגב, כל איש שיווק מתחיל יאמר לך שיותר קל לקונה להיכנס לחנות שמחזירה אותו לזיכרונות מהבית ושהוא מזהה שילוט מוכר עם שמות מוכרים לו.
אז מה סוד קיסמה של מודיעין שהפכה לאבן שואבת לירושלמים רבים כל כך? ראשית – הקירבה. ידוע שהירושלמים לא ממש אוהבים להתרחק מעירם. בתחום הספורט היתה אימרה ש"ברגע ששחקני הפועל ירושלים עוברים את שער הגיא בדרכם למשחקי חוץ בתל אביב, הם כבר היו מפסידים במשחק".
הלוקל פטריוטיות של הירושלמים לא איפשרה להם להסתדר עם החום, הלחות והמישור של תל אביב. מודיעין על גבעותיה, אם כי חם כאן בטירוף, מעניקה בכל זאת הרגשה של שטח הררי, שהירושלמי האופייני חייב להרגיש תחת הרגליים. כי "בלי עלייה או ירידה זה לא נחשב".
גם האופציות האחרות שעמדו בפני הירושלמים שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות דירה בירושלים היקרה להחריד, היו מעטות: מצד אחד בית שמש המתחרדת, שלא קסמה אף פעם לגרעין החילוני בירושלים. מצד שני מבשרת ירושלים, שגם היא היתה ברובה הגדול מעבר לטווח המחירים שהירושלמים יכלו לשלם.
האופציה השלישית היא מעלה אדומים המדברית שיושבת מעבר לקו הירוק, דבר הרתיע לא מעט ירושלמים. בעיקר חילוניים ובעיקר כאלה שעבדו בגוש דן. כך מודיעין הפכה באופן אוטומטי לברירת המחדל הפופולארית ביותר ודי אם נזכיר כי המהגרים מתל אביב למודיעין הם בסך הכך 2,900 איש. כלומר – כשליש מתושבי מודיעין הירושלמים.
גם פסיכולוגית זה היה קל יותר לגור במודיעין, כי רק חצי שעה מירושלים ואתה במודיעין. בלי מישור החוף, בלי הפקקים של תל אביב ובלי הרגשת התיסכול של נסיעה בעיר גדולה וזרה. מודיעין ידידותית לסביבה, קטנה יחסית, מוכרת, יש כאן הרבה חברים מירושלים, מדברים באותה שפה "ירושלמית", אוהבים אותם מאכלים, ורוב הירושלמים שגרים במודיעין ממשיכים לעבוד בירושלים. ראו את הפקקים המשתרכים ליד מחסום מכבים סביב השעה ארבע-חמש אחר הצהריים, כשעובדי המדינה יורדים מעיר הבירה לבית במודיעין.
הסיבה השניה היא שפרט לקירבה לבירה יש מקומות עבודה גדולים בירושלים שלא מצריכים כניסה לעומק הפקקים לתוך מרכז העיר: כך למשל האוניברסיטה העברית בהר הצופים, הדסה הר הצופים, המטה הארצי ומשרדי הממשלה בנק ישראל, הביטוח הלאומי, בית המשפט, הכנסת, ועוד שנמצאים ממש בכניסה לעיר בואכה כביש בגין וכביש 443. פשוט, קל וכמו שאמרתי לא פעם כשעוד גרתי בירושלים ש"משכונת גילה לכנסת לוקח לי בבוקר ארבעים וחמש דקות, בעוד שממודיעין לכנסת זה לוקח רק חצי שעה. אז מה הסיפור?".
אני? ירושלמי!
היצוא הירושלמי למודיעין הצמיח כאן קהילה מפוארת. חבר הכנסת יריב לוין מהליכוד שגדל התחנך בירושלים ולמד בבית הספר היוקרתי "בויאר" בבירה הוא תושב שכונת מוריה, והוא שהקים במודיעין את סניף הליכוד. סגן ראש העיריה מיכאל חרל"פ גדל בשכונת קריית משה וחי במודיעין שנים רבות. חבר המועצה אייל הנדלר ואשתו מנכ"לית בזק סטלה הם ירושלמים ותיקים. אייל גדל בבית הכרם, עבד שנים בחברת הבניה הירושלמית ב.יאיר עד שעקרו לפני מספר שנים למודיעין.
חבר המועצה לשעבר מוטי גרונר, מחזיק תיק הגימלאים, היה במשך שנים עובד בכיר בעיריית ירושלים עד ליציאתו לגימלאות. הוא חי במודיעין כבר חמש עשרה שנים וכיהן במועצה היוצאת. אסתי פרז בן עמי, שדרנית קול ישראל ומגישת יומן הצהריים "בחצי היום", עקרה למודיעין לפני כעשר שנים וממשיכה לנסוע לעבודה בירושלים באולפני קול ישראל ברוממה. כך גם ששי אפרתי, מוותיקי רשות השידור וערוץ 1, שהיה מנהל מחלקת הספורט במשך שנים ופרש לגימלאות. העיתונאי אמיר בר שלום, הכתב הצבאי של הערוץ הראשון, גדל בירושלים ומתגורר בכפר האורנים. עיתונאי "ידיעות אחרונות" לשעבר צבי זינגר, ירושלמי ותיק שעבר לפני מספר שנים למודיעין, תת אלוף במיל אריאל היימן שכיהן כקצין מילואים ראשי והוא יליד ירושלים שעבר לרעות, גד בן ארי איש הטלוויזיה הישראלית לפני שנים וראש משלחת הסוכנות היהודית בצפון אמריקה במשך שנים ארוכות שגר במכבים. רפי סיטון, איש המוסד שחי בירושלים שנים ארוכות עד שעבר למודיעין בעקבות ילדיו ונכדיו "כדי להיות קרוב אליהם".
עוד ירושלמים בולטים הם יוסי כהן, ראש המועצה לביטחון לאומי שכיהן עד לא מזמן כסגן ראש המוסד והגיע מירושלים למודיעין, כפיר כהן – יו"ר ועד רובע מכבים רעות ובנו של חיים כהן, בכיר בעיריית ירושלים ובהסתדרות הכללית בבירה – רב מכבים-רעות הרב יעקב צ'יקוטאי שלמד בישיבת הכותל, עת הכיר את אשתו לימים רבקה, בתו של הרב עובדיה יוסף. גדעון בכר, איש משרד החוץ ושגריר ישראל בסנגל, טוניסיה ועוד מקומות, שגדל בשכונות קריית משה ליד מאפיית אנג'ל המיתולוגית, עו"ד חגי אולמן ורואה חשבון אייל גבאי שהתפרסמו לאחרונה כשני הנאמנים להסדר החוב של קונצרן אידיבי, הם ירושלמים, אייל גבאי שגדל בקריית משה, כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, עו"ד אולמן הוא טייס מילואים בחיל האוויר ומדריך בבית הספר לטיסה, ועובד בפירמת עורכי הדין הידועה וכמובן הירושלמית, של עו"ד יהודה רוה. אפילו מנכ"ל עיריית ירושלים אמנון מרחב גר במודיעין וכיהן שנים רבות לפני שהתמנה כמנכ"ל העירייה, כיועץ המשפטי של עיריית ירושלים.
וכך בעקבות הירושלמים, התחילו גם להגיע לכאן עסקים ומותגים, חלקם מותגים שהפכו לכלל ארציים כמו רמי לוי, קפה "ארומה" או קפה הלל. אבל היו אלה עסקים ירושלמים קטנים שצמחו עקב בצד אגודל עד לפריצה הגדולה ושכל ירושלמי מכיר אותם עוד לפני שהפכו לאימפריות.
רמי לוי – שיווק השיקמה היה דוכן לממכר חומרי ניקוי בשוק מחנה יהודה, באחת הסימטאות שנקראת רחוב השיקמה ומכאן השם. רמי לוי הוא ירושלמי "עסלי" שגר בשכונת גילה, מכר לסוחרים חומרי ניקוי ומוצרי יסוד כמו שמן ואורז, אט אט החנות גדלה והפכה לרשת. לא סתם החליט רמי לוי שאת הסניף הראשון שלו מחוץ לירושלים הוא יפתח במודיעין. בזמנו סיפר לנו כי "השיקול היה שיש הרבה ירושלמים במודיעין שמכירים את המותג רמי לוי וייכנסו למרכול וזה עבד". כך נולד הסניף הראשון בצומת שילת. גם הקירבה לירושלים עשתה את שלה. היום כבר מחזיק רמי לוי במתחםR הגדול במרכז עינב, שם נפתח הסניף השני שלו במודיעין.
הנוסטלגיה עובדת
אני זוכר עוד את קפה ""ארומה"" שנפתח מתחת למערכת מעריב בבירה ברחוב הלל. משהו בגודל חמישה על חמישה מטרים שמכר בעיקר קפה "טו גו" לעורכי הדין והעיתונאים שעבדו בסביבה. לא הרבה אחר כך נפתח במרחק חמישים מטרים עוד קפה חביב שנקרא קפה הלל, ע"ש הרחוב. תמיד בצהריים היינו מתלבטים במערכת אם לרדת לקחת קפה ב"ארומה" או בהלל. הפשרה היתה שנחלק שווה בשווה את הנאמנות. יום כאן ויום שם.
"ארומה" ו"הלל" הפכו לרשתות ענק שיש להן סניפים גם מעבר לים. פרט לקפה נהגנו במעריב לחרוש גם את החומוסיות במרכז העיר. היו שתיים: טעמי, בה הסיסמה של בעל הבית היתה "לבלוע – לא ללעוס!" כדי לפנות מקום לסועדים הממתינים בתור. אבל המועדפת עלי היתה כמובן "פינתי" המיתולוגית. היית מתיישב ליד שולחן אקראי, כשלידך יושבים אנשים זרים והשיחה היתה קולחת בלי שמכירים אחד את השני. כיף אמיתי, במיוחד לעיתונאים. כך קיבלתי לא מעט סיפורים, מעל צלחת חומוס וגרגרים.
על הקירות מסביב היו תמונות שועי עולם שבאו לטעום מהחומוס הנפלא, רמטכ"לים, אלופים, ראשי ממשלות, כוכבי בית"ר ירושלים, שחקני קולנוע מחו"ל בהם קירק דאגלס, דין מרטין, פרנק סינטרה קליף ריצ'רד ומי לא? ואכן – "פינתי" נחתה גם במודיעין. אמנם בסניפים שבמרכז עינב ובקניון אין את המיתולוגיה והנוסטלגיה של האחות הבכירה מירושלים וזו בכלל זכיינות, אבל השלט הוא אותו שלט והלוגו אותו לוגו וירושלמים תושבי מודיעין באים לטעום ולהיזכר בחומוס ההוא משם.
גם "קפה נאמן", הקונדיטוריה העוגות והקפה שנמצאת בקניון עזריאלי במודיעין הוא מותג ירושלמי מקורי בן עשרות שנים. החלות הטריות של יום שישי, הרוגלאך, העוגיות, הגביניות הקטנות והחמות, עם הגבינה הלבנה הרותחת שאת הריח שלהם אני עדיין יכול לחוש, כי ריחות זוכרים הכי חזק, מושך אליו גם היום ירושלמים רבים לחנות שבקניון.
הרשת מתחילה כאן
ירון צדקיהו, עם המשקפיים העגולים, הוא דמות מוכרת בשוק מחנה יהודה בירושלים. דוכן החמוצים, הגבינות והמעדנים שלו ידוע ומפורסם ולא מזמן סיפר לי דובר עיריית מודיעין אייל מלול, ירושלמי בעברו, כי ביקש מהוריו שיביאו לו מהסיור בשוק "את עלי הגפן של צדקיהו, כי זה מעדן אמיתי ממש".
אז צדקיהו ואחיו מושיקו פתחו מחלקה של מעדני צדקיהו בסופר מגה במרכז עינב, אמנם אין שם את כל הדברים הטובים שיש בדוכן בשוק, אבל הגבינות המשובחות, הזיתים, החמוצים והכבושים, הם באותה רמה.
מושיקו צדקיהו הוא הזכיין של "קפית" ואין ירושלמי שלא מכיר את "קפית". בית הקפה המקורי הראשון נפתח בעמק רפאים ואחריו השני בגן הבוטני בגבעת רם ממש על שפת האגם. השבוע הצטרף "קפית" הנוסף וגם על שפת אגם (כמעט) ענבה, אבל עם התפריט הקלאסי של הרשת. שזה אומר מעדנים ובמחיר שפוי. מה שבטוח – השם "קפית" יריץ אליו ירושלמים רבים.
עוד רשת שהגיעה לכאן ושנולדה בירושלים היא "גרפוס" חנות מכשירי הכתיבה הוותיקה שהחלה את דרכה מול בצלאל ובית האמנים בירושלים ושנועדה לשרת את ציבור הסטודנטים לאמנות, גם היא גדלה והתפתחה והיגרה למודיעין- לחנות בקניון. בעלי הרשת מתגורר ביישוב לפיד.
(צילום יהודה גולן)
