הוא אמנם כבר לא ילד אבל כשאני יושבת מול טוני לבנוב בן  ה-40, אב לארבעה ילדים, הוא נראה לי כמו בחור צעיר. העיניים שלו מלאות בהתלהבות ושמחת חיים, והסיפור שלו הוא בעצם על חלום והגשמה עצמית: על חיבור לעצמך, על הבחירה לעשות באמת את מה שאתה אוהב וגם על נתינה.

לא קלה היא דרכנו

לבנוב תושב מודיעין נולד וגדל כילד יחיד בעיירה קטנה בהרי אורל. כילד להורים שעבדו שעות רבות, הוא למד להעסיק את עצמו. "היו לי הרבה תחביבים אבל בעיקר אהבתי לטייל, לגלות הרפתקאות שונות, לטעום צמחים ולחוש את הטבע." 

כשהיה בן שש עשרה, עלתה המשפחה לארץ. טוני כבר סיים את הלימודים והחל לחפש את עצמו. הציפיות בבית היו מאד גבוהות" כילד ממשפחה יהודית היה ברור שהייתי צריך להיות או עו"ד או רופא," הוא מסביר "לא היתה אפשרות אחרת." אבל ההשתלבות בארץ לא היתה קלה "היו לי גלגולים לא פשוטים", הוא נזכר "לא היו לי חברים. ניסיתי ללמוד ולעבוד בכל מיני מקומות ושום דבר לא ממש הצליח." לאחר שהתקבל לכמה מוסדות לימוד והחליט לעזוב, בסופו של דבר, סיים תואר במדעי המחשב בהצטיינות.

כי זה מה שכולם עושים

במסיבת סטודנטים (ב-1998),הכיר טוני את אנה וכעבור שנתיים השניים נישאו. טוני עדיין הרגיש שלא מצא את ייעודו  אבל החליט ללכת לעבוד בהייטק, פשוט כי זה מה שכולם עשו באותה תקופה. "חשבתי לפתוח משרד נסיעות ולהתעסק בטיולים כי זה מה שאני הכי אוהב, אבל זה סתר את החינוך שעליו גדלתי. זו היתה הרפתקה שעוד לא הייתי בשל לעשות. עוד לא היה לי מספיק בטחון עצמי ללכת עם הדברים האלה, אז הלכתי לאן שכולם הולכים, להייטק". במשך תשע שנים עבד בחברות הייטק שונות כמהנדס פיתוח, אבל הרגיש מאד לא שייך לשם. "הלכה וגברה אצלי התחושה שאני מאד סובל שם. הרגשתי שאני לא מקבל מהחיים את מה שאני רוצה. קיבלתי משרד ממוזג ואני דווקא הכי נהנה לחוות את הטבע ואת מזג האויר המשתנה בו. אני שותה מים מצונננים ממכשיר מים וכוסות פלסטיק ובפועל, כל מה שבא לי, זה רק לקחת איזה פרי טרי או לבשל קפה בשטח ולנשום אויר צח." מה שהקשה עליו יותר היתה המדידה התמידית של העובדים ושל התוצרת. "כל אורח החיים הזה מכוון ליעילות, לכמות ולחישובים כמותיים. מודדים אנשים בצורות כמותית. קצב החיים נמדד בצורה כמותית, אין שם שום ראייה משמעותית. היתה לי מין תחושת ואקום כזו,  שאני לא נהנה ממה שאני מקבל ולא נותן את מה שיש לי לתת." אבל עדיין הפחד לעזוב מקום מסודר היה חזק ממנו. "היה נראה פחות מקובל להתלונן כי יש לי עבודה טובה, וכסף טוב ורכב, וגם בסופו של דבר, נולדו הילדים והייתי צריך להתפרנס איכשהו", הוא מסביר". 

עכשיו אני

לפני כשנה קרה השינוי. בגיל 39, לבנוב פוטר מעבודתו. אחרי טיול טרקים שנמשך חודש הוא חזר לחפש עבודה אבל אחרי כמה ראיונות למשרות הייטק, הבין שזה לא זה. "התחלתי להתראיין לעוד משרות אבל מהר מאד הרגשתי כאב נוראי, והבנתי שאני סוחב אותו איתי כבר 13 שנה, ולמרות הכל ממשיך לחיות חיים שהם לא שלי. חשבתי שאני עושה את זה בשביל הילדים אבל פתאום הבנתי שאני מלמד את הילדים שלי לבחור דברים לא נכונים ולשקר לעצמם שהם עושים את זה בשביל מישהו אחר." לאחר שיחות רבות עם חברים, החליט לעסוק במה שהוא אוהב, ולא להתחשב רק בהיבט הכלכלי. "הבנתי שאני רוצה לקבל החלטות שמתאימות לי, ושאני אוכל לא להתבייש מול הילדים שלי. הבנתי שאני לא צריך אוטו ושאם אני מרוויח מעט, אני יכול לטייל עם הילדים ברגל לגבעה ליד הבית וללמד אותם להנות ממה שיש. אני יכול ללמד אותם שיעור חשוב הרבה יותר מלקבל משכורת גבוהה ולטוס כל הזמן לחו"ל. אני יכול ללמד אותם שלא משנה מה התקציב ואם אין לך קשרים, אתה תמיד יכול לקום, לבנות לעצמך פרויקט אישי. שייעשה לך ולעוד הרבה אנשים טוב ".  לבנוב החל לעשות לעצמו טוב. הוא עשה לעצמו מנוי לקיר טיפוס בקרית אונו ונרשם לקורס מדריכי גלישה (סנפלינג), והחל לעבוד כמדריך גלישה. "בתור מדריך, יצאנו לנחלים במדבר יהודה, הדרכנו בפארקי חבלים בימי הולדת, והתחלתי להרגיש חי." 

העיקר החוויה

עם זאת, בעקבות מקרה שחווה כשהדריך בתרבות האקסטרים בארץ, החל להבין שהוא רוצה לעשות את זה אחרת. "בקיץ שעבר, העברנו אירוע גדול לשכבת ב' בבית ספר במודיעין. בנינו פארק חבלים כחלק ממסיבת סוף שנה. הגיעו למתקן שאני הייתי אחראי עליו  150 ילדים ילדות ואנחנו הטסנו אותם באומגות והטרפנו אותם אותם ברגשות. הסתכלתי לרגע מהצד ולא הבנתי למה בתקופה הזו שכולנו גם ככה חיים בצורה קיצונית, אנחנו גורמים לילדים שלנו סוג של שוק עם גובה, מהירות ועוד קוראים לזה כיף. איפה ההנאה, ההתנסות, הלמידה מהחוויה. החוויה האישית של כל ילד נעלמה.

הגיעה אלי ילדה שבשניה שהרימו אותה לגובה החלה לבכות בהיסטריה. התחלנו להוריד אותה אבל לא רציתי שהיא תרד בתחושת כשלון או שתהיה לה חוויה לא טובה. הצעתי לנדנד אותה קצת לפני שאני מוריד אותה. היא הסכימה. פתאום הילדה החלה לחייך, ממש שמחה. היא ירדה מהמתקן עם תחושה טובה." 
המקרה הזה גרם ללבנוב לחשוב על איך עושים את זה אחרת. "מי אמר שרק צריך להטיס ילדים במהירות. אנחנו צריכים להבין מה כל ילד צריך ולתת לו חוויה בונה, לתת לו תחושה של סיפוק, של הצלחה". 
לפני פחות משנה קפץ למים, והקים את חברת (TONY ADVENTURES  ) לטיולי אתגר, שטח, חוגים ופעילויות. העסק מבוסס על נסיונו של אנטון מתחום ה-ODT,  שיטת הנחייה קבוצתית, שמטרתה פיתוח כישורים חברתיים והקניית מיומנויות ניהול ומנהיגות למשתתפים, באמצעות פעילות אתגרית. מאחוריו עומדת גישה אימונית כחלק מתחום רחב יותר שנקרא למידה התנסותית.  "הרעיון הוא לעצור ולהגיד מה בדיוק הילד או האדם הזה זקוק לו ברגע הזה, לתת לילדים לחוות, להרגיש, להתנסות". לטענת לבנוב, מהרגע שהילדים עוזבים את גן הילדים, הם מאבדים את הלמידה המשמעותית. "זה מה שחסר לנו היום במערכת החינוך. ברגע שעוברים לבית ספר, אנחנו יושבים כל היום על ספסל ואמורים להקשיב, להבין ולהאמין. לא נותנים לנו לגעת, לנסות, לחוות." 

מאתגר את הילדים

היום יש לו כבר שלוש קבוצות של חוגים במודיעין המיועדים לילדים בגילאי 8-12. בחוגים הילדים מתמודדים עם משימות אתגריות, כגון טיפוס על עצים, גלישות סנפלינג, אומגות ועוד.  "עולם הטיפוס והגלישה חושף בפני הילדים מיומנויות ואתגרים המאפשרים להם להעצים את הבטחון העצמי ואת תחושת המסוגלות, לפתח כישורים חברתיים וכן מוטוריקה עדינה וגסה", הוא אומר. "בעצם אני נותן לילדים מטרה. עכשיו יש לנו משימה ובואו נחשוב איך אנחנו מתמודדים איתה. אני מאבטח את הילדים ומאפשר להם להתנסות. לאט לאט הם מתחילים גם להמציא מתקנים משלהם, לתכנן ולבנות אותם. בכל פעם בונים פרויקט של ילד אחר ובשביל אותו ילד זה ממש הגשמת חלום. באותו יום, הוא מדריך, הוא מסביר מה המשימות ומהם כללי הבטיחות ". 

לבנוב רואה בעבודה שלו עם ילדים שליחות אמיתית. "בשבילי זו הזדמנות לתת לילדים משהו שלא קיים במקומות אחרים. אנחנו ממש יכולים להעצים ילדים, לתת להם להרגיש שהם עושים משהו משמעותי, ללמד אותם להתגבר על מחסומים וזה ילווה אותם בכל מקום בחיים. כל בעיה שהילד מתגבר עליה, ולא משנה אם היא אינטקלטואלית או פיסית או רגשית, אנחנו מדברים עליה ועל איך היא קשורה לבית, לחברים ולבית ספר. חשוב לי מאד להעניק להם חווית הצלחה ולהדגיש שהם מסוגלים, וזה מדהים לראות את זה קורה בפועל בחוגים." 
מעבר לכך, הוא גם עובד כמדריך של ילדים עם צרכים מיוחדים בעמותת 'אתגרים' ומאד נהנה מהנתינה." זו הזדמנות מדהימה לקחת כל ילד ולתת לו את המרחב שיעשה צעד בכיוון שהוא צריך, בין אם זה אוטיסטים בכיוון תקשורת או בעלי פיגור שכלי בכיוון מחשבתי. רק חבל לי שלא כל הילדים יכולים לחוות את זה. אני מגיע לעבוד בבתי ספר רגילים שבהם יש ילדי שילוב. כשאנחנו מגיעים לשם מקבלים עד שמונה ילדים לעבוד איתם. בפועל, כל שאר הילדים מסתובבים מסביב ושואלים אותנו למה הם לא יכולים גם. זה חבל כי זה באמת מגיע לכולם."
אמא גאה בי
היום, אחרי שעשה את השינוי המשמעותי בחייו, לבנוב מרגיש שהוא חי חיים אמיתיים. "אני  נותן הרבה דברים ממה שיש לי, מתחבר למה שאני עושה ואוהב את מה שאני עושה. אני מרגיש שאני מעביר לילדים שלי מסר שהכל אפשרי, שהם יכולים להשיג כל מה שהם בוחרים ואוהבים. זה מסר שונה ממה לגמרי ממה שאני קיבלתי מהילדות. פה זה התיקון שלי… כשעלינו ארצה, ההורים שלי לא ממש השתלבו. אני הייתי התקווה שלהם, אני הייתי צריך להיות זה שאגשים את עצמי. היה להם קשה לקבל את הקיטורים שלי כל השנים על העבודה בהייטק ובאופן מפתיע, עכשיו, כשעשיתי את הצעד הזה, ולמרות שנכנסנו להתחייבויות כלכליות, אמא שלי ראתה אותי ואמרה לי, אתה תצליח במה שאתה עושה." הוא אומר עם דמעה בעיניו. "עכשיו, אמא שלי גאה בי" . 
לבנוב מעביר גם טיולי אקסטרים לילדים, משפחות וטיולים למבוגרים ולזוגות בכל הארץ, מפיק ימי הולדת אתגריים ובימים אלה יוצא עם קייטנה אתגרית ביער בן שמן.

בתמונה לבנוב. "הרעיון הוא לעצור ולהגיד מה בדיוק הילד או האדם הזה זקוק לו ברגע הזה".צילום אינגריד מולר