"אדם צריך 4 חיבוקים ביום כדי לשרוד, 8 חיבוקים כדי לחיות ו- 12 חיבוקים כדי להתפתח", מצטטת שרון אבידן קמינסקי את הפסיכותרפיסטית וירג'יניה סאטר. "אנחנו מחבקים הרבה את הילדים שלנו, ולא תמיד את בני זוגנו," אומרת מי שהמגע הפך לכלי הטיפולי החשוב ביותר בדרך ללב של מטופליה, "לעיתים יש תחושה שאנחנו חיים בבדידות קיומית. בעיניי מגע הוא חלק בלתי נפרד מהחיים."

להקשיב לגוף

לשרון עיניים קטנות ומלוכסנות קמעה שמצטמצמות עוד יותר כשהיא מחייכת את חיוכה הרחב והלבבי. היא תושבת כפר רות, נשואה ואם לשניים, נעמה בת 6,5 ואופיר בת 4.5.  היא מקבלת אותי בקליניקה בכפר האורנים עם תה צמחים ועוגיות בריאות. החדרון הקטן עטוי וילונות אדומים, על הקירות תלויות תמונות מעשי ידיה ומוסיקה נעימה ומרגיעה נשמעת ברקע. על השידה הקטנה נר דולק, סיר ובו אבנים חמות, קלפי אושו, קערה טיבטית ופרחי גרניום בכד. על הרצפה מזרון זוגי עם כריות צבעוניות, ומיטת טיפולים מכוסה בשמיכה צבעונית עם ציורי פרפרים. היא מטפלת במגוון תחומים החל ממצבי משבר בעקבות שינויים בחיים כגון גירושין או מוות ועד בעיות הקשורות לאכילה רגשית, התעללות מינית, וחרדות ("מגע מאד יעיל לטיפול בחרדה").

את מטפלת בבעיות אכילה אך גם בבעיות בתקשורת זוגית?

שרון: "מה שמחבר בין אכילה לתקשורת זוגית זו הגישה הטיפולית שלי. כפסיכותרפיסטית גופנית אני נוקטת בתהליך טיפולי רגשי שמייחדות אותו 2 הנחות יסוד: בגוף יש אנרגיית חיים (צ'י, פראנה) והגוף זוכר. הנחות אלו קשורות אחת לשנייה מן הסתם. בטיפול אני משלבת את המגע וההקשבה לגוף כדי לטפל באופן רגשי".

"למגע יש כמה תפקידים", שרון מונה ומדגימה: "מגע תומך ונותן ביטחון או מגע שנותן אהבה. המגע גם נותן תחושה של גבולות הגוף. זה הגוף שלי, פה הגוף נגמר והגוף של האחר מתחיל. יש אנשים שיש להם קושי עם גבולות, או שהם חשופים מאד לסביבה ולוקחים הכל ללב או כאלו שאינם מרגישים את הסביבה. אני מלווה ילד אוטיסט עם תת רגישות  שאינו מרגיש כאב ונוגעת בו המון. אתמול הוא רץ אליי ואמר "שרון, אני צריך חיבוק חזק", ובלילה הוא התקשר אליי ואמר לי "שרון אני אוהב אותך". מרב התרגשות עמדו לי דמעות בעיניים. יש גם מגע מעורר. לפעמים הגוף זוכר והראש לא. מצב של מעין ניתוק מהגוף. מגע מעורר חודר יותר עמוק, הוא יכול לעורר עצבות ובכי וגם המון כעס. כל הרגשות שלא נעים לנו להוציא ואנו מדחיקים אותם. אנחנו מסתובבים עם המון מסיכות, מעמידים פנים איך אנחנו רוצים להראות ודואגים איך החברה תראה אותנו ואז לפעמים נוצר מעין שריון, הגוף הופך להיות מכווץ, ממש כווץ כרוני. רואים את זה על אנשים, יש כאלו שהכתפיים שלהם מורמות ולא ניתן לגעת בהם, יש כאלו שכל הגוף מכווץ ואפילו כאלו שיש להם חסימה בעיניים , המבט כבוי, העיניים פעורות והם אינם יכולים להישיר מבט. לאנשים עם שריון כזה לא יועיל מגע עדין והם זקוקים למגע חזק."

מקיאה את עצמה

בגילוי לב, שרון מתוודה על הימים שהיא עצמה עברה קושי להתחבר אל הגוף שלה. "אני אף פעם לא שוכחת את התקופה שלא אכלתי. לא הרשתי לעצמי לאכול ולא הרגשתי רעבה. מבחינתי לא היה דבר כזה לאכול עוגה. זה החל בכתה י', בסביבות גיל 15, אני זוכרת שהפסקתי לאכול. היו שואלים אותי: "מה אכלת היום?" ואני הייתי מתארת בשיא הפשטות: "אכלתי קוביית שוקולד מריר ומלפפון", לא היה לי צורך ביותר מכך. היו תקופות שהייתי אוכלת 2 קרקרים ורצה להקיא. הייתי מקיאה 8-9 פעמים ביום, פיתחתי שיטות להקיא בלי שישימו לב, מדהים כמה יצירתיות מפתחים כשהתחושה היא להקיא החוצה כל מה שאת אוכלת ומרגישה.

היום אני יודעת שהיה בי שילוב קטלני של פרפקציוניזם ומצד שני צורך ענק לרצות את ההורים. ההקאה היתה סוג של התמכרות לתחושת הפורקן, ניקיון פנימי. החוויה הרגשית שלי היתה מאד סובייקטיבית וקשה – "לא רואים אותי, לא אוהבים אותי, אני לא שווה דבר, אין לי קיום בפני עצמי, רק אם אני מספיק מצליחה ועושה דברים טובים" ואי אפשר כך לחיות. יש המון תחושות של כאב, שעמום, ריקנות, חרדה, דיכאון וכעס. בור גדול שמתמלא בתכנים השליליים הללו ואי אפשר לפרוק אותו החוצה כי אני חייבת להיות טובה, לא יכולה להראות את הצדדים המגעילים בעצמי ולכן מסתפקת בתחושת רעב או ניקיון פנימי ע''י הקאה. להקיא את הרגשות הללו החוצה או לא לאכול ולא להרגיש את הרוע, לנקות את עצמי מבפנים ולמעשה להתנתק לגמרי. פיתחתי תחושה שדרך אכילה/אי אכילה אני שולטת על חיי. היה שלב שחברה דווחה לאמי שאני לא אוכלת ואמי החלה לעקוב אחריי. לקחו אותי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים אך הדבר שהכי הטריף אותי שאמרו לי מה לאכול וכמה לאכול, (לכן מאוחר יותר לא מצאתי את עצמי בלימודי הנטורופטיה, לא יכולה לספור קלוריות.) כיום, בתחום שלי בקליניקה אני לא מדברת על קלוריות. אני לא נמצאת במקום של להטיף מה לאכול אלא להבין כמה רע לי."

האפיזודות של הקאות ואכילה לא נכונה נמשכו בתקופת השירות בצבא וגם באוניברסיטה עד גיל 26. "סבלתי מהמון בעיות בריאותיות, הבטן כאבה לי כל הזמן ועשיתי המון צילומים ובדיקות. המחזור הפסיק להגיע והחלו בעיות שיניים. מה שעזר לי בסופו של דבר היה לצאת מהבית ולהכיר את ערן, כיום בעלי, ולקבל חוויה של מישהו שאוהב אותי ללא תנאי. ערן הכיר לי את המקום של הרוחניות בחיי. היה לו תפקיד משמעותי בהתפתחות ובגדילה שלי. יחד איתו יצאתי לטיול הגדול בהודו שריפא אותי מבפנים. פעם ראשונה בחיים שעשיתי טיול גדול ולא היה דבר שאני חייבת לעשות, פשוט להיות מי שאני, לא צריכה להתחשב בשום דבר ולהיות טובה בשום דבר. אמנם היו לי בדרך התקפי חרדה כי הייתי במצב שלא הכרתי, אבל כשחזרתי הדברים נראו אחרת. עשיתי שינוי בתחום עיסוקי, הוצאתי את המשקל מהבית ולראשונה התחלתי להיות רעבה. העלייה בחופש וסוף סוף להיות ב-'being , רק להיות, ולא doing. כיום כשאני מטפלת בנשים שמתמודדות עם אכילה רגשית ואכילת יתר, הגישה שלי לאכילה שונה. אני מבינה שזהו סימפטום למשהו אחר. עם המטופלים שלי אני נמצאת בתוך הבור שיש להם. מעבר לזה הרבה מאלו שעושים דיאטה יודעים שיש להם חסך רגשי ואוכלים מתוך צורך, אך הידיעה הזו אינה מספיקה. מה שאני עושה זה לא רק הידיעה אלא להגיע לתובנה, ותובנה היא תמיד שילוב של הבנה רציונלית וחויה פיזית רגשית. ואז יש שינוי. רק מלדעת דברים אי אפשר להגיע לשינוי. רק מנגיעה בהם אפשר להתקדם הלאה."

מדברת מהבטן

סיפורה של אחת המטופלות של שרון היא דוגמא לדבריה. מדובר אשה מקסימה, המודעת להתמודדותה עם אכילה רגשית. "במשך שנים היא עשתה דיאטות, ירדה ושוב עלתה במשקל. בסופו של דבר היא הגיעה אליי סובלת מכאבי בטן קשים. הבנתי שהבטן שלה מאד מדברת. בפגישות התחלנו להרגיש את הבטן למרות הכאב. הטיפול שלי כולל המון מגע. המטופלת שוכבת ואני מחזיקה יד על הבטן שלה, מניחה ידיים על העורף, העיניים או מגע אנרגטי – יד באוויר מעל הבטן. לפעמים אגע באברי גוף אחרים שיש בהם תחושת כוח להזכיר שיש לה כוח באיברים אחרים, הרגליים למשל חזקות מאד ואפשר להיעזר ולסמוך עליהם. לפעמים המגע יכול לחשוף את הבורות וגם למלא אותם. כשהגענו לרגעים בהם הכאב הפך להיות בלתי נסבל היא שינתה תנוחה ועברנו לנושא אחר. לאט לאט הזמן שהיא הצליחה לשהות עם תחושות הכאב הלך וגדל ובאיזה שהוא שלב היא החלה בהנחייתי לדבר לבטן שלה ואמרה לה: "אני מקשיבה לך, שומעת אותך, אני פה בשבילך, את לא צריכה לכאוב כ''כ כדי שאקשיב לך". אותה אשה היתה מנותקת כל כך הרבה שנים מחוויות קשות שעברה בילדותה ועדיין נמצאת שם ילדה קטנה ופצועה. ברגע שהיא דיברה לילדה הקטנה ואמרה לה "אני נמצאת אתך ואת לא לבד, אני הגדולה והבוגרת וגם המהות שלי והנשמה", היא אישרה לעצמה שהיא שומרת על עצמה, והצליחה לקבל פרופורציה ותובנה להתמודדות עם הכאבים".

"לכל אחד יש צרכים לא ממומשים ולא תמיד מודעים לכך. החוויות של החסך יכולות להיות מאד מוקדמות והולכות ומתמלאות תוך כדי החוויות שסביבנו. אני עובדת עם מטופלים בעזרת המון דמיון ותנועה. מטופלת לקראת ניתוח קיצור קיבה תיארה את הרגשתה כמו סופגנייה.  כשביקשתי ממנה לתת ביטוי בתנועה להרגשתה כסופגנייה, היא התקרבה אליי בתנועות ענק וחיבקה אותי."

מה את באמת  ממליצה לאשה צעירה מיד לאחר ניתוח לקיצור קיבה?

"אשה שעוברת טיפול קיצור קיבה חייבת לווי רגשי, אם לא לפני הניתוח אז מיד אחריו. אנחנו מטפלים באכילה כסימפטום, לא מאפשרים לאכול, אבל מה יקרה עם סערת הרגשות שהאוכל תמיד היה מרגיע? כעת אין לה דרך לבטא את מה שעובר עליה. האוכל מאד משקיט ועכשיו היא לא יכולה לאכול, זה צף ועולה בעוצמות גדולות וכשהיא לא יכולה להוציא זאת ומדחיקה בלי סוף היא עלולה לפתח דיכאון, דיכוי של רגשות לטווח ארוך. כל אנרגיית החיים מושקעת בלשמור הכל בבטן, אסור לה לצאת וכשכל אנרגיית החיים מושקעת שם לא נשאר מקום למקומות אחרים ומגיעים לדיכאון. אנחנו אנשים פשוטים וכשהאנרגיה שלנו מושקעת באגף אחד לא נשארת אנרגיה לאגף אחר.או שהיא עוברות להתמכרות חדשה, עישון או אפילו ספורט."

שרון מספרת גם על עבודה במשך שנה עם מטופל שלא הצליח לרדת במשקל אצל אף דיאטנית. איש עסקים מצליח שידע שהוא אוכל אכילה רגשית. מודע למצבו ומכיר את כל הספרים בתחום. "עברנו יחד תהליך ארוך של חיבור לרגש. הוא איפשר לי להרגיש אותו במקומו. כשהוא קלט שיש מי שמרגיש את כל כולו, לא רק מה שהוא רוצה להציג, ומחבק אותו ואוהב אותו, את כולו, גם ברגעים שהוא כואב וכועס, משהו אצלו השתחרר. כשהחל להיווצר בינינו קשר אמיתי שבו אני מזהה אצלו מתי כואב לו ומתי הוא עצוב, גם כשהוא מכחיש זאת, הוא הפסיק לאכול בלילה והחלו התוצאות להראות על פני השטח. פתאום הגוף נח, אין לו צורך להרגע באוכל והמשקל יורד בלי לעשות דבר. לא מתוך מלחמה. האכילה היא מנגנון הגנה הרסני שצריך לכבד, לא לנסות להלחם בו אלא להבין אותו ולעבוד איתו".

אל התחום הייחודי בו היא עוסקת הגיעה שרון לאחר מסע אישי ארוך של חיפוש עצמי ולימודים ממושכים שארכו קרוב ל- 8 שנים. היא החלה בלימודי נטורופתיה, כעבור שנה המשיכה ללימודי רפלקסולוגיה, ובין לבין למדה רייקי ועוד שיטות טיפוליות טבעיות. כשהבינה שהכיוון שלה הוא הרבה מעבר לטיפולים בכפות הרגליים, החליטה להשלים וללמוד את כל המסלול של פסיכותרפיה גופנית שאורכו 5 שנות לימוד. "בשנים האחרונות אני עוזרת הוראה במסלול הלימודים שנחשב מאד קשה רגשית. התהליך שהסטודנטים עוברים בעיקר בשנתיים הראשונות, מאד לא פשוט, הוא כולל קילוף המון שכבות הגנה. אחת לשבוע במשך 5 שעות מרוכזות, הסטודנטים עוברים תהליך קבוצתי רגשי, ממש "מכונת כביסה נפשית ופיזית". העבודה כוללת המון מגע, ולפעמים הוא יותר מעורר מאשר מכיל. פעמים רבות המגע מציף את הקושי הפנימי ובהמשך כל אחד מהסטודנטים חייב להמשיך בטיפול אישי כחלק מהמסלול, כדי לעבד את הדברים ושיהיה מקום לדבר עליהם". 

חיזוק הקשר הזוגי

על מנת לאפשר למטופלים להתמסר לטיפול, שרון צריכה להכיר את סיפור חייהם וגם לבנות קשר של אמון ובטחון. "הגיעה אליי מטופלת לפגישה ראשונה. עבדנו על הכתפיים והן היו מאד משוריינות ברמה שהרגשתי שאני לא יכולה להגיע לעומק. שאלתי אותה "באיזה בית גדלת? הרגשת בו בטוחה?" והיא הודתה שגדלה בבית אלים עם אב אלכוהוליסט שהיכה אותה, והיא למדה לשרוד בעזרת השריון שבנתה סביבה."

איך את יודעת איזה סוג מגע צריך כל מטופל?

"בטיפול לא מיד מתחילים במגע. אני לא ישר אניח יד על הגב. קודם נפתח בשיחה, זה יכול לקחת כמה טיפולים עד שאוכל לגעת במטופל. אני חייבת לבדוק שאין מקום של חוסר ויסות מיני, מטופל עם חסך מיני שיפרש את המגע בצורה לא נכונה, זה המקום לעבוד בזהירות. בכל מה שאני עושה הקישור הוא מגע. אני בן אדם שנורא נוגע מאז ומתמיד. במגע יש יכולת לחדור פנימה וליצור חיבור של אמת. מפגש של שני אנשים שבאים ממקום של לגעת במהות, שרוצים לדבר אמת. זהו מפגש שיכול לגרום לשינוי. הוא יכול לקרות בין בני זוג או בין מטפל ומטופל. התקשורת היא לא רק בין שכל לשכל אלא תקשורת מהלב, הנשמה."

למען הזוגות ששכחו את היופי שבחוויית המגע, שרון מציעה חוויה זוגית שתכליתה לחזק את הקשר וללמוד איך להיות באינטימיות אחד עם שני. במפגש של כשעתיים וחצי בני הזוג לומדים לגעת אחד בשני וגם מתנסים בכך בעצמם. את הידע הם לוקחים עמם הביתה. "הטכניקה היא לא מה שחשוב, היא רק הכלי. הבסיס מבחינתי זו ההקשבה והמגע. אין מה לעשות אנחנו שוכחים להקשיב אחד לשני. בטיפול פרטני זוגי אני עובדת על חיזוק התקשורת בין בני זוג. אנחנו מתחילים משאלון קצר בכתב, מה הגוף שלי צריך? איזה איזור בגוף הכי מציק לי? האם אני מרגיש מובן? מה אני עושה כשלא מבינים אותי? ואיך אני מקבל ביקורת? כל אחד עונה לעצמו וכשמקריאים רואים את ההבדלים בתשובות ומבינים את הפערים וזה נותן לי פרספקטיבה על התנהלות בני הזוג ודפוסי התקשורת שלהם. מכאן אנחנו עוברים לעבודה טכנית. אחד מבני הזוג שוכב על מיטת הטיפולים ואני מלמדת את בן זוגו טכניקה יעילה לשחרור האזור שבו הוא זקוק למגע וטיפול. לרב הטיפול הדרוש הוא בגב, כתפיים, צוואר או פנים. אני מראה לבן הזוג את הטכניקה לעיסוי וגם מדריכה אותו איך לשאול את השאלות – האם זה נעים לך? האם העוצמה נכונה? האם המיקום מדוייק? לשים לב לנשימה של בן הזוג ולהתאים את הנשימה שלך שתהיה מסונכרנת אליו. במקביל אני מעודדת את בן הזוג המטופל לכוון את המטפל, אם נעים לו וגם אם לא. מאד תלוי איך הוא מדריך את המטפל. היו אצלי בני זוג, כשבת הזוג שכבה ראיתי שהיא שקטה ולא מדברת ומשהו מתחיל לבעבע בתוכה. כשעודדתי אותה לדבר היא הודתה: "זה לא כ''כ מה שאני רוצה" ובהמשך היא זרקה לבעלה: "אתה צריך לעסות יותר חזק". ההתפרצות הפתאומית היתה קשה עבור הבעל שהיה מאד פגיע.  צריך למצא את הרגע להגיד את הביקורת בזמן ובלי לפגוע. לפעמים התגובה יכולה להיות צינית ובן הזוג יכול לחשוב שבן זוגו מבין אותו אך בעצם לא. יש המון רגעים קטנים שצריך לקלוט ואני נמצאת פה כדי לשקף לבני הזוג את התקשורת. בסופו של דבר, עם ההדרכה הנכונה, אחרי הטיפול בני הזוג יצאו רגועים כמו אחרי סוף שבוע בצימר."

צילום: אינגריד מולר