שנהב לזרוביץ', בת 19, תושבת מודיעין, היא נערה ככל הנערות – בהבדל אחד מהותי. שנהב הייתה חלק מפרויקט במסגרתו שוגר הלוויין "דוכיפת 1" לחלל.

ההורים התנגדו

איך התחילה האהבה שלך לחלל? אני פותח בשאלה את הראיון עימה, שמתקיים בבית קפה מודיעיני והיא אומרת: "אין נקודת זמן שעליה אני יכולה להצביע ולהגיד שכאן התחלתי לאהוב את התחום. אימא שלי מספרת על כל מיני אירועים שקרו לי בתור ילדה. בגן חובה כל אימא של שבת הייתה צריכה לספר לחברים על נושא שמעניין אותה, ואני סיפרתי על חורים שחורים. זה הפחיד נורא את שאר הילדים שלא הבינו מה זה והגננת התקשרה לאימא שלי וביקשה ממנה שלא אדבר יותר על נושאים כאלה. כנראה שזה התחיל מגיל מאוד צעיר. גם אם לא יכולתי לקרוא בעצמי ביקשתי מאימא שלי שתקריא, אנציקלופדיות, אתרי אינטרנט כשהופיעו. אני משערת שזה חלק מהאהבה למדע בכלל."

היא מתארת את  הדרך בה עברה עד שהגיעה לפרויקט דוכיפת:  "ביסודי למדתי בתוכנית מחוננים על שם אריקה לנדאו. עברתי לחטיבה ולמדתי מדעי מוגבר בכיתת מופ"ת בעירוני ב' במודיעין. בתיכון עברתי ללמוד בתיכון הנדסאים בהרצליה. קיבלתי הזמנה בדואר מתוכנית המחוננים לבוא ולהתרשם בתור מישהי שעולה לכיתה ט'. הגענו לשם והיו הרבה הצגות של פרויקטים ואז נכנסנו לאחד החדרים, מעבדת החלל במרכז המדעים, הגיעה ד"ר אנה הלר, שהיא ד"ר לאסטרופיזיקה. היא עבדה בתעשייה האווירית ובאוניברסיטת תל אביב. היא הציגה את עצמה ואת הפרויקט שבו תלמידים יבנו, יתכננו ויתכנתו לוויין קיובסאט בגודל 10X10 ס"מ. החיבור היה מיידי. הוריי התנגדו בהתחלה, אבל התעקשתי. בגלל העניין שלי בנושא ניסיתי להשתחל לשם כבר מכיתה ט' ולא מכיתה י' כמו שמקובל."

מדוע הורייך התנגדו?

"יש כאן המון נסיעות, זה שתי רכבות וזה לא קל. זה להיות בתיכון כשיש עומס של בגרויות ופרויקט מאוד גדול, כשחוץ מזה הגברתי מדעי ההנדסה, פיזיקה, מתמטיקה ואנגלית. הנסיעות לוקחות זמן וזה מעייף. אני מבינה את האנטגוניזם של הוריי, אבל היום גם אני וגם אימא שלי מסכימות שזה הדבר הכי טוב שקרה לי."

איך התמודדת עם הנסיעות?

"ישנתי ברכבת, למדתי ברכבת, בשלב מסוים מכירים את הרכבת כל כך טוב שהכול רץ. לומדים לנצל את הזמנים ולהתאים אותם. בית הספר פתוח וגמיש מאוד בעניין ההיעדרויות. לא עושים בעיות עם איחורים והיעדרויות. זה תיכון על אזורי, וזה עזר לי המון."

איך השתלבה העבודה היומיומית עם הלימודים והחיים האישיים?

"פגישה מלאה של כל צוות הפרויקט התקיימה רק פעם בשבוע, אבל כל צוות נפגש עם אחראי הצוות שלו על בסיס הצורך. ראש הצוות הסביר לנו איך לעשות ומה לעשות, אבל אנחנו עשינו את זה בפועל. היינו נפגשים בלילות ובחגים, מזמינים פיצות וזה היה כיף גדול. נפגשנו בחופשים כדי לעבוד שם מהבוקר עד הערב. לא יכולנו לעבוד בבית של אחד התלמידים האחרים כי היינו צריכים את המחשבים ואת החדר הנקי. אם היית נכנס היית רואה חבורה של ילדים מול מחשב, מתקתקים, צוחקים ומדברים ומפסיקים מדי פעם כדי לאכול פיצה. הרבה פיצה. חוץ מהחלוק והכובע זה נראה די רגיל. העבודה הייתה די קלה. הבעיה העיקרית הייתה להתמקד. היו לנו המון מהנדסים. נעזרנו בכל מי שיכולנו. עבדנו על זה יחד. ברגע שאתה מתמקד דברים מתחילים לרוץ."

איך הגיבה המשפחה?

"בהתחלה זה היה נשמע להם כמו פרויקט קטן ונחמד. אני חושבת שההורים לא באמת הבינו מה זה. רק כשהם ראו אותי חוזרת בעשר בלילה אחרי יום לימודים ועבודה הם התחילו להבין. גם הנסיעה לרוסיה, כשכולנו ישבנו שם בשיגור והחזקנו ידיים. ההורים שלי תמכו בי לכל אורך הדרך. הם היו עוזרים לי, מסיעים אותי כשהייתי חוזרת ממש מאוחר, אחרי אחת עשרה בלילה למשל, אבל הם הבינו מה באמת קורה רק בסוף."

וחברים?

"זה תמיד היה מן "וואו" גדול כזה. תדהמה. קשה להאמין שזה קורה. השקעתי בזה ארבע שנים מחיי."

דוכיפת בחלל

ספרי על הפרויקט.

"ד"ר אנה הלר התחילה את הפרויקט לפני 10 שנים. היא הראשונה שעשתה דבר כזה בארץ. אנחנו התיכון הראשון באירופה שעשה דבר כזה והשני בעולם אחרי תיכון בארה"ב שקיבל מימון מנאס"א. היינו 40 תלמידים והחלקנו לתתי קבוצות. זה התחיל בשנת למידה שבה כולם לומדים על לווינים ועל החלל, מקבלים טעימות מכל דבר בשביל ליצור את "הברק בעיניים". מי שרוצה ממשיך לפרויקט עצמו ומתחלקים לשלוש קבוצות שמתחלקות בתוכן לתתי קבוצות. שלוש הקבוצות הן תרמיקה, תוכנה ותקשורת. אני הייתי בצוות התוכנה. הקבוצה הכי גדולה היום היא תקשורת. בהתחלה זה היה תוכנה. זה תלוי בצרכי הלוויין ובשלב של הפרויקט. תקשורת הקימו תחנת קרקע שלמה. לתוכנה הקימו חדר נקי, שזה חדר שבו רמת החלקיקים מאוד נמוכה כדי שחלקים עדינים בלוויין לא ייהרסו. חלקיקי אבק יכולים להרוס חלקים בלוויין אז כל הבנייה, התכנות והטסטים היו בחדר הנקי עם חלוקים וכובעים, עם משטח דביק בכניסה וכן הלאה."

מה היה התפקיד שלך בתוך כל זה?

"התפקיד שלי היה לנהל ולתכנת את בקרת האנרגיה בלוויין. אחרי שתרמיקה נתנו נתונים וקיבלנו אנליזות מהמהנדסים, ניסינו להבין מה מחזור החיים של הלוויין בחלל מבחינת חיי סוללה וכיצד אנחנו יכולים להאריך אותו על ידי פתרונות תוכנתיים. זה היה התפקיד שלי יחד עם ילד מנתניה בשם אורי עופר. חוץ מזה הייתי גם יו"ר הפרויקט שזה אומר לקשר בין צרכי התלמידים לבין צרכי המבוגרים. רכשתי מחשבים חדשים כדי שנוכל לעבוד על אנליזות, ניסיתי להשיג העלאה בציונים כדי שהחבר'ה לא יפחדו מהעומס וזה דבר שמתממש, וזה חוץ מהעבודה היומיומית שכללה ישיבות שבועיות. ככל שהגענו לדד-ליין ישבנו יותר וזו הייתה חוויה מאוד מעניינת. גם מבחינה חברתית זו חוויה נחמדה. בדרך כלל עובדים עם עוד זוגות של אנשים ותמיד נמצאים בקשר כדי לראות מה הם עושים."

עם אלו קשיים התמודדתם?

"החלל הוא לא מקום נחמד. הטמפרטורות עוברות מקר מאוד לחם מאוד בשניות,  בהתאם למיקום ביחס לשמש. כל דבר יכול להרוס את הלוויין. צוות תרמיקה עבד על הנושא הזה.

מה בעצם עושה הלוויין הזה?

"המשימה של הלוויין היא, בפשטות, הצלת חיים. יש מכשירים שאפשר לקנות בכל מיני רשתות שמשדרים אותות מצוקה. הלוויין קולט את האותות ומעביר אותם לתחנות חילוץ והצלה ששולחות סיוע. חוץ מזה הוא גם לוויין חינוכי. קולטים אותו פעמיים ביום בתחנת הקרקע שלנו וזה מלמד תלמידים איך לעבוד עם רדיו, ואולי להוציא רישיון כחובבי רדיו. חוץ מבנייה ותחזוקה שוטפת שצוות התוכנה פחות מתעסק בה, אבל נחמד לשמוע אותו."

"אגב, הלוויין שלנו דובר יידיש, ראש צוות תוכנה שהיה המנחה שלנו תכנת אותו כך שכל פעם שאנחנו שולחים לו פקודה הוא מגיב ביידיש."

מה מחזור החיים של הלוויין?

"ללוויין יש פאנלים סולאריים שטוענים אותו. יש לו שני מחזורים שאורך כל אחד כעשרים דקות. אחד מול השמש ואחד נגד השמש. התכנון שלנו היה שהוא יעבור בעזרת הסוללה מחזור אחד של כדור הארץ ללא חשיפה לשמש ובמחזור שבו הוא מול השמש הפאנלים הסולאריים יטעינו אותו. ממתח מסוים המערכת מתחילה לכבות צרכנים בלי להתחשב. עשינו חישובים מתי אנחנו מכבים את הצרכנים ובאיזה סדר עדיפות כדי להשיג מקסימום תפקוד מהסוללה. זה אמור להחזיק יותר מ-20 דקות ללא טעינה. תוחלת חיים של לוויין כזה תלויה גם בגובה שלו. הלוויין שלנו נמצא בגובה 600 קילומטר, שזה נמוך יחסית, ולכן אנחנו מקבלים הרבה רעש אטמוספרי. הקרבה לאטמוספירה יוצרת חיכוך. הצפי הוא עד שנתיים. זה לא נתון לשליטתנו. עשינו מה שיכולנו ואנחנו מקווים לטוב. יש המון סיכונים בלהגיע לחלל. הכול יכול לקרות כך שזה לא יעבוד."

השיגור מרוסיה

הלוויין שוגר ממתקן שיגור ברוסיה הרחוקה. לשיגור נשלחו רק מספר נציגים, ביניהם שנהב.

היה לך ברור שתסעי לשיגור של הלוויין ברוסיה?

"האמת שחששתי. זה נפל בדיוק על תחילת תקופת המבחנים והחשש היה שזה יפגע, אבל אז חשבתי לעצמי כמה אנשים בגילי זוכים לחוויה כזו?"

עיניה של שנהב מוארות כשהיא מספרת בהתרגשות על חווית השיגור: "ברוסיה לא סופרים לאחור. הם התחילו רק ב-5. כיוונו סטופר בטלפון. חוץ מההתרגשות זו הייתה חוויה די משעשעת. היה שולחן ישיבות גדול ומכובד, השיגור נראה באחד החלונות. אנשים ישבו עם כמה טלפונים ודיווחו בזמן אמת מה המצב. כל כמה שניות שמענו מהרמקולים "נומינל, נומינל, נומינל", בדיעבד אני יודעת ש"נומינל" זה בסדר. פתאום שמענו מהרמקולים רעש ואז כל החדר רעד והבנו שזה קורה. כשהטיל, שנקרא דנייפר, הגיע לגובה המתאים הוא התחיל להתפרק לחלקיו והסתובב לכיוון הנכון. הטיל שוגר בעיקר בשביל הלוויינים הגדולים יותר. אנחנו רק לקחנו טרמפ. את יציאת הלוויינים ראינו בהדמיה. כולם התחילו לעודד את הלוויינים שלהם. כשדוכיפת יצא התרגשנו נורא. בשלב הזה הגיע תורנו לבדוק שהכול עובד. הפחד שלנו היה שאין מספיק מתח לסוללה. הלוויין היה בתהליך אריזה בהולנד כמה חודשים כדי להכניס אותו יחד עם יתר הלוויינים. עבדנו עם חברה הולנדית בשם ISIS שהגיעו לשיגור לראות שהכול עובד. כל שני לוויינים ארוזים יחד ומשוחררים יחד. קיבלנו אוקיי מהשיגור שהכול בסדר, אבל לא ידענו מה מצב הסוללה אחרי כל הזמן שעבר. ברגע השיגור הוא שולח נתוני טלמטריה שמוסרים מה מצב המערכות, והסוללה עבדה היטב מה שבהחלט נתן לי דחיפה לאגו. הלוויין של ערב הסעודית למשל לא קיבל שידור ביומיים ששהינו במתקן השיגור. לא כולם קיבלו שידור. זה לא מובן מאליו, אצלנו הכול עבד חלק. כל התהליך לווה בהמון מתח. ישבנו ברוסיה עם סקייפ שמחובר לישראל כדי לשמוע אם הם מקבלים אותות."

"כשקיבלו את השידור ומיד אחרי שווידאו שזה באמת הלוויין שלנו שמשדר כולם התחילו להתחבק ולקפוץ. אנשים מכובדים בחליפות, שר, פרופסור, כולם התרגשו. עכשיו הלוויין כבר עובד. זה נשמע מאוד יבש כשאני מספרת את זה, חבורה של אנשים שמתחילים לצרוח כשהם שומעים צפצופים, זה נראה מוזר."

איך היו היחסים עם שאר המשלחות?

"כולם היו מאוד עסוקים בלווינים, בחלל, במדע. הייתה התעניינות סביבנו כי אנחנו ילדים וכולם שם היו מבוגרים. היה מאוד נחמד. דיברנו עם אנשים מכל העולם, הם סיפרו על האופן שבו הם רואים את ישראל ואנחנו תיקנו אותם. עיקר השיחות היו על הלוויין. היה שם מועדון שבו ישבו חברים מכל המשלחות, וכל פעם שאחד הלוויינים קיבל אות חברי המשלחת הגיעו לספר שקיבלו אות. כשאנחנו קיבלנו את האות התעטפנו בדגלי ישראל והגענו למועדון בצעקות שמחה. האירופאים והאמריקאים שקטים, והבכנו אותם, אבל לא היה לנו אכפת. לא היו תקריות מביכות, אפילו לא עם המשלחת מערב הסעודית. סה"כ כולם הגיעו בשביל המדע."

כמה כל זה עלה?

"החלק שבאחריותי עלה 20 אלף דולר לכל חלק. היו שניים. אחד עלה לחלל. העלות הכוללת הייתה בערך מיליון דולר, שזה נחשב זול במושגים של חלל. רק עכשיו מתחילים להבין את היתרון של הקיובסאטים. לבד הם לא יכולים לעשות הרבה אבל קח עוד אחד ועוד אחד ועוד חמישים ואתה מקבל את מה שיכול לעשות לוויין גדול."

עם המבט קדימה

לאיזה יישומים עתידיים יכולים לשמש הקיובסאטים?

זה לוויין מאוד נוח. נותנים לך שלדה שהיא בעצם קוביה של עשרה ס"מ. אפשר לחבר גם כמה יחידות כאלה ולעשות מהם כל דבר. זו פלטפורמה נוחה. בעיקר לאוניברסיטאות. היישומים שלהם יהיו מה שיעשו מהם. זה יכול להשתלב בכל דבר. אני חושבת שהלוויינים האזרחיים יוכלו להתקדם לכל כיוון. זה גם כיף גדול וגם אפשר יהיה לחלק את העבודה. אני לא מצליחה לדמיין כרגע צורך אישי של כל אדם בלוויין משלו, אבל זה כן יחסוך בעיה של עודף לוויינים בחלל. בתור מדען אי אפשר להגיד שמשהו הוא בלתי אפשרי."

היום עובדים כבר על דוכיפת 2 שיבדוק את האטמוספירה וגם דוכיפת 3 כבר בתכנון. אני לא חלק מדוכיפת 2 ודוכיפת 3, כי אני עכשיו סטודנטית לתואר ראשון, אבל אני שומרת על קשר."

את חושבת שגם למודיעין יכול להיות פרויקט כזה?

"מאוד הייתי רוצה שיהיה פרויקט כזה בעיר. בגלל זה נפגשתי עם ראש העיר. עוד מעט אפגש עם ראש אגף החינוך ונראה מה נוכל להריץ מכאן. זה לא פרויקט קטן, זה דורש זמן והכנה אבל כל עיר צריכה פרויקט כזה אם זה אפשרי."

את מתכוונת להמשיך בתחום?

"אני לומדת פיזיקה באוניברסיטה העברית, אני מתקדמת בכיוון הזה. אני לא יכולה להגיד מה יהיה בעוד עשרים שנה,  אבל נראה לי שכן."

את חושבת שהיה לכם יתרון בגלל שאתם ילדים?

"זה משפט שלא אני אמרתי, אבל כשנותנים לאדם מבוגר משימה, הוא יסתכל על איך אי אפשר לעשות אותה. חלק מהבגרות היא לדעת שלא כל דבר אפשרי והאדם מסתכל על המגבלות מתוך פחד שלא יצליח. כשנותנים לילד הוא יגיד "אוקיי, בואו נעשה את זה" ממקום של תמימות ותקווה. אני חושבת שהמשותף לילדים ומדע זה האינסופיות. ילדים לא קולטים את הסופיות של הדברים שהם מסוגלים לעשות. השילוב בין ילדים ומדע הוא טבעי."

(צילום: אינגריד מולר)