רק שבוע חלף בין יום הקהילה בבית הספר ועד לשיחת הטלפון. שבוע בלבד חלף מהיום בו עסקנו בהנצחת יקירינו שהלכו לעולמם מאז ה-7 באוקטובר, ועד לשיחת הטלפון בה נתבשרתי על הירצחו של בוגר בית הספר בפיגוע. שבוע בין טקס חנוכת הספסלים לזכרם של אמיר (אמיר לביא, בנה של יועצת בית הספר), עדן (סרן עדן נימרי, נפלה בקרב) וסיילם (סיילם אילת, בוגרת בית הספר שעברה התאמה מגדרית ונפטרה לאחרונה מסרטן), ובין ההבנה כי משפחתו של אורי ז"ל הצטרפה אל משפחות השכול. והעצב אין לו סוף.
להיות מנהל שכול
ובתוך הסערה נמצאים גם אנשי ונשות החינוך ככלל, ומנהלי בתי הספר בפרט. באף תוכנית הכשרה לא הכינו אותנו לניהול ולהוראה במלחמה. אין תוכנית מגירה למנהל שכול המאבד בוגר, אין סילבוס פדגוגי סדור, ולא משנה מספר שנות הוותק. כולנו חדשים, תוהים ומנסים. ולצד הכאב האישי על האובדן במעגלים הקרובים, ההתגייסות האישית למילואים, הדאגה לבני המשפחה במילואים ולבוגרות ולבוגרים בחזית, ישנה קהילת בית ספר הנמצאת בטלטלה, ויש לייצר עוגני אחיזה על מנת לעבור זאת יחד.
חיבוק משפחות הקהילה אשר חרב עליהן עולמן הוא הדבר החשוב מכל: אשת צוות אשר בנה לא חזר מהמוצב בו נלחם, הורים מהקהילה אשר שכלו את בתם שנלחמה בגבורה, משפחת הבוגר שנרצח בפיגוע, עצב שאין לו סוף המתבטא בפטירתה של בוגרת ממחלה. כל אחת ואחד מהבוגרים הותירו קו דק על פני האדמה, רישום רגיש ומדויק, וחובתנו להשאיר ולהנציח רישום זה. החל מליווי באירועי השכול – הלוויות, השבעה, האזכרה – ועד להנצחה חיה המשאירה עוד מהנופלים, בתקווה כי היא נותנת מעט מזור למשפחות, ומתוך רצון חינוכי וקהילתי לשמור את אלה שהלכו בינינו. יחד ננציח.
שגרת החירום שלנו רצופה בימי זיכרון קטנים: בעצירה לזכרו של הבוגר שנפל אמש, ביום קהילה העוסק בהם, בתפילה ובשיח לזכרם של נופלי המשאית שהתפוצצה, ביצירת אומנות של נופל במבואת בית הספר. והרצון לזכור נמצא לצד הניסיון לשמור על שגרה, מתוך ההבנה שבכוחה לשמור על קהילת בית הספר. המתח בין שגרה וחירום, בשילוב הזיכרון, לא פשוט ותלוי על בלימה.
הדאגה היומיומית לבוגרות ולבוגרים המגויסים, לאנשי הצוות במדים (תוך מתן מענה לחוסר במערכת), לבני המשפחה של הצוות (ולאנשי הצוות החוששים), לתלמידות ולתלמידים אשר הוריהם ואחיהם נקראו למילואים, כל זה הופך את הכל לרגיש יותר. טלפונים בשעות שאינן רגילות, ההשכמה לעוד הודעת "הותר לפרסום", משאירים את הצוות כולו במתח, ואותי בתפילה מתמדת שלא נידרש לעוד הנצחה ולעוד ליווי של משפחה הקרובה לנו. לנו ולעם כולו.
בחינוך אנחנו למדים כי לכל תלמידה ותלמיד יש מזג. וגם לאומה יש מזג. אותו מזג שפילג ב-6 באוקטובר הוא המזג שליכד ב-7 באוקטובר. הוא המזג של סימני השיבה ל-6 באוקטובר כעת, והוא המזג שמחייב ויכול לתיקון של כולנו. זיו העלומים, רגלי גיבורים, הטובים שבטובים לא הלכו לשווא. סיפורים קשים מנשוא ורבים מספור. ננציח אותם, ובמקביל נהיה ראויים ללכתם עבורנו. ערך ה"יחד" הוא יהודי וישראלי לא פחות מערכים אחרים שתפסו את הבמה. זו עבודה קשה, ללא תשובות ברורות, אבל גם העמימות לא פוטרת אותנו מלפעול אקטיבית ברמה יומיומית, ודווקא עכשיו.
מנהל שכול
יודע לכתוב עדכונים שוטפים להורים,
אך אינו בקיא בניסוח ועיצוב מודעת אבל.
מנהל שכול
יודע לנאום במועדים ובטקסים,
אך קולו ולבו נשברים בעת הוא נושא הספד.
מנהל שכול
יודע לבנות לו״ז ערכי ומשמעותי ליום הזיכרון,
אך מתחבט בנפשו כשימי הזיכרון מתרבים.
מנהל שכול
מברר בשיחה עם הורים את הפרת המשמעת של ילדיהם,
אך נתקע ללא מילים כשהוא מדבר איתם לאחר נפילתו.
מנהל שכול
יודע לחלק לקפסולות ולבודד על פי מעגלי חשיפה,
אך לא יודע לחלק את ההשפעה על הנפש של השכול בקהילתו.
מנהל שכול
יודע לחלום ולהגשים ולהדביק אחרים בחלומו,
אך מתעורר בבעתה כשהחלל מופיע בחלומו.
מנהל שכול
זוכר כי החלל שנפער הוא של המשפחה,
אך, כמבקר חולים, הוא לקח אחד משישים מכך.
למנהל שכול
אין דיפלומה
אך יש עצב גדול.
