המצב המלחמתי המתוח פוגע בכולם וכמובן גם בילדים. החופשה הגדולה לה חיכו כל השנה הולכת ומתמוססת, ובמקום לבלות בים או בבריכה הם נאלצים להישאר בסביבה מוגנת ככל האפשר. כמה בני נוער תושבי העיר, כולם תלמידי הסטודיו למשחק "על הבמה", מתארים את מה שעובר עליהם בימים קשים  ומתוחים אלו בהם נהרגים חיילים, מתעופפים טילים ואזעקות עולות ויורדות.  

אתם מודאגים? אני פותחת בשאלה, והם משיבים. "לא. אני מרגיש בטוח. אני סומך על כיפת הברזל שמוצבת ליד מודיעין, אני סומך על הממשלה ועל הצבא ואני יודע שהצבא מוכן לכל תרחיש" אומר אריאל בידר (13.5), אבל לירון צור (14) דווקא כן מודאגת: "כיפת ברזל לא תמיד עוזרת ויש גם סכנה של פגיעת רסיסים. עם ישראל לא צריך להיות שאנן ולסמוך רק על כיפת ברזל, חייבים להיות אחראים ולהיכנס למרחב מוגן. המצב מאד מדאיג, כל פעם שומעים על עוד מישהו שנהרג". אלון אורעד (13.5) מוסיף  "זה התחיל מכמה הרוגים ובימים האחרונים כל יום נהרגים חמישה שישה חיילים", ונועה יחימוביץ' (14) אומרת: "גם כששומעים על פצועים קל, אני יודעת שהמצב שלהם לא כל כך קל ויש את הטראומות שיישארו להם לכל החיים".

אריאל שמפגין בשיחה אופטימיות ממשיך לעודד את חבריו ואומר "אנחנו חייבים לעבור את זה למען מטרה טובה. עדיף לעשות זאת פעם אחת ולא לסבול מטילים במשך שנים" ונועה יחימוביץ' מסכימה ואומרת: "אם נפסיק את המבצע עכשיו בעוד שנה וחצי שוב יתחילו הטילים וזה יחזור על עצמו. עדיף שנסיים את המבצע".

אני כאן וליבי איתם

נועה לאלו בת 12.5 ממודיעין, מארחת את בת דודתה שיראל נקש בת ה- 11 מאשדוד. נועה מודה שהיא מודאגת בגלל כל המשפחה המורחבת שנמצאת תחת מתקפת טילים יומיומית: "אני דואגת למשפחה שלי. כל המשפחה של אמי גרים באשדוד, גם סבי וסבתי ואני כל הזמן דואגת מה מצבם וזה מלחיץ. אני דואגת כשאני שומעת שהחברים שלי נוסעים לכל מיני מקומות בארץ וגם דאגתי כשאחותי נסעה לסבתי בדרום. כל פעם שאני שומעת על נפילת טילים באשדוד אני מתקשרת לכל המשפחה לברר שכולם בסדר". דווקא בת הדודה שיראל פחות נלחצת: "אמי מודאגת אך אני דווקא לא. בשלוש-ארבע הפעמים הראשונות שנפלו אצלנו הטילים פחדתי אבל עכשיו כבר התרגלתי".

מה הרגשתם כששמעתם לראשונה את האזעקה?

נועה ל': "באזעקה הראשונה נלחצתי והתחלתי לבכות, אף פעם בחיים שלי לא שמעתי אזעקה. הבית שלנו צופה לכוון כיפת ברזל ואנחנו שומעים את הבומים ורואים את היירוטים, זה מבהיל." אריאל: "באזעקה הראשונה בדיוק סיימתי לתקלט באירוע של בני 11, והיינו רק אני וההורים של הילדה שחגגה, הרגשתי כמו המבוגר האחראי, עזרתי לאסוף את הילדים לאזור המוגן ואח''כ נכנסתי בעצמי." ואלון אורעד מתאר זאת כך: "בלילה הראשון כשהתחילה התקפת הטילים לא יכולתי להפסיק לזוז מרב לחץ, הייתי צמוד לפלפון ועברתי מחדר לחדר. גם אני בחיים לא שמעתי לפני כן אזעקות." נועה י': "אנחנו חזרנו מארה''ב ביום השני של המבצע וממש פחדנו מהנחיתה, המטוס הגיע לארץ דרך חיפה ולא מהדרום. יצאנו מהר מהשדה ונסענו הביתה. עד עכשיו לא יצאנו ממודיעין. כל המשפחה באה אלינו, מראשל"צ, מרמת גן. פה מרגישים יותר בטוח".

מה עובר עליכם כשאתם שומעים אזעקה?

גל שחר (13): "אני ישר לוקחת את אחותי בת ה- 10 ורצה איתה לממ'ד. יש פחד. לפעמים אני רועדת, אבל אני סומכת על הצבא. די נראה לי שזו המלחמה האחרונה, זה או אנחנו או הם". אלון: "באזעקה אני לוקח את הכלב לממ'ד ויושב עם האייפון ורואה טלוויזיה. אני מנסה כמה שפחות לראות חדשות כי זה רק מלחיץ."

ידיעות על הרוגים

מה באמת  הכי מפחיד אתכם?

נועה ל': "שאומרים שיש הרוגים ולא אומרים עדיין שמות ואני מפחדת שאולי זה מישהו מהמשפחה. אני מפחדת שאולי קרה משהו לחבר של בת דודה שלי שמשרת בעזה. הידיעות על ההרוגים מפחידות. מפחיד אותי מחבלים שיתחפשו לאזרחים וידפקו על הדלתות כדי לחטוף אותנו."

נועה יחימוביץ' מסכימה ואומרת: "מפחיד כששומעים על חיילים שנפגעים" ולירון צור מוסיפה: "אותי מפחיד שהמצב יהיה יותר גרוע מאשר עכשיו. שהמחבלים יצאו מהמנהרות וישתלטו על ערים שלימות. וגם שהרקטות יגיעו לכל הארץ בלי הפסקה."

אצל שיראל הפחד יותר ממשי וקרוב: "אותי הכי מפחיד במצב הכללי כשאבא שלי בעבודה. הוא עובד באשדוד במקום בלי מקלט, יש שם רק סככת ברזל ולפעמים לא עונה לטלפון כי הוא עסוק. ההורים שלי נשארו באשדוד וגם אחי הגדול שעובד עם אבא ורק אני הגעתי למודיעין, כאן יותר רגוע. אני לא נלחצת מהטילים אלא מהצליל של האזעקה."

אריאל: "אני הכי מפחד מהאו''ם. אני יודע שברגע שיודיעו שאנחנו צריכים להפסיק את המבצע ולא נפסיק אז הם יכולים להטיל עלינו סנקציות כמו לא לסחור איתנו. למזלנו ארה''ב כרגע בעדינו ויש להם זכות וטו באו''ם, אם יעשו הפסקת אש זה רק בתנאי שיוציאו את הטילים מעזה". אלון: "שני דברים מפחידים אותי, יש לי די הרבה תכניות לעתיד ואם זה לא יגמר אני מפחד שהתכניות שלי יתבטלו. דבר שני אני מפחד מכך שחצי מהעולם שונאים את היהודים."

מה אתם עושים כדי להתגבר על הפחד?

לירון: "אין כל כך מה לעשות, אני די מעסיקה את עצמי בדברים אחרים, מתכתבת עם החברים בווטסאפ, אנחנו מדברים על מה שקורה."

אלון: "אם יש אזעקה או מטח טילים אני בדרך כלל יושב ונושם כדי להירגע. אני לא עושה משהו מיוחד אלא נרגע. אני גם מנסה להסיח את דעתי בצפייה בטלוויזיה בתכניות לילדים, או שאני מצייר או שומע מוסיקה. זה עוזר להרגעה ולהסיט את המחשבות. אנחנו גם מיד מעלים חוויות כל החברים בווטסאפ".

יש לכם קרובים שגוייסו למלחמה?

אלון: "בן דוד שלי משרת בצבא והוא בעזה, אחותי וחברה שלה שלחו לו ולחברים שלו חבילה." נועה י': "אני רואה כמה אנשים דואגים לחיילים ולמשפחות החללים. ההורים של אחד החללים הם חברים שלנו ואני רואה כמה מביאים להם ציוד ועוזרים להם." נועה לאלו מספרת על החבר של בת דודתה שהוא כמו בן משפחה, "כל הצד של אבא שלי דואגים לשלומו, כל לילה לפני השינה אני מתפללת "שמע ישראל" ולפני שאני מברכת "אמן" אני מבקשת שהכול יפסק ושאלוהים ישמור על החיילים. אני רואה איך הרבה אנשים במצב הזה גויסו לצבא ומדהים אותי לראות איך כולם מתגייסים לעזור."

להאריך את החופש…

יש לכם קשר עם ילדים שגרים בדרום?

לירון: "הצטרפתי לאמי שמנהלת בית אבות בגדרה, יש לה יחסית הרבה עובדים מהדרום והם הביאו את הילדים שלהם ועשינו להם קייטנה. אני ואחותי הגדולה ועוד כמה בני נוער עזרנו שם. הילדים בסך הכל היו במצב טוב. הם אמנם דיברו על מה שעובר עליהם, אבל לא כל כך נראו מבוהלים. העברנו להם את הזמן בפעילויות במשך היום אבל בסופו של כל יום הם היו צריכים לחזור לבתים שלהם בדרום."

מה אתם חושבים על הילדים הפלסטינים שגרים בעזה?

אריאל: "במה שקשור לילדים של המחבלים, בלי להעליב, מה זה לא אכפת לי מהם. אני חושב שכל המצב הזה יעזור לילדים שם בסוף. אם שלטון חמאס יתמוטט הם יגדלו לעתיד אחר טוב יותר ויוכלו לחיות חיים טובים יותר".

לירון: "עצוב שהם נולדו לסיטואציה כזו. נוראי לראות את התמונות של ההרס בעזה אך כרגע זו סיטואציה של מלחמה."

אלון: "עצוב שבמשך דורות מחנכים אותם שיהודים זה דבר רע. גם אנחנו ילדים שלא עשינו כלום ואנחנו חיים בפחד."

היו לכם תכניות לחופש שבוטלו בעקבות המצב?

נועה ל': "סיימתי כתה ו' וממש חיכיתי לחופש הגדול אחרי הלחץ של סוף שנה. היו לנו המון תכניות לעשות דברים כיפיים אבל עכשיו הכל בוטל. אני ואחותי אוהבות לראות טלוויזיה אבל כבר נמאס לנו, בנוסף אמי לא מרשה שנצא מחוץ לבית לבד, היא פוחדת עלינו, אז אנחנו די תקועות בבית. מבחינתי החופש נהרס. השבוע עברה הודעת שרשרת שנראית לי נכונה, שאם המצב יגמר צריך שיאריכו לנו את החופש הגדול כי הוא נהרס. למרות הכל אסור להתלונן כי אסור להיות אגואיסטים. צריך לזכור שיש המון חיילים שנלחמים עבורנו ומקריבים את עצמם".

לירון מודה שהתכניות שלה היו שיהיה חופש הרבה יותר כיף: "תכננתי לצאת ל"ימית "2000 ובדיוק הפגיזו שם מלא וזה התבטל. בסך הכל לא עשינו הרבה דברים שתכננו. לשמחתי הכרתי השנה חברות חדשות בביה''ס החדש ואני מנסה להיות אתן כמה שיותר, לישון אצל חברות ולהעביר ביחד את הזמן." גם גל מבלה את רוב זמנה עם חברות: "אין לי בעיה לצאת לחברות, ההורים סומכים עליי שבמקרה הצורך נכנס למרחב מוגן." ואלון מוסיף: "אני הולך הרבה לסרטים וגם יוצא קצת לרוץ, אם במקרה תתפוס אותי אזעקה אני מוכן ויודע שאשכב על הרצפה עם ידיים על הראש, זה יכול להיות מלחיץ אבל אני לא מוותר על היציאה מהבית".

אצל שיראל, שהמצב המתוח באשדוד שיבש את שיגרת היום יום, המלחמה שיבשה לא מעט תוכניות עליהן בנתה: "הכי הרבה רציתי ללכת לפעילויות מים. הייתה אמורה להיות פעילות במתנ''ס באשדוד אך היא בוטלה. תכננתי ללכת לבריכה ולים אך הכל בוטל. לפחות הספקתי להיות פעם אחת בבריכה בת''א".

איך אתם בכל זאת מעבירים את החופש הגדול?

נועה ל': "נמצאים הרבה בבית, עוזרים לאמא לבשל. בחופש הקודם כל שישי היינו יוצאים לאן שהוא לטייל ועכשיו אנחנו בעיקר בבית. ראיתי אותו סרט כבר 10 פעמים." אלון: "מגיעים לרמות שלא עושים כלום אז מה שנשאר זה להיות מול הטלוויזיה או במחשב. אני תקוע המון למשל מול "האח הגדול". בדרך כלל אני אוהב סרטי אימה ואני די מכור לכך אז זה עוזר להעביר את הזמן. עוד התמכרות היא לצפייה בסרטים ביוטיוב. הפעילויות הללו עוזרות להעביר את הזמן."

אריאל, שמתחילת השיחה נחוש בנחיצותו של המבצע, גם אם הוא פוגע בשגרת יומם של מאות אלפי ילדי ישראל, טוען: "המבצע לא השפיע על חיי. אני יודע מה לעשות במקרה אזעקה ומשתדל לא להילחץ. הייתי השבוע באירוע של הארי פוטר שלשמחתי לא בוטל, באוטובוס חזרה היה לידי חייל דתי ושאלתי אותו אם הוא היה בעזה? כשהוא ענה לי שכן, חשבתי על זה כמה אנחנו עם מיוחד שכולם מתגייסים להגן על המדינה, כולל הדתיים".

(צילום: אינגריד מולר)