לפני מספר שבועות פירסם משרד החינוך את ה"תמונה החינוכית" של בתי הספר ברשויות השונות, בהן גם מודיעין כמובן. מלבד הנתונים המרשימים על אחוזי הזכאות לבגרות הגבוהים, שיעורי הנשירה המזעריים ושיעורי ההתנדבות בקרב בני הנוער, בלט נתון אחד נוסף הכולל בתוכו את הסיפור השלם אודות "תעשיית האבחונים" שהתפתחה בארץ ב-15 השנים האחרונות וכעת באה לידי ביטוי באופן בולט.

52% מתלמידי כיתות י"ב במודיעין מאובחנים כבעלי לקויות למידה וזוכים להקלות שונות במבחנים ובבגרויות. אגב, ברשויות דומות למודיעין דוגמת רעננה למשל, המצב עוד יותר גרוע עם נתון של 60% מתלמידי י"ב. מהנתונים האחרונים עולה כי כל תלמיד תיכון שלישי בארץ סובל מלקויות למידה. בחלק מבתי הספר התיכוניים נרשמו נתונים מדהימים של 70% מתלמידי י"ב המאובחנים ככאלה. לתופעה מספר גורמים, אולם אין ספק כי בישראל התפתחה "תעשיית אבחונים", המגלגלת לפי ההערכות למעלה מ-65 מיליון שקל בשנה. מאות אלפי תלמידים ניגשים מדי שנה לאבחונים דידקטיים ופסיכו-דידקטיים במכונים פרטיים במטרה לקבל הקלות במבחנים. הריצה אל התואר "מאובחן כבעל לקות למידה" מתקיים בעיקר בתיכונים ובעיקר לקראת מבחני הבגרות. כך למשל בעונת הבגרויות של שנת 2015 ניגשו 170 אלף תלמידים לבגרות באנגלית. כמעט 110 אלף מתוכם קיבלו הקלות שונות.

תשומת הלב הציבורית לתופעה החלה כבר בשנת 2001. אז כתב מבקר המדינה אודות נושא האבחונים והעלה מספר טענות מרכזיות: הראשונה היא כי מספר ההתאמות שניתן לתלמידי ישראל גדל במאות אחוזים בצורה בלתי סבירה, השנייה הייתה כי תלמידים המגיעים מבתים מבוססים כלכלית זוכים להרבה יותר אבחונים והקלות מאשר תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת, והשלישית הייתה שמשרד החינוך לא עשה באותן שנים דבר בכדי להתמודד עם התופעה ולהסדיר את העניין.

בהמשך פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (בשנת 2010) דו"ח ובו מסקנות זהות לאלו של מבקר המדינה. היקף התופעה המשיך לגדול. אם בשנת 1998 אובחנו כזכאים להקלות בבחינות 8.3 אחוזים מהתלמידים (נתון התואם את הממוצע העולמי), הרי שעד לשנת 2008 צמח הנתון עד ל-19.9 אחוז. מאז סביר להניח כי המספר עלה עוד יותר. גם הקשר למצב הכלכלי של ההורים נשמר, כאשר למשל בבחינת הבגרות באנגלית קיבלו התאמות רק 7.6 אחוזים מקרב התלמידים מהאשכול החברתי-כלכלי הנמוך ביותר, בעוד שבקרב האשכול החברתי הגבוה ביותר, 38.5 אחוזים קיבלו התאמות.

עם השנים התמסד במשרד החינוך נוהל שלפיו התלמיד יגיש את דו"ח האבחון אותו עבר במכון פרטי לוועדה הפדגוגית בבית הספר. התקווה הייתה שוועדה זאת תוכל לדחות אבחונים שאינם מוצדקים. לשם כך, עבור כל תלמיד שהגיש דו"ח אבחון וביקש התאמות, נדרשו המורים למלא דו"חות תפקוד לימודיים שהושוו עם ממצאי האבחון. נוהל זה הטיל על המורים עבודה רבה שלה הם לא הוכשרו ושעליה הם גם לא תוגמלו. בנוסף נוצר לחץ כבד מצד ההורים, ששילמו אלפי שקלים לאבחון ולא הסכימו לקבל דחייה מצד בית הספר. אז הקימו ועדות ערר, שחייבו את המורים למלא עוד דו"חות ולהשתתף בעוד ישיבות.

לקראת סוף 2014 פירסם משרד החינוך נוהל חדש. מתוך רצון לצמצם את הפניות למכוני האבחון התיר משרד החינוך לוועדות בבתי הספר לאשר הקלות לתלמידים מהסוג הפשוט ביותר (בעיקר – הארכת משך הבחינה בחצי שעה) גם ללא אבחון. בנוסף קבע משרד החינוך כי מספר התלמידים בכל בית ספר שיורשו לקבל את ההתאמות הנ"ל לא יעלה על עשרה אחוז מהתלמידים. מכאן צמחו בעיות נוספות, כגון כיצד יחליטו בבתי הספר מי יזכה להיכנס לאותה רשימה מצומצמת ומי לא. וגם – האם בכלל לצוותי בתי הספר יש הכשרה והידע הנדרשים בכדי לקבל החלטות כאלו?

"אפשרות לחיים קלים"

כאמור, גם במודיעין התופעה רווחת באופן בולט ומובהק וכמה מתלמידי תיכון בעיר עימם שוחחנו סיפרו כי בכיתות בהן הם לומדים יש מקרים בהם רוב התלמידים בכיתה זכאים להתאמות במבחנים.

ד', תלמיד י"ב בתיכון מו"ר, מספר: "אצלנו בכיתה אני מעריך שכמעט שלושה רבעים מהתלמידים מקבלים 'מאובחנים' ומקבלים התאמות באנגלית ומתמטיקה. זה כבר עניין ידוע וברור. יש לי הקלות במתמטיקה, באנגלית ובלשון. במתמטיקה קיבלתי דף נוסחאות מורחב ותוספת זמן. באנגלית איפשרו לי להשתמש במילון אלקטרוני, לקבל תוספת זמן ומתעלמים משגיאות כתיב. ברבי מלל גם קיבלתי התעלמות משגיאות כתיב ותוספת זמן ובלשון יש לי שאלון מותאם ואני עונה על פחות שאלות".

למה בעצם ניגשת לאבחון? מתוך קושי שהיה לך בכיתות נמוכות יותר?

"האמת שלא. מאוד חשובים לי הציונים. גם בשביל להתקבל בצבא ליחידה שאני רוצה וגם אחר כך ללימודים באוניברסיטה. גם להורים שלי הציונים זה עניין מאוד חשוב. לפני הבגרויות חשבנו יחד איך אפשר למצות את המקסימום ושמענו מחברים על האבחונים וההקלות שמקבלים. פשוט הלכנו ועשינו ובסוף האבחון קיבלנו את התוצאות. הבאנו אותם ליועצת וכבר אחרי כמה ימים היא נתנה לי פתק עם כל ההקלות שלי".

גם מ', תלמידת כיתה י"א בתיכון עירוני ב', מספרת דברים דומים: "זה נכון שאפשר לעשות הכול בלי ההקלות האלה. אבל זה בסך הכל עוזר לי לעבור את המבחן בציון גבוה יותר ובלי יותר מדי חיים קשים. למה שאוותר על האפשרות לחיים קלים יותר וציונים גבוהים יותר? היום, אם אין לך אבחון אז מסתכלים עליך עקום. זה הפך להיות דבר בסיסי".

גם מתלמידים אחרים שמענו דברים ברוח זו, ואף מפי הוריהם שאינם רואים פסול בעניין. כך למשל א', איש עסקים ממודיעין, שבתו בת ה-17 לומדת בשכבת י"ב בתיכון עירוני ג': "אני מבין את הטענה שעניין האבחונים נותן בעצם אפשרויות רבות יותר לתלמידים שבאים מבית עם כסף, אבל במה שאני עשיתי לא פגעתי באחרים. כן, הלכנו לעשות לה אבחון בידיעה ברורה שאין לה באמת ליקויי למידה והמטרה הייתה לעזור לה להגיע לציונים כמה שיותר גבוהים. אבל זה לא שההקלות שהיא מקבלת באות על חשבון מישהו אחר. יש פה פירצה במערכת שאותה מנצל מי שיכול. אני מאוד מקווה שאין תלמיד שבאמת סובל מליקויי למידה ולא יכול לקבל את ההתאמות שהוא צריך בגלל עניין כספי. זה עניין של המערכת לוודא שמצב כזה לא קורה, אבל יש כאן גם נושא של מודעות מאוד גבוהה אצל משפחות דומות לנו לכל הנושא הזה".

"שילמנו ולא נקבל הקלות?"

במכוני האבחון השונים בעיר, בהם עלות האבחון עומדת סביב 3,000-3,500 שקל, נתקלים באותם תלמידים והוריהם. נאווה סלור, בעלת "מכון אמירים", מספרת: "הנתון שאתה מביא של 52% מתלמידי י"ב שמוכרים כסובלים מליקויי למידה ממש אומר דרשני וצריך להוות פעמון אזעקה עבור משרד החינוך. נדרשת הסתכלות מעמיקה שלהם כדי להבין מה בדיוק קורה פה. אני חושבת שזה מצב ממש מעוות ואני מרשה לעצמי להגיד שלא יכול להיות שכל תלמיד כזה באמת צריך הקלות. אנחנו רואים בהרבה מאוד מקרים שמקור הבעיה הוא בכלל רגשי ולאו דווקא תלוי לקויות למידה".

מגיעים אליכם הורים שבאו במטרה מפורשת לקבל הקלות?

"בעבר ראינו לא מעט הורים שבאו בגישה של 'מה, שילמנו כסף לאבחון ולא נקבל הקלות?' ענינו להם שכן, ככה זה. עדיף שם טוב משמן טוב. היום אנו שומעים את זה פחות. יותר הורים רוצים להבין מה בעצם יש לילד, מדוע הוא נתקל בקשיים ולמה הציונים שלו לא טובים. בגדול, גם כשהאינטרס שלנו הוא לעשות אבחון, אני לא רואה את זה כאמצעי לקבל הקלות ואנחנו אומרים את זה מראש להורים שפונים אלינו. אנחנו לא מבטיחים שום התאמות. יש הורים שזה לא מוצא חן בעיניהם והם הולכים. אנחנו רואים בזה עשייה מקצועית. אמנם אנחנו לא עובדים לשם שמיים, אבל המטרה שלנו היא להבין על מה יושבים הקשיים של התלמיד".
איך אתם מבצעים את האיבחון?
"עוד לפני שהם מגיעים אלינו למכון אנחנו עושים שיחת טלפון מאוד מעמיקה עם איש מקצוע. בהחלט יש הורים שאומרים לנו שהילד הופנה לאבחון לשם קבלת הארכת זמן. אין דבר כזה אבחון לשם קבלת התאמות בכלל. מה גם שהיום בתי הספר יכולים לתת את זה גם בלי אבחון".

לדעתך יש כיום זילות של הנושא?

"בהחלט יש זילות במתן ההתאמות ובתפישה שעל זה תקום או תיפול ישועתו של התלמיד. אם הוא יקבל זכות להכתבה, אז הכל יהיה בסדר. זה לא נכון. חייבים לעבוד על הקשיים האמיתיים שלו. לעשות טיפול שורש כדי שאחר כך זה לא יהיה לו לרועץ. מה יקרה עם אותו תלמיד כשהוא יבוא אחר כך לאקדמיה, שם ההקפדה על ההתאמות היא הרבה יותר מחמירה? אז עכשיו הוא יקבל ציון טוב יותר, אבל הבעיות ירדפו אותו לאחר מכן אם הן לא יטופלו. לדעתי זה הפך לתעשייה, שכחנו את המטרה האמיתית של האבחון".

המורים יודעים הכל

כאמור, העברת הסמכויות בעניין אל תוך בתי הספר יוצרת עומס רב על הצוותים. משרד החינוך מסווג את לקויות הלמידה לשלוש רמות עיקריות, על פי מידת חומרתן, ובהתאם לכך נקבע הגורם המוסמך לאשר הקלות מתאימות. את ההקלות לשתי הרמות הקלות יותר מעניק צוות פדגוגי פנימי של בית הספר המורכב ממנהל/ת בית הספר, מחנך/ת הכיתה והיועצים החינוכיים. לצוות זה מצטרפים מורים המלמדים את התלמיד את המקצועות שבהם נדרשות ההקלות. החלטות הצוות מסתמכות על דו"ח המאבחן הדידקטי ועל התפקוד הלימודי של התלמיד. כך יוצא שעל כל תלמיד שזכאי להקלות במבחן נדרשות שעות עבודה רבות של אנשי הצוותים החינוכיים. רמת ההקלות השלישית, המקנה לתלמיד שאלון מותאם ומבחן בעל פה, מאושרת על ידי ועדת ההתאמות המחוזית. 
מורה מחנכת בשכבת י"ב באחד מתיכוני העיר, מספרת איך זה נראה מבפנים: "אין לי הכשרה של מאבחנת, ובכל זאת אני נדרשת להתייחס לסוגיות מקצועיות. אז לפעמים אני סתם ממציאה נתונים, או שהיועצת אומרת לי מה לכתוב, או שאני לא ממלאת את הדו"ח כמו שצריך, ואז הבקשה מתקבלת באופן חלקי או שצריך להגיש בקשה חוזרת. זה גם מה שעושים שאר המורים בתיכון שלי וגם מה שאני שומעת ממורים שאני מכירה במקומות אחרים. אני כבר לא מצליחה לספור כמה שעות אני מקדישה למילוי טפסים ולעריכת מבחנים המותאמים ללקויי למידה, אבל יותר מטריד אותי שאני מפברקת נתונים. כל מורה בכל אחד מהמקצועות הרלוונטיים צריך למלא טופס של חמישה עמודים עמוסים בנתונים עבור כל תלמיד. מדובר בשעות על גבי שעות של עבודה. אם המורים היו מקבלים תגמול נוסף עבור כל השעות האלו, הם היו יושבים עם כל תלמיד ומתרשמים ממנו בצורה אמינה ומקצועית ואז הכול היה נראה אחרת".
 
"נדאג למי שבמצב כלכלי קשה"

מי שנשמעת פחות מודאגת מהמצב בשטח היא דלילה אשכנזי, מנהלת המחלקה לחינוך על יסודי בעיריית מודיעין.

דלילה אשכנזי. "בעוד שנה שנתיים נדע מה באמת עשה הסינון" (צילום ארכיון)

אשכנזי, נדמה כי המצב יצא משליטה…

"כשמסתכלים על הנתון של 52% מתלמידי י"ב שמאובחנים, חשוב לזכור שיש בפנים חלוקה לשלוש רמות. האינפלציה במספרים היא בעיקר ברמות הקלות יותר, רמות 1 ו-2, שמטבען ההתאמות שמקבלים עבורן לא משנות את מהות הבחינה אלא רק מעניקות הארכות זמן וכולי. הרמה השלישית כבר נקבעת בוועדה הפדגוגית של המחוז. גורם נוסף שמשפיע על האינפלציה הוא עלייה במודעות הציבור וההורים לנושא של לקויות למידה. יש יותר שיח בעניין, שיח שגם יכול להיות מקדם".
איך מקדם?
"פעם אותם תלמידים יכול להיות שנפלו בין הכיסאות. עם התיווך של היום הם יכולים להגיע לתוצאות הרצויות".

מה אתם במינהל החינוך יכולים לעשות בכדי לצמצם את התופעה?

"חשוב להבין שהנושא הזה מורכב משלושה תהליכים, כשהחשוב מביניהם הוא נושא האיתור. להבין מאיפה מגיע הקושי. העניין הזה לא נולד בכיתה י"ב לפני הבגרויות כשרצים לאבחון. יש כאן תהליך מתמשך שמתחיל לפעמים כבר ביסודי או בחטיבת הביניים, שם אנחנו מאתרים את התלמידים המתקשים ומנסים לתת להם מענה באמצעים השונים שיש לבית הספר, כמו שעות פרטניות. רק אחר כך, אם יש צורך, אז מבצעים את החשיבה מה עושים הלאה. האבחונים לא נונתים הקלה בקושי אלא עוקפים אותו".

מה דעתך על ההחלטה להגביל את ההקלות ברמות הקלות לעשרה אחוז מהתלמידים? האם לצוותים יש בכלל את ההכשרה והידע לקבוע מי ייכנס לרשימה ומי לא? אפילו מורים כאן במודיעין אומרים לנו שזה לא המצב…

"כל הכשרת אנשי הצוותים בנושא, ממורים ויועצות ועד לפסיכולוגים חינוכיים, מקבלת משנה תוקף מאגף לקויות הלמידה במשרד החינוך. הצוותים כן מקבלים הכשרה בנושא והם יקבלו עוד הכשרות. צריך לזכור שבתוך בתי הספר פועלים פסיכולוגים של השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) וניתן לעשות את ההבחנה בין התלמידים ולתעדף את מי שבאמת מתקשה. לרשות הצוותים עומד גם שירות של ייעוץ אונליין מול האגף במשרד החינוך".

את חושבת שהפתרון נמצא באמת בהגבלה הזאת?

"אני מניחה שנדע את התשובה בעוד שנה-שנתיים, כשנגלה בשטח מה באמת עושה הסינון. בנוסף צריך להיות סטנדרט לגבי מכוני האבחון וצריך לבחון מי בדיוק עושה את האבחונים לילדים שלנו ומה הידע וההכשרה שיש להם.שלא יהיו כאלה עם אצבע קלה על ההדק".

מה לגבי הטענה כי נוצר עומס אדיר על צוותי בתי הספר?

"זה נכון, יש עומס. אבל כמו שאמרתי, אנחנו לא מחכים עם זה עד לכיתה י"ב אלא מנסים לפעול כבר לפני".

איך את מרגישה עם הטענה כי נוצר כאן יתרון לתלמידים ממשפחות מבוססות כלכלית?

"אני יודעת שכל משפחה שמתקשה לממן אבחון יכולה להסתייע במקורות של השפ"ח ולעשות את האבחון דרכנו בעלות מופחתת. השמירה על השוויוניות היא לא סתם סיסמה. לא יהיה במודיעין מצב שתלמיד לא יקבל סיוע מפאת מצב כלכלי ובעניין הזה אנחנו עומדים על הרגליים האחוריות".

 (צילום אילוסטרציה: אימג' בנק)