אם יש דרך אחת בטוחה להעביר לכם הקוראים את דמותו המיוחדת של גיל חדש, מנהל בית הספר הדמוקרטי במודיעין שעוזב את תפקידו לאחר שש שנים (וגם את ייחודו של בית הספר), הכי קל יהיה לעשות זאת דרך שאלה אחת פשוטה – מתי בפעם האחרונה ראיתם את מנהל/ת בית הספר של ילדיכם רוקד עם תלמידיו ריקוד משותף על הבמה בטקס סיום שנת הלימודים?

זה בדיוק מה שעשה חדש לפני כשבועיים, כאשר פיזז עם תלמידותיו ולאחר מכן כתב להורים את המילים הבאות:

"אחרי כל השנים שבהן ניסיתי לעוף בכך שעשיתי רק את מה שנכון, הלכתי בתלם והקפדתי למלא אחר כל ההוראות וההנחיות, מצאתי שהממונים עלי אולי מרוצים, ועמודת ההישגים מלאה בסימנים אדומים של וי, אך הרגליים נטועות עמוק באדמה, והלב פועם אבל לא מתרונן או שר. ואז הגעתי לפה.

בזכותכם, בזכות כל האנשים שעומדים פה איתי, הרשיתי לעצמי לוותר קצת על שליטה, להיסחף אחר צחוק הילדים ולהתמסר לרוח החופשית. כאן למדתי לצאת מהקווים, ללכלך מבלי דעת את פינת העבודה בחימר של יצירה ודמיון, ולא לרוץ ולמהר לשטוף את הידיים.
כאן למדתי שמותר להרגיש, ולבכות, ולהיות אתה, ומתוך כך עולה וצומחת הסקרנות לגלות עוד.

מסע של שש שנים מגיע בימים אלו לסיומו. חשוב לי לומר שעשיתי כמיטב יכולתי, הכי טוב שאני יכול, בכל כוחי ובכל מאודי. לפעמים זה לא הספיק, ולא פעם שגיתי, אבל אף פעם לא חדלתי לשאוף להיות משרת נאמן של השליחות הקדושה והאחריות שבחרתי לשאת על כתפיי בבואי לפה. אני אוהב אתכם, מתרגש מאוד על האמון שנתתם בי, על התמיכה והחיבוק בכל הפעמים בהם נפלתי ונחבלתי. הייתי מוקף, אף פעם לא לבד, גם כשבחרתי להתבודד בצד.תודה שלימדתם אותי לרקוד, ולעוף, ולהיות אני עצמי.
זה הרבה יותר מכל מה שאדם יכול לאחל לעצמו."

התחיל עם "נערי רפול"

חדש הוא רק בן 44, אבל הרזומה שלו כבר עשיר מאוד. הוא גדל ברעננה ומתגורר כיום במודיעין עם אשתו ושני ילדיו וקרוב יעלו הוא ומשפחתו על מטוס בדרכם לטיול בן חצי שנה בדרום מזרח אסיה. חדש שירת בצה"ל במשך שבע שנים, בתחילה כמ"פ בשריון ולאחר מכן עבר לפקד על פלוגת "נערי רפול". "נלחמתי כדי להגיע לשם. משהו בי נמשך לעבודה עם אוכלוסיות מוחלשות, חיילים יותר מאתגרים. זה הדליק ומילא אותי, הבנתי שאני אוהב את זה ושם נמצא הלב שלי. גיליתי גם שזאת חוויה קשה יותר ממה שחשבתי, זה יותר קשה מלפקד במשך ארבעה חודשים על המוצב בבופור".

לאחר השחרור חדש היה ממקימי המכינה הקדם צבאית החילונית הראשונה "נחשון", משם עבר לבית הספר ברנקו וייס ולאחר מכן למקיף "גילה" בירושלים. "שם גיליתי שאני אוהב חינוך פורמלי. הבנתי שאני אוהב את זה ואני מוצא את עצמי בבית הספר. לאחר מכן הקמתי וניהלתי בית ספר לנוער בסיכון – קצה קצה הרצף, בבוסתן הגליל ועשינו שם מהפיכה בתפיסה לגבי לאן ניתן להגיע עם הנערים האלה. עד אז האמינו שאי אפשר להגיע איתם לבגרות ואנחנו הוכחנו אחרת. 80-90% עשו בגרות והתגייסו לצה"ל. 'נירים' פרץ דרך סביב הצבת הבגרויות כיעד טיפולי. הראינו שאם אתה מציב לנער את הבגרות כיעד, אז הסאבטקסט הוא שאתה מאמין שהוא מסוגל וזה אחד הדברים הכי חשובים – הצבת יעדים/ציפיות. אתה מציב לו סטנדרטים רגילים וזה מה שמרים אותו. צריך הרבה אמונה בשביל זה ולא להתייאש. אבל ההישגים שם היו פורצי דרך. היו שם ילדים עם סיפורי חיים מאוד קשים שהצליחו והגיעו לאוניברסיטאות".

גם פירון היה בכיוון

אחרי שש שנים ב"נירים" הרגיש חדש את הצורך בשינוי. במקרה הוא שמע שבבית הספר הדמוקרטי במודיעין מחפשים מנהל חדש והציע את עצמו לתפקיד. "זה היה הכי רחוק ממה שעשיתי עד אז. גם קהילה סביב בית הספר, גם מקום שיש בו את כל הגילאים, גם עבודה מול רשות מקומית ועבודה תקציבית. זה מאוד משך אותי".

איך קיבלה המערכת את הדמוקרטי בתחילת הדרך?

"בית הספר קם כנגד כל הסיכויים. בהתחלה, כשפזית מרחב-אהרוני הייתה המנהלת, הממסד לא ידע איך לאכול את הגוף הזה, שאין בו שיעורי חובה, שהילדים בוחרים ושיש משקל גדול לרצונות שלהם מול מערכת שמכוונת לבגורויות וציונים. היום המצב מדהים. קח לדוגמה את רפורמת השר פירון של למידה משמעותית. אם אתה מקשיב לזה ועוצם עיניים, אתה שומע 'דמוקרטי'. היום יש עדנה לדמוקרטי והוקם מעין קואופרטיב, תוכני, לא כלכלי, של כעשרים בתי ספר, שמבצע תהליכים של הכרה מהמסד וניסיון להפחית את תשלומי ההורים בחמישים אחוז, כדי שבתי הספר הדמוקרטיים יהיו נגישים לכולם. אנחנו עושים את זה בתהליך תלת שנתי ורוצים לשמור על מהות בית הספר ובמקביל להוריד את שכר הלימוד בשם שיוויון ההזדמנויות".

דוגמה נוספת לייחודו של בית הספר ניתן לראות כאשר בחדר המקביל לחדר בו אנו עורכים את הראיון יושב צוות של שני מורים ושני תלמידים העולים לי"ב, אשר מנדבים את זמנם החופשי לטובת הכנת מערכת השעות לשנת הלימודים הבאה. אגב, זאת מטלה שבתי ספר רגילים נעזרים בחברה חיצונית עבורה.

הליך דמוקרטי, על באמת

בית הספר הדמוקרטי כשמו כן הוא. את ההחלטות מקבלים בשני גופים – הפרלמנט המורכב מתלמידים ואנשי צוות, והאסיפה בה נוכחים גם ההורים. "כמנהל אין לי זכות וטו. זה לא נקנה מתוקף של סמכות. זה פרדוקס שיש למנהל מקסימום אחריות ומינימום סמכות. למשל כשרציתי להצטרף למשלחת לפולין ופעמיים נדחיתי באסיפה, פעם אחת כי לא היה לי מספיק ותק ובפעם השנייה כי חשבו שיש אנשי צוות הקרובים יותר לתלמידים וחושב יותר שהם יהיו נוכחים במשלחת. זה גם מסתכל, אבל אני גם מאוד גאה בסיפור הזה".

לפרלמנט בביה"ס הדמוקרטי יש את הזכות להעלות לוועדת משמעת תלמידים ואף אנשי צוות, ואפילו את המנהל בעצמו. "יום אחד דפקו לי בדלת כמה תלמיד כיתה ד' ובישרו לי שהם מעלים אותי לוועדת משמעת. שאלתי למה והם ענו שהכרזתי על מבצע עישוב בחצר ובכך אני פוגע בזחלים של פרפר מסויים שנמצאים שם. אמרתי להם שלא ידעתי שיש שם זחלים וביקשתי מהם לקחת שעתיים ולחשוב על פיתרון לעניין, כי בכל זאת חייבים לעשב. שעתיים אחר כך התייצבו אצלי שישים תלמידים ושאלו אם בסמכותי להכריז על שמורת טבע. וזה מה שעשינו, גידרנו אזור מסויים בחצר ואליו התלמידים העבירו את כל הזחלים. מה שיפה בסיפור הזה, מעבר לזה שאני לא הייתי חושב על הפתרון הזה, זה שילד יכול לבוא אלי ככה וזה קורה בזכות העובדה שהילדים הם חלק מהמערכת. בבית ספר רגיל מפסידים את המתנה הזאת. אצלנו עשרה תלמידים הכריעו על תקציב של שני מיליון שקל. בסוף ההכרעה הייתה באסיפה, אבל מי שעשה את כל עבודת ההכנה היו עשרה תלמידי י'-י"ב".

הדמוקרטי מתאים לכל מורה? ולכל תלמיד?

"מערכת החינוך בעיר היא מצויינת. אני לא חושב שאנחנו יותר טובים אלא פשוט אחרים. אנחנו רק שונים בדברים מסויימים ולכן מתאימים לצרכים מסויימים של ילדים מסויימים. לגבי מורים, אני לא חושב שהיו מורים שהגיעו לכאן ועזבו מחוסר התאמה".

יש סלקציה לילדים המבקשים להירשם?

"אין שום תהליכי מיון. יש הגרלה בין המעוניינים על בסיס מקום פנוי ורק אחר כך מתחיל תהליך הקליטה. כרגע יש בין עשרות למאות שמחכים בתור ואין לנו רצון להגדיל את כמות התלמידים גם מבחינת הבינוי וגם כי רוצים לשמור על אינטימיות".

יש אלימות, אבל פחות

בית הספר הדמוקרטי הוא היחידי בעיר בו לומדים תלמידים מגיל 3-18, עובדה שבמקומות אחרים הייתה ככל הנראה מדירה שינה מההורים לילדים הקטנים שיחששו לפגיעה בילדיהם. "לא רק שאין כאן מתח, אלא שהגדולים מסתובבים עם הקטנים וזה מרגש לראות את זה. מדהים לראות תלמידי י"ב מתחברים עם תלמידים בכיתה ח', זה חוצה שכבות. יש לנו פרויקט בו שאנחנו עושים את שביל ישראל. שבעים ילדים, 120 קילומטר ורק שני אנשי צוות. הלכתי לישון בשעה 22:00 בידיעה שאין לי ממה לדאוג".

יש אלימות בדמוקרטי או שאתם חיים בעולם אוטופי?

"יש, אבל פחות. צריך שיהיה מקום לאלימות בתוך בית הספר. אם יש מקום הרמטי בו אסור להפגין כעס או עצבים, אז האלימות הזאת מופנית פנימה. יש מספיק סיבות למה ילד יכול להיות מתוסכל, מבעיות בבית ועד לענייני זהות. אם ילד לא ירגיש ביטחון להביא לידי ביטוי גם את המקומות הקשים שבו, זה יילך אחר כך למקומות של פגיעה פנימה עם שימוש באלכוהול וסמים".

וכשיש אלימות, איך אתם מתמודדים?

"ההבדל בינינו לבין בתי ספר מצויינים אחרים הוא במשאבים שלנו מול הילד. לכל תלמיד יש איש צוות חונך שנפגש איתו מדי שבועיים לאורך כל השנים. כך מתפתח משהו, נוצרת יכולת לדבר עם מבוגרים, נוצר דיבור הדדי ופתאום הילד מתחיל לשאול אותי שאלות על עצמי. לתת ולקחת. זה משהו שיוצר אינטלגינציה רגשית שהיא אחד המדדים להצלחה בחיים. נוצרת שותפות גורל והעצמה וזה ההבדל המרכזי בינינו לבין בתי ספר אחרים. אנחנו משקיעים המון אנרגיה מתוך אמונה שהמטרה היא שהילד יאהב את עצמו, שיהיה מודע למה שחלש בו ויעשה את זה ממקום של חמלה כלפי עצמו ומאמץ לשיפור בעבודה עצמית. בנוסף שתהיה לו מודעות לחוזקות שלו ומקורות כוח לעוף על עצמו. בגיל ההתבגרות למשל, כמעט כולם מחבקים את החסרונות שלהם וחושבים שזאת המהות שלהם. ילד שיאהב את עצמו, אין משימה שלא יוכל להתמודד איתה וזאת המתנה המרכזית של בית הספר".

מה לגבי הישגיות וציונים?

"אם ילד החליט שהוא לא ניגש לבגרויות, הוא תמיד יוכל להשלים אותן בכמה חודשים ולא ייגרם נזק. אם הוא לא יאהב את עצמו – זה משהו אחר. מה שאנחנו רוצים לעשות עם הילדים זה לאפשר להם לטעות, לקבל בחירות לא נכונות תוך כדי שאנחנו נלווה אותם. אנחנו אומרים לילד 'בוא תטעה, בוא תתרסק. אנחנו ניתן לך להתנסות וכך תגיע לחיים האמיתיים יותר מוכן'".

לא משנה לכם אחוז הזכאות לבגרויות?

"אנחנו אף פעם לא בודקים איפה עומדים מהבחינה הזאת. אני חושב שרוב התלמידים ניגשים לבגרות מלאה. מי שלא – או שיש לו דברים חשובים יותר לעשות או שהוא לא בנוי כרגע למשימה הזאת. זה לא מדד מבחינתנו להצלחה".

סומכים על התלמידים

כל מי שהיה תלמיד במערכת החינוך הסטנדרטית זוכר עדיין את טבלאות הייאוש שהיינו מכינים בציפייה לבואו של החופש הגדול. בדמוקרטי מסתבר, המצב שונה.

"התלמידים שלנו לא שמחים כשמגיע החופש הגדול. יש פה עכשיו קייטנה ובה שמונה תלמידי כיתות ו'-י' שמתנדבים לשמש כמדריכים על חשבון החופשה שלהם. בלי כסף, רק לבוא ולהיות איתנו כי הם אוהבים להיות כאן, כי בית הספר הוא לא משהו שחייבים לעשות אלא בוחרים לעשות".

את הנקודה הזאת בדיוק מבהירים אייל ויעל, העולים לי"ב וחברים בצוות העובד על מערכת השעות. הם נכנסים לחדר לאחר דיון חברי ומשעשע עם גיל חדש על מספר הדקות שהם מוכנים להקדיש לכתב החטטן, ולאחר מכן משוחחים עם גיל בשיח חופשי לגמרי שמגיע עד לתיאורית הקורבן בסיפור שמשון הגיבור ועוד כל מיני נושאים שהכתב החטטן היה בור מדי מכדי לקלוט. שניהם אגב ניגשים לבגרות מלאה עם הגברה בארבעה מקצועות.

גיל, אין בעיה לתלמידים עם החופש הכמעט מוחלט לבחור לאיזה שיעור נכנסים ומה לומדים?

"שואלים אותי הרבה פעמים אם אני סומך על תלמיד בכיתה א' שיבחר נכון. אני עונה שאני סומך עליו יותר ממה שסומך על בחור בן 22. מי שמקבל על עצמו אחריות כבר בגיל צעיר, אז מעגלי הבדיקה שהוא עושה לפני קבלת החלטות הרבה יותר מרשימים. עשו מחקר שהראה במחצית מהסטודנטים בשנה שנייה מתחרטים על בחירת המקצוע שעשו וזה מכיוון שאף פעם לא לימדו אותם לבחור. אנחנו מאפשרים לילדים לעבור את משבר גיל הארבעים כבר בגיל שש. זה מתאים לרוב הילדים. למי לא מתאים? לילדים שצריכים מסגרת לימודית מאוד ברורה וסגורה".

לסיכום, מה נתנו לך באופן אישי השנים בדמוקרטי?

"זה גם מדהים, גם אני עברתי כאן תהליך מאוד משמעותי. למדתי יכולת לנהל ממקום אחר לגמרי של השפעה ולא הורדת פקודות, השראה ולא הנחיות. מקום של דוגמה אישית ושל שותפות, הבנה שאני לא הגנרטור של יזמות בבית הספר, שאני הגנן ולא השחקן הראשי. אני מדבר אחרת היום, יותר מתון וזהיר. מחובר יותר לרגש. אני חושב שאני גם מודע יותר היום לכוח של חוכמת ההמונים, איך להגיע להרבה יותר אם אני זורם ולא דוחף". 

בתמונה: גיל חדש. זהירות – לא בטוח ש"הפרלמנט" של בית הספר יאשר הכל (צילום פרטי)