נבחרת הריצה החריגה ביותר במירוץ 'נייקי' השנה תהיה ללא ספק הנבחרת הפדגוגית של תיכון מו"ר, בעלת רוב נשי מוחץ המונה 16 נשות חינוך, מנהלה, לבורנטית וסגנית-מנהלת לשעבר, ושני מורים גברים המייצגים כאן את המין המוחלש. חברת הנבחרת הצעירה ביותר – בת 30 – תרוץ ביחד עם אמה, מזכירה בתיכון, ובמפלס הגיל העליון נושקים האצנים ל-60. שלוש מבין הרצות אף עונות לתואר המחמיא 'סבתא'. רוב משתתפי הנבחרת מעולם לא רצו קודם לכן, אך החליטו בכל זאת להירשם לקבוצת הריצה, שפתחה לפני חמישה חודשים בלבד מורת הספורט של התיכון, גלית אביגדור. מדי יום שלישי הם נפגשו להתאמן – התחילו מהליכה, המשיכו לריצה קצרת נשימה ומצומצמת קילומטרים, והיום, שבועיים לפני המירוץ הגדול, כל חברי נבחרת  Mor running מסתכלים לאחור ולא מאמינים. "אם אני יכולה – ואני אלופת ההתפדלעות", צוחקת עופרה, מזכירה בבית הספר, סבתא ובעלת חוש הומור בריא, "בטוח שכולם יכולים". רגע לפני שהם יוצאים למסלול הגיע הזמן לחשוף לעולם את הצוות הרץ של תיכון מו"ר.

נבחרת מהחלומות?

אז מורה לתנ"ך, מורה לחינוך מיוחד, מורה למחשבים, שלוש מזכירות, לבורנטית, מורה להיסטוריה, סגנית מנהלת לשעבר, ושתי מורות לחינוך גופני. להודות על האמת, לא כך היינו מדמיינים נבחרת ריצה טיפוסית. אם מכניסים למשוואה את העובדה שרוב הנבחרת עברה את מחסום גיל הארבעים, חלק ניכר ממנה משקיף על ה-60, ומעטים מתוכה התאמנו אי פעם באופן מקצועי, נגלה שבהחלט מדובר בנבחרת שלא רואים בכל יום. את הנבחרת הקימה ויזמה גלית אביגדור, וביחד איתה מובילה את תוכנית האימונים מימי פרדו, מורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים באותו תיכון. בעקבותיהן רצים, מזה חמישה חודשים ועד לקו הסיום במירוץ 'נייקי', שאורכו עשרה קילומטרים: שואלי, זהבה, חרות, אתי, שרית, שלומית, חגית, יפעת, עופרה, מזל, רחלי, ורדה, דפנה, רחל, יפעת נוספת, נרקיס, אורי וצ'ארלי. נבחרת שמספר משתתפיה המכובד הפתיע בעיקר את זו שיזמה את הפרויקט: "הייתי צריכה לשפשף את העיניים כשראיתי את אורך הרשימה", צוחקת גלית, "הופתעתי לטובה, ועכשיו, כעבור חמישה חודשים, אני כל כך גאה שאי אפשר לתאר את זה במילים". הכל התחיל לפני שנה בדיוק. "בשנה שעברה רצתי לבד במירוץ הלילה של תל אביב", היא מספרת, "ראיתי שהיו שם הרבה קבוצות שהתארגנו ורצו ביחד. מייד כשחזרתי שלחתי למנהלת בית הספר מייל וכתבתי לה שבשנה הבאה אני מארגנת קבוצה של עשרים חבר'ה מהתיכון שלנו. בינתיים עבר הזמן, ובחודש יולי התחלתי להתאמן למירוץ של השנה הזו, והתחלתי לחשוב על הקבוצה. אנשים גם התחילו לשאול אותי מה קורה, ומתי אני מתחילה לאמן את הקבוצה של התיכון".

זו הייתה שאלה רצינית?

"האמת שזה היה בחצי בדיחה, סמול טוק של חדר מורים כזה. אמרתי למימי", היא צוחקת, "בואי נטריף אותם קצת, אז פרסמנו רשימה ותלינו על לוח המודעות. כתבנו שם שמי שרוצה להגשים חלום ולרוץ, האימון הראשון יהיה בתאריך כזה וכזה, בשעה כזאת וכזאת. תלינו את הרשימה, במין חצי בדיחה, השארנו שם, ואחרי שבוע חזרנו ופשוט לא האמנו".

"כל הרשימה הייתה מלאה", מסבירה מימי, "היו שם עשרים שמות רשומים. הסתכלנו האחת על השנייה ושאלנו 'מה נעשה עכשיו?', פשוט לא ציפינו שתהיה כזו היענות".

פתאום הגיעו אנשים אמיתיים

אחרי ההלם הראשוני החליטו השתיים לקחת צעד אחד קדימה, לערוך אימון ראשון ולראות מי יגיע. ההפתעה חזרה על עצמה כאשר השמות יצאו מהרשימה, ואנשים אמיתיים מצוות בית הספר על גווניו השונים, הגיעו מוכנים להתחיל לרוץ. "אני הייתי אחת מאלה שהצטרפו די בהתחלה", מספרת עופרה, מזכירת החטיבה, בחיוך רחב.

למה?

"זאת באמת שאלה טובה. אין לי קשר לספורט, אני אחת מהסבתות בחבורה, יש לי שתי נכדות, ותמיד אמרתי שספורט אפשר להתחיל לעשות גם מחר. יותר מזה", היא מגחכת, "אני תמיד טענתי שספורט זה לא בריא, ובשביל מה זה טוב בכלל. אני חושבת שאחד השיקולים שלי להצטרף לנבחרת היה העניין החברתי, אמרתי שאם זהבה מתחילה לרוץ", היא צוחקת ומצביעה על חברתה לעבודה, "גם אני יכולה, אין סיכוי שאני אתן לה להיות לפני".

את מצטערת על ההחלטה הזו?

"ממש לא. אני נהנית ולא מאמינה על עצמי שאני באמת עושה את זה. למרות שאם נודה בעובדות אני יותר מהפדלעות של החבורה, אני רצה מעט ובעיקר הולכת קצת מהר. אבל זה בסדר, כי בחבורה שלנו יש מתחילות כמוני שאף פעם לא רצו, ויש כאלו שבאו עם רקע בספורט, ומתחרות בכל מיני תחרויות ריצה אחרות, יש את כל הטווח וזה יפה לראות שכולנו יכולות להשתתף במרוץ ביחד".

מה התגובות שאת מקבלת מהסביבה?

"בעלי מאושר, הוא רוצה לבוא ולהשקות אותנו בדרך בזמן הריצה, כולם מאוד מפרגנים. הבנים שלי מאוד גאים בי, והגיבוש שיש פה בחבורה זה דבר שמאוד עוזר למוטיבציה".

"האימונים שלנו מאוד רציניים", מדגישה גלית, "יש יום קבוע בשבוע, עושים מתיחות, שעתיים מפגש אימונים, וכל אחד גם מקבל תוכנית אימונים אישית שהוא צריך לעשות פעם בשבוע. יש לנו אפילו קבוצה ב'וואטס-אפ', בה כל אחת מעדכנת מה היא עושה ואיך היא מתקדמת באימונים. יש בנבחרת אנשים שהם באמת אצנים ויש להם רקע ספורטיבי, ויש אנשים שמספרים שאפילו בתיכון היה להם פטור מהתעמלות".

"מה שמדהים בקבוצה הזו", מוסיפה אתי, המייצגת את הפלח הספורטיבי יותר בחבורה, "זו ההתלהבות. יש רמות שונות, אבל הקשר בין האנשים והתמיכה של גלית מספקים עידוד מוראלי ונפשי. אני מגיעה לקבוצה לא כדי לרוץ ולהתחרות אלא כדי ליהנות, לרוץ ולתמוך ברצים האחרים. אני בעולם הספורט מגיל 12, במקצועי אני מורה למחשבים אבל בחיי הפרטיים אני רוכבת על אופניים, רצה בתחרויות, זוכה בגביעים. בקבוצה הזו אני נהנית בעיקר מההווי, מהחברה, מהגיבוש שזה יצר בתוך בית הספר בין אנשים שקודם בכלל לא הכירו אחד את השני או מקסימום אמרו שלום בבוקר". "והקבוצה הזו גם מעוררת אדוות", מוסיפה מזל, אף היא מוותיקות השבט, "רק הבוקר שמעתי שאחת המורות בבית הספר, שלא משתתפת בקבוצה, סיפרה שהרעיון של הנבחרת שלנו גרם לה למוטיבציה להתחיל לעשות ספורט".

ומה אומרים התלמידים?

"התלמידות שלי", מחייכת גלית, "כבר שואלות אותי מתי אני פותחת גם להן קבוצת ריצה. הפכנו ממש לסוג של מודל, וזו הכוונה".

לגלות שרירים חדשים

תשע מורות ונשות מנהלה הגיעו למפגש שקבענו לצורך הכנת הכתבה, ובית הקפה הסמוך לתיכון הפך לשעה קלה בצהריי היום ל'מיני' חדר מורים. קולות הנשים ושמותיהן מילאו את החלל, שיחות נקטעו ומשפטים הצטלבו זה בזה, ומתוך בועות המילים, ליקטנו בעדינות שברירי מידע ודעות שמשקפות את הכוורת כולה. זו נבחרת מו"ר, על פי המשתתפות:

"גיליתי שרירים חדשים בגוף וברגליים", מספרת זהבה, אם, סבתא ואשת מנהלה בתיכון, "למרות שהגעתי למסקנה שאני באמת לא אוהבת לרוץ, האימונים האלה שינו לי את החיים. עכשיו אני קמה בחמש בבוקר כדי לעשות הליכה, ואני יודעת שזה בסדר גם אם במירוץ בתל אביב אני אזדחל מאחור, וארוץ בקצב שלי". "אני נמצאת בספורט הרבה זמן", מדווחת שרית, תומכת למידה בחינוך המיוחד, "היום שלי מתחיל ונגמר בספורט, יותר קל לשאול אותי איזה ענף ספורט אני לא עושה, וכנראה שיוגה זה הדבר היחיד. חוץ מזה אני רצה, רוכבת שטח וכביש, רצה חצאי מרתונים, ואם לא הייתה הקבוצה הזו לא הייתי רצה במרוץ 'נייקי' כי הוא קצת המוני מדי לטעמי, הוא צפוף ולא מתאים לספורטאי תחרותי, אבל הגיבוש וההווי של הנבחרת הזו גרמו לי בכל זאת להירשם ולהתאמן איתן. בית הספר גדול, יש הפרדה בין חטיבה לתיכון, בין מנהלה לצוות הוראה, עכשיו אנחנו מכירים את כולם, וזה לדעתי הישג גדול כמעט כמו ההשתתפות במירוץ". "אני עדיין לא מאמינה שאני עושה את זה", מספרת חרות, אף היא אשת מנהלה הנושקת לשישים, "באימון הראשון היינו צריכים לרוץ מהכיכר הראשית של רעות לכיכר השנייה וכמעט התמוטטתי בדרך, זה לא היה קל. היום אני רצה 7.5 קילומטרים, מי היה מאמין?", "היא ההצלחה הכי גדולה של הקבוצה שלנו", מחמיאה לה זהבה, "לא הרגשנו בכלל, איך פתאום היא עקפה אותנו", "הן לא עושות חיים באימונים", מדגישה גלית, "הן אמנם נהנות מהחברה וזה כיף, אבל עובדות מאוד קשה, זה כיף כואב".

גלית, איך מובילים נבחרת כל כך הטרוגנית?

"הגישה שלי היא שלכולם יש מטרה משותפת, וזה דבר שמאחד וגורם לכל אחד לעבוד על עצמו ברמה האישית. המוטו שלי הוא לקחת אחריות ולראות כל הזמן את המטרה מול העיניים. כל אחד יכול לעשות את זה, זה מה שאמרתי להם כל הזמן. הכל בראש וכל אחד יכול. התחלנו באימונים בסיסיים של ריצה של 3.5 דקות בירידה, ולאט-לאט הגדלנו את המרחק והקושי. תוכנית האימונים הייתה מאוד מסודרת, היו עליות וירידות, חלק נפצעו ועזבו, חלק חזרו, היום כל מי שבנבחרת כבר רצה בקצב שלה כמעט את המרחק המלא של מירוץ תל אביב – עשרה קילומטרים".

"יש פה דגש מאוד גדול על הקטע החברתי", מוסיפה שואלי, 59, מחנכת וסגנית-מנהלת לשעבר בחטיבה העליונה, "אם מישהו היה אומר לי לפני ארבעה חודשים שאני ארוץ עשרה קילומטרים הייתי פורצת בצחוק. הייתי עושה אולי הליכות, כי חייבים, ולא מעבר".

והיום?

"היום זה עולם אחר, הנבחרת הזו היא חוויה משנת חיים. אני הכי מבוגרת בקבוצה ואני רצה את כל המסלול בריצה, וזה דבר שגלית כל הזמן אמרה לנו – זה הכל בראש שלכן, מי שרוצה יכולה, עובדה".

תמשיכי לרוץ גם אחרי המרוץ הזה?

"ברור. אני אמא לשלושה ילדים בוגרים, סבתא לשני נכדים, ובאימון הראשון שלנו היינו אמורים לרוץ אולי 100 מטר והייתי בטוחה שאני מתעלפת, היום אני כבר יכולה לדמיין את עצמי רצה לצד הבן הבכור שלי בתחרויות נוספות. הבעיה היחידה היא עודף האדרנלין", היא צוחקת, "הגוף שלי לא רגיל לכזאת רמת התרגשות, אז קצת קשה לישון בלילה אחרי אימון, אבל התחושה היא של ניצחון – הצלחתי לנצח את הגוף שלי ולעשות בגיל 59 דברים שלא הייתי מסוגלת לעשות בגיל שלושים".

וגם גברים. בצד

אי אפשר לסיים את סיפורה של הנבחרת בלי להחליף כמה מילים עם אחד משני הגברים הבודדים בנבחרת הנשית. אורי, 58, מורה להיסטוריה ואזרחות המגדיר את עצמו כ'זקן השבט' בנבחרת האצנים: "אני איש צבא לשעבר, ועשיתי הסבה להוראה לאחר הפרישה מצה"ל. ספורט זה לא דבר שהתעסקתי איתו במיוחד, קודם לנבחרת הייתי בכושר יחסי, אבל בטח לא אצן מקצועי. כשגלית התחילה עם רעיון נבחרת הריצה חשבתי שזו הזדמנות מצויינת שצריך לנצל כדי להיכנס קצת לכושר, גם נושא ההווי החברתי שיחק פה תפקיד".

לא הרתיע אותך להשתתף בקבוצה כל כך נשית?

"יש עוד מורה גבר בחבורה – צ'ארלי – אבל האמת היא שבתוך בית הספר וחדר המורים אני כבר רגיל לנוכחות גדולה של מורות. אז זה לא הפריע, ואפילו היה יותר משעשע".

התלמידים יודעים? מפרגנים?

"אני לא חושב שהם מודעים לנושא, הם בטח לא יבואו לעודד אותנו במירוץ. התגובות מהחברים והמשפחה מאוד מפרגנות. יש הרבה הערכה מצד הילדים ובת הזוג. המסקנה שלי, מהניסיון האישי שלי, היא שכל אחד יכול. צריך רק לצאת, לנעול נעלי ספורט, ולהתחיל לרוץ, לא צריך שום הזדמנות מיוחדת".

גלית ומימי, האמנתן שכעבור חמישה חודשים תהיה לתיכון מו"ר כזו נבחרת?

"זה היה תהליך לא פשוט", מחייכת מימי, "באימונים הראשונים, למשל, אסרנו עליהן לקנות נעלי ריצה. הרעיון היה שישתתפו בכמה אימונים, ירוויחו את זה ביושר, ואז ייקנו נעלי ריצה ויפרגנו לעצמן. זה היה תענוג, אחרי כמה שבועות, להתחיל לקבל תמונות של הנעליים החדשות שקנו לעצמם". "אני מאוד גאה בהם", מסכמת גלית, "בכל אחד ואחד מהם. זה היה תהליך לא קל, כואב ולא פשוט, אבל אני שמחה שגרמתי להם להאמין בעצמם, וזה העיקר".

בתמונה: נבחרת המורים. צילום: אסף אבוטבול ואורנה גושן