בין הטקסים השגרתיים והמועדים שנקבעו לציון במערכת החינוך התרחש במודיעין בשבוע שעבר אירוע ויוצא דופן. באירוע חגגו אנשי בית הספר היסודי הממלכתי-דתי משואת נריה את חגה הלאומי של יהדות אתיופיה – חג הסיגד. הסיגד הוא מועד עתיק יומין המוקדש לצום, טהרה והתקדשות ומציין את חידוש הברית בין העם לאל ומצויין כחמישים יום לאחר יום הכיפורים. כבר בשנת 2008 נחקק בכנסת חוק הקובע את הסיגד כחג רשמי בישראל, אולם למערכת החינוך עצמה הוא זולג בינתיים בעצלתיים.

הרקע ליום החגיגי במשואת נריה הוא קליטתם בבית הספר לאורך השנים של תלמידים יוצאי אתיופיה המגיעים ממרכז הקליטה במבשרת ציון, והעבודה הנרחבת הנעשית כדי לשלב אותם במערכת ובחברה הישראלית, גם זו השונה מכל מה שהכירו בארץ מוצאם.

יוסי שינובר, מנהל משואת נריה, מספר: "יש במשואת נריה בממוצע 12 תלמידים יוצאי אתיופיה ממרכז הקליטה במבשרת ציון. למה בחרו במשרד החינוך להפנות אותם דווקא אלינו? חזון בית הספר שיצרנו לפני מספר נשים מבוסס על הכלה, מיצוי יכולות התלמיד וקהילתיות, כשהכלה היא אבן הראשה של החזון שלנו. כאשר בית ספר מדבר בשפה של 'הכלה' אז גם תלמידים שמוצאים את עצמם לא מוכלים בבתי ספר אחרים מנותבים אלינו בידי משרד החינוך. אני מניח שהסיבה ל-12 אלינו נובעת בקו ישיר של מימוש אותו חזון. כשמפקחת העולים מטעם משרד החינוך הציעה לנו לקבל את התלמידים, מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה. הם שווים לכל דבר ועניין ואפילו יותר מזה ומגיע להם מה שהחינוך במודיעין מציע. מנקודת מוצא כזאת הכל כבר נעשה קל יותר. השאלה היחידה היא האם אתה נותן להם לעבור את סף 'מבחן הלב' או שלא. זה כל הסיפור".

לאותם תלמידים הייתה בכלל בחירה האם לעבור ללמוד במודיעין?

"אני לא יודע אם שאלו אותם בתחילת הדרך לרצונם, אבל כיום הבחירה של רוב העולים היא ללמוד כאן. הם מרגישים את הרוח הנושבת מכיוון בית הספר ורואים שכאן לא מוותרים עליהם. לא מעט הורים כבר ביקשו להעביר את הילדים ללמוד אצלנו".

מאיזה עולם בעצם מגיעים התלמידים האלו? ועד כמה הוא שונה מעולמם של שאר התלמידים?

"התלמידים האלה מגיעים בעצם מעולם אחר לגמרי. חלק מהסטיגמות באמת נכונות. רובם הגיעו מכפרים רחוקים בהם הציוויליזציה רחוקה. חלקם לא ידעו קרוא וכתוב ואחרים היו רועי צאן כבר בגיל שלוש וארבע. יש כאלה שלא ידעו בכלל מה זה בית ספר. ואלה שכן ידעו חוו למשל שיטות שונות להשלטת משמעת. היה לי תלמיד שהגיע אלי למשרד ובאינטואיציה הרגשתי שהוא מפחד. אחר כך הוא סיפר לי שבבית הספר באתיופיה המנהל נהג להכות אותם במקל. תלמיד אחר סיפר שהצוות היה מחדיר עיפרון בין אצבעות התלמידים ומסובב עד שהתלמיד התפתל מכאב. הבדלי התרבויות הם לא פשוטים. למשל העובדה שהילדים רוכשים את השפה הרבה יותר מהר מהוריהם. הם בעצם הופכים למתרגמים ומתווכים ומלווים את ההורים לרופא או אל הבנק. זה משנה סדרי עולם, מכיוון שבאתיופיה אותו ילד שעכשיו מקבל תפקיד חשוב לא העז להישיר מבט אל אביו. אנחנו נמצאים כאן בתווך ומנסים לחבר בין התרבויות וליצור את הקשר בין שני העולמות".

איך אותו קשר משתנה בין הילד להוריו זולג לבית הספר?

"אספר לך קוריוז. יש מבית הספר שתי הסעות בשעות שונות. אחד התלמידים שהיה אמור לצאת חזרה בהסעה המאוחרת, אמר למורה שלו שהוא חייב לצאת מוקדם יותר כדי ללוות את אמו לרופא. הוא לא הביא איתו אישור מהאם והמורה שלו פנתה אלי ושאלה אותי מה עושים, מכיוון שהילד ברח ועלה על ההסעה המוקדמת חזרה למבשרת. אמרתי למורה שאין בכלל ספק שבמקרה כזה אנחנו לא מענישים את התלמיד".

באיזה אופן אתם קולטים אותם וכיצד זה שונה מקליטת תלמידים מעליות אחרות?

"אני לא יכול להתעלם מגזענות סמויה וגלויה שקיימת כאן. למשל כאשר תלמידים מבתי ספר אחרים במודיעין רואים בפעם הראשונה ילד בצבע עור שונה מהם, הם מצביעים עליו ואומרים 'הוא כושי'. הם לא מתכוונים לפגוע, אבל כך זה קורה. אנחנו נותנים לתלמידים שלנו ממבשרת מקום ומעבירים לתלמידים האחרים את המסר שלכל אחד יש מה ללמוד מהאחר. כך אנחנו לוקחים את התלמידים האתיופים ומעבירים אותם בין הכיתות בבית הספר כשהם מלמדים את חבריהם. למשל כאשר המורה לימדה על פרשת נוח ותיארה את הסיפור, היא הגיעה לחלק בו הנחש או הפרה עולים לסיפו התיבה. ברגע הזה קפצו שני תלמידים שמתחילת השנה לא פתחו את הפה וסיפרו איך רעו צאן עם אבא בשדה והוא תפס נחש גדול, או איך ישנו עם הפרות בבית ויצאו איתן למרעה. הפכנו את שניהם למרצים צעירים שעברו בין כל הכיתות בשכבה ולימדו על בעלי חיים. מאותו רגע הסיפור של השונות נגמר. היום שכאתה יכול כבר לראות חברויות שנרקמו בין תלמיד ממודיעין לתלמיד ממרכז הקליטה, זה מאוד מרגש".

האח שלא הצליח

המעטפת אותה מעניקים אנשי משואת נריה, בסיוע משאבים רבים ממשרד החינוך, מרשימה ביותר. בבית הספר פועלת בת שירות לאומי העובדת באופן קבוע אך ורק עם התלמידים ממבשרת, מגשר ומתורגמן מטען אחת העמותות פועל אף הוא עם התלמידים ומול הוריהם ובבית הספר פועל צהרון עבורם, הכולל כמובן ארוחת צהריים חמה ומורות העובדות באופן פרטני כמעט עם קבוצות קטנות של 4-5 תלמידים. גם צוותי בית הספר עוברים סדנאות המלמדות אותם על ההבדלים והמשמעויות: "את המורים בבית הספר אנחנו מלמדים בסדנאות האלו על הבדלי התרבויות ואיך לגשר עליהם. איך להתייחס לעולה החדש ומה המשמעויות של כל הרבדים האלו. אפילו לחיצת היד של יוצאי אתיופיה היא שונה ממה שאנחנו מכירים ומורגלים".

עוד רובד במעטפת הנרקמת במשואת נריה מגיע גם מקהילת הורי התלמידים בבית הספר,שהצטרפה לחיבוק החם המוענק לתלמידים העולים החדשים: "קח למשל את נושא ימי ההולדת הנערכים אחרי שעות הלימודים. הקהילה התגייסה באופן כזה שבכל פעם שיש יום הולדת אחרי הצהריים יש משפחה שמארחת את התלמיד העולה עד לשעת יום ההולדת ויש גם הורים שמחזירים אותם בעצמם למרכז הקליטה לאחר סיום האירוע. כך גם עם טיולים וכל אירוע קהילתי המתקיים אחר הצהריים. אם צריך אז אנחנו גם נוציא עוד הסעה כדי שכולם יוכלו להשתתף באירוע".

איך מתמודדים עם הפער שהם חווים בין מודיעין לעולם ממנו הם באו וחוזרים?

"בהחלט יש דיסוננס שהם חווים כל יום מחדש. הם באים לבית הספר ושבים ממנו למקום בו יש גם תוצרי קליטה פחות מוצלחת. לחלקם יש אחים שהקליטה הלא מוצלחת הובילה לרחוב ונוצרת כאן סיטואציה מורכבת. אני מתמודד עם זה בצורה שאני מזמין תלמיד לחדרי ואנחנו יושבים יחד על היוטיוב וצופים בסרטונים מאתיופיה. אני שואל אותם מה ירצו להיות בעוד עשר שנים ואנחנו מדברים על מה שטוב ולא טוב באתיופיה ובישראל. הם הולכים למשל עם שרשרות בצבעי דגל אתיופיה, אבל מצד שני אומרים שהם כבר לא מתגעגעים. שטוב להם כאן. במשואת נריה הם לא נמצאים בגטו אתיופי או בכיתת אולפן, הם בכיתה רגילה כמו שאר הילדים ומקבלים את כל המשאבים שיש לנו בתוספת מעט אפליה מתקנת".

חוגגים בסיגד

כאמור, בשבוע שעבר חגגו במשואת נריה את חג הסיגד, באווירה חגיגית במיוחד אליה הוזמנו גם הורי התלמידים. שינובר: "אחד משיאי הנושא של העצמת התלמידים הוא לתת להם את התחושה שגם להם יש מה לתת לבית הספר, לקהילה ולמדינה. אנחנו הולכים על האקסטרים בדברים כאלה ומנסים לעשות מזה הרבה רעש. החג הזה הוא יום מאוד מיוחד באתיופיה בו הם לובשים בגדים מסורתיים חגיגים, עולים על הר גבוה וצופים לכיוון ירושלים. הכנסנו אותם לטקס בשתי שורות כאשר הם, ואני יחד איתם, נכנסים לבושים בבגדים המסורתיים ומלווים במוזיקה ושירה. הזמנו השנה גם את ההורים ובסיום היום ניגש אחד ההורים ואמר לאחת המורות שלנו שאת היום הזה הוא לא ישכח לעולם. הם רואים את הלבנים מנקודת מוצא עמוקה מאוד שלא מישירה מבט וביום הזה, בו אנחנו חוגגים יחד איתם, זאת חוויה מאוד מרגשת עבורם ועבורנו. בדרך הזאת כל סיפור הצבע הופך לחסר משמעות. אתה מוריד את המחיצה הזאת ומגלה שכל תלמיד כזה מצטיין בתחומו. בשנה שעברה הוצאנו לאור ספרים ששני תלמידים כתבו לאורך כל השנה וחילקנו אותם לכל תלמידי בית הספר. תלמיד כזה ישמור את הספר הזה לכל חייו מפני שעבורו זה אומר שגם הוא מוצלח, גם הוא מצטיין והוא טוב כמו כולם וכל הסטיגמות אליו ועל הקהילה שלו אינן נכונות". 

בתמונה במשואות נריה. קולטים ילדים אתיופים (צילום פרטי)