אמנם מודיעין נחשבת לעיר צעירה במיוחד, אולם ממרומי שנתה ה-20 מתברר כי במערכת החינוך העירונית יש גם מורים שבצעירותם היו בה תלמידים. שבנו השבוע אל שניים מהם, לשמוע רשמים על ילדות במערכת החינוך במודיעין, מה השתנה מאז ועד היום והאם יוצא להם לתפוס את עצמם כשהם נשמעים לרגע כמו המורים שהיו להם.

בוחרים שם לתיכון מו"ר

אלון מלר בן ה-37 גדל ולמד בתיכון מו"ר. מאז שהחל ללמד עבד בבית הספר יחד וכיום הוא מלמד תנ"ך והיסטוריה בעירוני ה'. כתלמיד היה מלר באחד מהשנתונים הראשונים של תיכון מו"ר. "הייתי במחזור ג'. אני זוכר שהכל היה קטן, עוד לפני שבנו בכלל את מודיעין. בית הספר היה מקום שצומח וכל כמה חודשים היו מתווספים דברים חדשים. אני זוכר שבשנה הראשונה נתנו לתלמידים לבחור את שם בית הספר והעבירו פתקי הצבעה בכיתות. ביום הראשון בחטיבת הביניים אנו זוכר שהגענו והכל היה חדש. ממש חנכנו את בית הספר".

איזה תלמיד היית?

"הייתי תלמיד לא כל כך טוב, עם הרבה קשיים לימודיים. הלימודים לא ממש עניינו אותי. עניינה אותי הרבה יותר מוזיקה ולנגן בלהקות. הייתי היושב הראש הראשון במועצת הנוער הצעירה. אז היו בהתחלה שתי מועצות נוער – צעירה ובוגרת. אני זוכר שארגנו הופעות של המון להקות מאותה תקופה בשנות ה-90. הבאנו לכאן את מופע הארנבות של ד"ר כספר, המכשפות, שב"ק ס' בתחילת דרכם והלהקה שלי הייתה מחממת אותם".

לאחר סיום התיכון עשה מלר את שירותו הצבאי במערך הרקטות של חיל התותחנים, נסע לארצות הברית ועבד בעגלות הממכר המפורסמות. שם גם פגש את אשתו לעתיד והשניים שבו לישראל. "היא גרה ביישוב אורנית ועבדה שם במועדון הנוער. הייתי מתלווה אליה ושאלתי את הילדים מה יש ביישוב שקשור למוזיקה. הם ענו שכלום. הלכתי למועצה המקומית, ביקשתי חדר והתחלתי להעביר שיעורים על מוזיקה ולהקות. ככה התחלתי להדריך נוער".

איך הגעת להיות מורה?

"כתלמיד בבית הספר חוויתי קשיים רבים בלימודי. קשיים שאובחנו בגיל מאוחר יותר לאחר הצבא כ'לקויות למידה'. בתקופתי לא היה נושא האבחונים נפוץ כפי שהוא היום, ולכן לא אובחנתי בלקויות אלו בילדותי. פשוט היה לי קשה ולא היה לי מה לעשות עם זה חוץ מלנסות ולהתמודד עם תחושות התסכול. וכשקשה וצעירים אז הולכים לאן שקל ונעים ולכן ברחתי אל המוזיקה.

בבגרותי שמתי לב שאני יכול להעניק דרך עולם המוזיקה אותו חקרתי והכרתי הרבה פתרונות לבני ובנות נוער בדרכים שונות דרך מפגשים ושיעורים לבני נוער ופיתחתי ממש תוכנית חינוכית  שנקראת 'בית ספר לרוק'. בשיעורים אלה שילבתי את עולם המוזיקה וההיסטוריה של הסגנונות עם נושאים שונים הקשורים לעולמם של המתבגרים ואל נושאי הלימוד אותם הם לומדים בבית הספר במקצועות השונים. את התוכנית והשיעורים של 'בית הספר לרוק' העברתי בתחילה במרכזי נוער ברחבי הארץ ובהמשך גם בבתי ספר, כהעשרה. מכאן הדרך אל תעודת הוראה היתה מחויבת המציאות, על מנת שאוכל להמשיך לעבוד בבית הספר כמורה מן המניין. בהמשך בחרתי להתמחות בתחומי ההיסטוריה והתנ"ך שגם כאשר אני מלמד אותם כיום בחטיבה ובתיכון אני משלב תמיד בכל שיעור גם שירים ומנגינות בחווית הלמידה".

איך זה מרגיש לחוות את מערכת החינוך בעיר מהצד של המורים?

"יש לי חוויה מאוד חיובית ממה שקורה בעיר ובבתי הספר. יש צוותים מאוד איכותיים. יש פה הרגשה של צמיחה ובנייה בחינוך. הרגשה שמחפשים כל הזמן לחדש ושואפים לעשות דברים בצורה אחרת. גם התמיכה שבתי הספר מקבלים מהעירייה. משהו עובד כאן טוב".

יצא לך להישמע לרגע כמו מורה שהיה לך?

"אני חושב שכמעט ולא יוצא לי להישמע ככה. אני מנסה לגרום לתלמידים לחוות את בית הספר בצורה שונה. בתקופה שלי מורים היו עומדים, מדברים עד אין קץ ונותנים לנו שיעורים ומבחנים. כשאני נכנס היום לכיתה בתחילת השנה ומציג את עצמי, אני אומר להם שבאתי ללמוד יחד איתם ולא באתי ללמד אותם. אני בא בגישה שמסתכלת על התלמיד ושואלת 'מה הוא מצפה לקבל ממני, למה הוא בא בבוקר לבית הספר?' זאת הדרך שלי ללמוד וללמד יחד איתם".

ללמד עם המחנכת שלי

מאז שנות התיכון של רותם טל בת ה-27 לא עברו כל כך הרבה שנים. היא שוכרת כיום דירה עם בעלה בראשון לציון ("הייתי שמחה לגור במודיעין, אבל יקר פה לצערי..") וכילדה למדה בעידנים והיובל וסיימה את לימודיה בתיכון עירוני ב'. כיום היא מורה לחינוך מיוחד בבית הספר אבני חן, בו היא חולקת את חדר המורים עם מי שהייתה המחנכת שלה כתלמידה.

איזו תלמידה היית?

"גדלתי במודיעין ממש מהקמת בעיר, כשהייתי בכיתה ב'. לא הייתי תלמידה מצטיינת, אבל הייתי בסדר. אני זוכרת שהתחלנו את כיתה ב' בעידנים ודחסו לנו לכיתה יותר מארבעים תלמידים, עד שבאמצע השנה פתחו עוד כיתה. אחר כך למדתי בהיובל ובסך הכל יש לי זיכרונות טובים משם. בתיכון הייתי במחזור השלישי שסיים את עירוני ב'. אני זוכרת שהיו לי בכיתה כמה מורים ממש מדהימים, שאת חלקם אני עדיין פוגשת לפעמים במודיעין. כמו ורד אלבו שהיא מנהלת דורות היום, עמליה מעידנים והדס פולק שהייתה המחנכת שלי. היו לי מורים שהרגשתי שנלחמו עלי. היו מורים מסויימים שממש גרמו לי לאהוב מקצועות מסויימים".

אחרי הלימודים שירתה רותם בצה"ל כמפקדת בחוות השומר של אותם חיילים שבעבר נקראו "נערי רפול". "זאת הייתה חוויה מאוד טובה. אני אוהבת את המקום הזה עד היום. אני חושבת שזה מה שהוביל אותי בסופו של דבר לחינוך בכלל ולחינוך המיוחד בפרט. היו הרבה מקרים שהם היה לי חלק קטן בחיים של חיילים שהגיעו כנוער עברייני והפכו לאנשים שרוצים לתרום. זה שינה את החיים שלהם וזה מה שהוביל אותי לחינוך המיוחד".

חשבת פעם שתהיי מורה?

"בחיים לא חשבתי שאהיה מורה, אבל בגלל שאני בחינוך המיוחד זה מרגיש לי שאני מורה מסוג אחר. עם תרומה הרבה יותר גדולה ומשמעותית. אני מרגישה שאני עוסקת עם התלמידים שלי בדברים שרלוונטיים לחיים שלהם ולא רק מלמדת כדי לסיים עוד פרק בתורה או שידעו לפתור את לוח הכפל. מה שאני מלמדת אלו כישורי חיים ואת היכולת שלהם להאמין בעצמם. מה שמוביל אותי הוא האמונה בעבודה שלי ובתלמידים שלי. צריך מורים מאוד מיוחדים בשביל החינוך המיוחד, עם חוסן ורצון להשקיע. זה עוד בוער בי ומאוד חשוב לי ואני שמחה שבחרתי בזה".

מתי יוצא לך להגיד משפטים כמו ששמעת מהמורים כתלמידה?

"האמת שיוצא לי לפעמים. אמנם יש משהו אחר בזה שאני צעירה ויותר קרובה אליהם בגיל ויכולה להסתכל עליהם בגובה העיניים, אבל קרה לי כבר שאמרתי איזה משפט בסגנון 'הצלצול הוא בשבילי'. האמת שזה די הצחיק אותי באותו רגע".

בתמונה רותם טל. "בחיים לא חשבתי שאהיה מורה" (צילום פרטי)