אירוני להפליא שמספר ימים לאחר שצמנו לזכר חורבן בית שני, למחרת הלילה בו חגגנו את יום האהבה, במצעד הגאווה בירושלים שבא להפיץ אהבה מכל סוג, הכוכבת הגדולה של האירוע הייתה דווקא שנאת חינם. במקום לחגוג את האהבה על כל גווניה בצעדה סמלית בעיר משתתפי המצעד ספגו מכה קשה בדמות מחבל קיצוני שהצליח לדקור שישה משתתפים, שניים מתוכם במצב קשה. מהצד השני במקביל לסערה המתחוללת בירושלים בכפר דומא הסמוך לשכם דווקא התחיל לילה שקט ושלו. תושבי המקום ישנים, כולל עלי סעד דוואבשה בן השנה וחצי ומשפחתו, שלא יודעים ששנאת החינם מירושלים עומדת להתדפק גם על דלת ביתם. מספר פעילים קיצוניים הציתו את ביתם באמצע הלילה, השאירו חותם בדמות כתובות גרפיטי, ונעלמו. אב המשפחה, סעד, הצליח לחלץ את אשתו ריהאם וילדו בן הארבע אחמד, אבל בשביל עלי התינוק כבר היה מאוחר מדי.
* * *
שני האירועים הללו, שהתרחשו באותה נקודת זמן בשני מיקומים שונים לחלוטין, הם הסטירה המצלצלת בפרצופם של לכל אלה שמתעקשים לטמון את ראשם בחול. לא מעטים שואלים בשנים האחרונות למה בעצם צריך את מצעד הגאווה, הרי לא סוקלים עוד הומואים בכיכר העיר. נכון שהם לא יכולים להתחתן, שאין להם שוויון זכויות, שעדיין מתייחסים אליהם בזלזול ואפליה, אבל זה לא כאילו רוצחים אותם באור יום נכון? לא נכון. באותה מידה הרצח המתועב של עלי, והניסיון לרצוח גם את משפחתו, הם ההוכחה לכך שמול הטרור הערבי קיים טרור יהודי אכזר לא פחות, שנכון לשרוף תינוקות במיטתם ולרצוח חפים מפשע בשם "המלך המשיח" כפי שאומרת הכתובת על הקיר.
וכמו תמיד אחרי פיגועים בפייסבוק מארגנים עצרות סובלנות ואהבה, מעלים פוסטים בשם השלום ומחליפים תמונת פרופיל למען ההזדהות עם המטרה. חברי כנסת ואנשי ציבור יישאו דברים, בכירים יגנו את האירוע ולו משום שמצפים מהם לגנות אותו, ובעוד שבועיים הכל יחזור לקדמותו עד לפיגוע הבא. כי פיגוע על רקע שנאה, מכל סוג וצד, הוא לא גחמה אקראית. הוא לא טירוף של פסיכופת ללא אחיזה במציאות שאיבד את שפיות דעתו או התפרצות פתאומית שאיש לא חזה. הוא רגע השיא של הסתה עמוקה וממושכת שממשיכה לתסוס מתחת לפני השטח גם עכשיו, ותמשיך להרוס כל חלקה טובה עד שלא יגדעו אותה מן השורש.
* * *
ישי שליסל (כפי שהוכח ע"י בדיקה מטעם השב"ס) והמציתים האנונימיים הם לא פסיכופתים. הם אנשים חושבים, שפויים בדעתם, בעלי ערכים, שהאמינו וכנראה עדיין מאמינים בלב שלם שהם עשו את הדבר הנכון. על פי סט הערכים שהם מאמינים בו והאידאלים אליהם הם חונכו רצח של בני אדם, עקב נטייתם המינית, דתם או מוצאם, הוא דבר לגיטימי לגמרי. שליסל לא סתם חזר לסורו חודש לאחר ששוחרר מהכלא מכיוון שביצע בדיוק את אותו מעשה עשור קודם לכן. עשר שנים מאחורי סורג ובריח לא שינו את תפיסת העולם שלו, שרואה את אותם "טמאים" כאיום על כל מה שהוא אוהב ומוקיר. סביר להניח שאם האחראים להצתה בכפר דומא ייתפסו וייכלאו גם הם לא "יחזרו בתשובה" עם שחרורם, כי בעיניהם גם המאסר הוא בסך הכל עוד קושי מזערי בדרך לגאולה שהם חונכו לייחל לה.
האחראים להיווצרותם של נשמות תועות מסוג זה ולחורבן שהן גורמות הם דווקא האנשים שמאחורי הקלעים. הם לא יוצאים בגלוי לשרוף בתים ולדקור אחרים, הם מסתפקים בחינוך מעוות ומסולף שמתחיל עוד מגיל הגן. הקורבנות שלהם הם הצעירים והצעירות ששומעים את משנתם מצאת החמה ועד צאת הנשמה, שאחרי שנים של האזנה מתחילים להאמין באותה תפיסת עולם איומה שהם מנחילים הלאה. את האנשים האלה אף בכיר לא יגנה, ואף שופט לא ישלח למאסר כי הם "רק" מדברים, אלא שהמילים שלהם מחלחלות עמוק והופכות לחלק מהותי מהשיח שלנו בלי שאפילו שמנו לב.
כשאנחנו משתמשים במילה "הומו" כמילת גנאי, כשאנחנו אומרים חצי בצחוק וחצי ברצינות ש"כל הערבים רעים", אנחנו הופכים לאשמים ברצח של עלי, הפגיעה במשפחתו ובנדקרים במצעד. מילים הן אף פעם לא "רק". הן השלב המקדים למעשים, שאנחנו יכולים לעצור אם רק נפסיק להפיץ כל הרבה שנאת חינם, ונתחיל להפיץ אהבת חינם במקום גם במילים וגם במעשים. הגיע הזמן לשים סוף להסתה, לאלימות ולגזענות שהובילו אותנו למצב הזה, להפסיק להעלים עין מרגעים קטנים של שנאה ביום-יום ואולי למנוע את הפיגוע הבא לפני שיתרחש ויחזיר את כולנו עשור שלם אחורה שוב.
בתמונה: מצעד הגאווה. העיקר שיהיו גינויים בפייסבוק (צילום: "נמר ערבות סיבירי")
