ניר ירון, בן 18 ותושב מודיעין, הגיע לעיר בכיתה ו'. במהלך הקריירה האקדמית שלו הספיק ללמוד בקריית אונו ובנווה שלום. כשהגיע למודיעין החל ללמוד בביה"ס הדמוקרטי, שם החל להתאתגר מבחינה אקדמית. "לבית הספר הזה יצא שם של בית ספר לא מאתגר." מציין ניר, "אבל אני לא מסכים עם הסטיגמה הזו. קיבלנו שם שיעור שחמט למתקדמים, מתמטיקה למתקדמים, שיעור שבזכותו התחלתי ללמוד בבר אילן משם המשכתי לפיזיקה."
בבית הספר הדמוקרטי פגש גם את תום סגל, בן גילו. השניים גילו שהם חולקים מספר תחומי עניין משותפים. לפני שבועות מספר חזרו השניים עם מדליות מאולימפיאדה האסייתית לפיזיקה שהתקיימה בסין: תום סגל עם מדליית כסף, ניר ירון עם מדליית ארד.
מהבמה לפודיום
בזמן הכנת הכתבה שהה תום בחו"ל, כך שהתקשורת איתו התבצעה באופן וירטואלי (ראו מסגרת). "תום מנגן בגיטרה ועוסק בג'אגלינג." מספר ניר. "הוא התחיל ללמוד מתמטיקה ברמה גבוהה. נפגשנו באימוני האולימפיאדה למתמטיקה, באימוני האולימפיאדה למדעי המחשב ולבסוף גם באימונים לאולימפיאדת הפיזיקה שאליה טסנו שנינו."
לניר זו אינה מדליה אולימפית ראשונה. "לפני כשנה השתתפתי באולימפיאדת מדעי המחשב. זכיתי שם במדליית ארד, אבל בגלל מבצע "צוק איתן" תשומת הלב התקשורתית הופנתה לכיוונים אחרים. זה די מובן." הוא מספר.
בכיתה ט' החל ללמוד בביה"ס תלמה ילין בגבעתיים במגמת תיאטרון. "נסעתי כל יום לגבעתיים. למדתי והופעתי בשני מחזות זמר, אוליבר טוויסט ועיבוד לטופל'ה טוטוריטו של שלום עליכם, פרסומת של אסם, קמפיין נגד אלימות של ערוץ הילדים. שתי הצגות של מנחם גולן. גם עם חוג התיאטרון של ארי אסנר." הוא מספר בגאווה. בכיתה י"א עבר לתיכון יאסא בירושלים, שם הוא לומד היום.
"המעבר היה משעשע. מתיאטרון למגמה לפיזיקה, מדעי המחשב ומתמטיקה. אני חב ליאסא הרבה מההצלחה האקדמית הנוכחית שלי. הלימודים במגמה מאתגרים מאוד. המורים מצוינים, יש תלמידים מכל רחבי הארץ שמאתגרים אותי בכל הנושאים. אנחנו לומדים בתנאי פנימייה אז אנחנו מדברים על כל נושא בעולם, כולל פילוסופיה וכלכלה למשל, שיחות של שעות. אין לי ספק שלא הייתי מגיע לשליש ממה שאני היום בביה"ס אחר. המורים עושים עבודה מצוינת. אני לא היחיד שהגיע מביה"ס לתחרויות ותמיד קיבלתי תמיכה מביה"ס."
"הייתי גם בתוכנית פיתוח מנהיגות של ליד. ניסינו להקים פרויקט חברתי למען הקהילה לבני נוער שמתעניינים במדעים ומדעי הרוח. שמנו לב שיש חבר'ה שפחות מוצאים במסגרות הרגילות מענה לתחומי העניין הללו. לפיילוט קראנו נמו. לצערי לא הצלחנו להרים את זה, אבל זה עשה טוב לכמה אנשים."
בכיתה י' התנסה לראשונה במיונים לתחרות בינלאומית. "זה הרבה בזכות יאסא. אמנם כבר בכיתה י' הגעתי למיונים ולאימונים לאולימפיאדה למדעי המחשב, אבל עפתי די מהר. בשנה אחרי, בסוף י"א, כבר טסתי לטאיוואן וזכיתי במדליית ארד. הגעתי גם לאימונים לאולימפיאדת המתמטיקה, אבל לא הגעתי לנבחרת. שם פגשתי שוב את תום שלומד היום בעירוני ב'. זה היה מעניין לראות איך מהדמוקרטי הגיעו אנשים לאותו מקום. כולל אחד המורים.
בסוף כיתה י"א נבחנתי והתקבלתי לאימונים לנבחרת הפיזיקה. יש שלושה מחנות; מחנה קיץ, חנוכה ופסח. ביניהם נדרשת עבודה של 10 שעות בשבוע של עבודה ולימודים עם מטלות, שיעורים וכו'. יש גם הגשות של משימות. זה דורש המון עבודה, מתפתחים, נבחנים במהלך כל מחנה, ובסוף מחנה פסח מחליטים מי השמונה מכל הארץ שייסעו."
איך מתאמנים לתחרות כזו?
"תוכנית האימונים של האולימפיאדה מורכבת מהמון ניסיון של מדריכים. המדריכים הם יוצאי אולימפיאדה בעצמם. הם ברובם מתנדבים ובונים תוכניות מדהימות ומקיפות, מאוד סגורות ובנויות. זה מאוד מרשים. זה מה שהביא אתנו לאן שהגענו מבחינת ההישגים. השגנו שתי מדליות כסף, ארבע מדליות ארד וצל"ש אחד. זה הכי הרבה שישראל השיגה באליפות אסיה. הישג מאוד משמעותי. ייצגנו בכבוד."
איך התחיל הרצון שלך להתחרות במסגרת כמו אולימפיאדה?
"אני חושב שהרצון הראשוני לבוא ולהתחרות בא מעניין במקצוע. הסיבה שניגשתי היא לא כי רציתי להתחרות אלא בגלל המסגרת המצוינת והמפתחת שניתנת למי שמגיע למחנות האימונים. האימונים כשלעצמם מפתחים אותך ובונים לך צורת חשיבה. יש המון מדריכים שבאים בהתנדבות ברובם, הם מלאי מוטיבציה וכך גם התלמידים. למרות שהמטרה היא לזכות במדליה, הנושאים שמלמדים גולשים מעבר לסילבוס כי למורים יש אמירה כלשהי. הרצון היה ללמוד וזה רצון שאולי הגעתי אליו כי נחשפתי למתמטיקה ברמה גבוהה וזה פתח אצלי את הסקרנות. לגבי פיזיקה, זו המגמה שלי. בחרתי בזה כי זה מעניין אותי והייתה לי תמיד זיקה לזה. ככל שהכרתי יותר רציתי יותר להעמיק בתחום. האולימפיאדה נראתה כמו מסגרת שבה אוכל להמשיך ולהתפתח בין אם אטוס ובין אם לא."
ואיך התחושה כשהבנת שאתה חלק מהנבחרת הזו?
"מרגש. אתה עובד המון חודשים על משהו שמאוד חשוב ומעניין לך ויש בזה מין הכרה בהשקעה ובעבודה הקשה. יש אנשים שעבדו קשה ולא התקבלו. כולם יגיעו להישגים בעתיד אבל עצם ההכרה בעובדה שעבדתי קשה והצלחתי זה סוג של תחושת מסוגלות. של 'יש!'. תחושה מאוד מספקת של עבודה קשה שמשתלמת. זו גם חוויה נורא כיפית. התנסיתי בזה כבר בשנה שעברה באליפות העולם במחשבים, אבל כאן זה יותר טיול מתחרות. התחרות היא יומיים והאירוע הוא שבעה ימים זה אירוע חברתי, אנושי, שמשלב בין תרבויות, מרתק ומהנה. הישראלים יודעים לעשות שמח. אנחנו מתחברים לאחרים ויש אווירה מגניבה. שמים בצד את המקצוע וזה ממש כיף. מכירים אנשים ומדברים עם אנשים מתרבויות שונות."
באנו לעשות שמח
השמינייה שהגיעה לנבחרת, מלבד שניים מטובי בניה של מודיעין, כללה שישה צעירים נוספים. מסע האימונים שעברו איחד אותם והפך אותם לחבורה מגובשת ומאוחדת. "רמת ההיכרות עולה ממחנה למחנה. אני מאוד אוהב את האנשים שטסים איתי. תמיד יש את התדמית של החבר'ה שטסים לתחרויות מהסוג הזה, אבל במציאות הם אנשים מצחיקים, כיפיים, היו לנו שיחות פוליטיות ובדיחות, בתחרות עצמה היינו הנבחרת הכי כיפית. האסיאתיים פחות זורמים ולכן בלטנו בתוך האירועים. ארגנו טורניר כדורסל בין הנבחרות סין, מקאו, הונג קונג, אינדונזיה וסינגפור. תום מנגן על גיטרה ואני טוב בשירה עוד מהלימודים וארגנו ערב שירה. קיבלנו אישור להיכנס לאיזה מקום, דפקנו בדלתות ושעתיים או שלוש עשינו ערב שירה. נבחרת רוסיה ביקשה הבה נגילה. היו המון חוויות נחמדות וחבר'ה כיפיים. כל פעם מישהו אחר מארגן משהו."
חוץ מחבר'ה כיפיים, הפגנתם סוג מיוחד של ציונות?
"כשעולים לבמה מומלץ להביא דגל. כל אחד חשב שמישהו אחר מביא, ויצא שבסוף לא הבאנו דגל. בסוף קנינו דגל, אבל החלטנו לעשות משהו מיוחד בכל זאת. בעזרת המדריכים המקומיים קנינו בריסטולים, צבעים ודבק, צבענו על הבריסטול דגל בכחול לבן והדבקנו עלי כותרת של פרחים ועלינו על הבמה עם הדגל המאולתר הזה וזכינו לתשואות מטורפות. יום לפני כן עד 12 בלילה עשינו את זה באווירה מאוד מיוחדת, חוץ מזה עשינו מבצע חשאי שבמסגרתו הדבקנו פרחים שנשארו על הדלתות של יתר הנבחרות. הם לא ידעו במי מדובר עד שראו את הדגל. אחלה חבר'ה."
ומה לגבי הנבחרות האחרות? מדובר באולימפיאדת אסיה, כך שחלק מהמדינות הן מדינות אויב, לפחות על הנייר.
"מה שיפה באולימפיאדות האלה גם IOI (אולימפיאדת מדעי המחשב) וגם APhO (אולימפיאדת אסיה בפיזיקה) זה שאת רוב המשתתפים לא מעניינת פוליטיקה. היו מצבים לא נעימים כשנבחרת סעודיה לא הסכימה להצטלם אתנו, אבל רובם חבר'ה סימפטיים. מפטפטים, לא מדברים פוליטיקה. זו תמיד הזדמנות נחמדה להכיר אנשים והם בדרך כלל אנשים נורא סימפטיים. ישראל ואינדונזיה היו באותו אוטובוס. גם עם האיראנים יש לנו הומור משותף. התחברנו מאוד וזה נותן תקווה לשלום. זו חוויה נורא מעניינת. האסיאתיים לא יודעים עלינו כלום. הם קצת מאופקים אבל אנחנו שוברים דיסטנס נורא מהר. המפגש עם מדינות אחרות היה נחמד. הם נורא מתפעלים מישראל. יש להם הסתכלות עלינו כמין אומה שצמחה מחלשה ונרדפת לאומה משגשגת והרבה מאוד מסתכלים עלינו כמודל. לקחו אותנו לפגוש מאסטר סיני בקונג פו. הוא דיבר על זה שה"ספיריט" של העם הסיני והישראלי מאוד דומות. הוא דיבר על זה שכלפי חוץ כמו שהם היו מול היפנים ואנחנו היינו נרדפים. היו חלשים ועכשיו חזקים. מבחוץ חושבים שאנחנו חלשים אבל אנחנו עמים חזקים עם כוח רצון ומוטיבציה, עם תרבות שמחזיקה אלפי שנים. הם מתחברים אלינו גם במובן הזה של התרבות העתיקה."
פייסבוק? לא בסין!
איך סין? אני שואל וניר עונה: "שונה משדמיינתי. דמיינתי מדינת עולם שלישי לא מפותחת, וראיתי מדינה יפה ומטופחת. האנשים נראים מאושרים. מין הסתם הראו לנו דברים מסוימים אבל הסתובבנו בקמפוס ונראה שזה מקום מאוד נחמד. אין להם פייסבוק וגוגל, אבל בסופו של יום זה שבר לי סטיגמות על איזה מקום נורא זה. מה שראינו לפחות. סין מאוד יפה. נופים יפים, מקום מטופל ואסתטי. מאוד מקפידים על זה. באוניברסיטה יש 50 אלף איש והיא מטופחת ונקייה, עם נחלים שזורמים. מקסים."
כולם יודעים איך נראית אולימפיאדה. טקס פתיחה מרשים, תחרויות ספורט עם תוצאות בסופן, העפלה לשלבים מתקדמים יותר ולבסוף פודיום ומדליות. מה קורה באולימפיאדת פיזיקה?
"יש שני ימי תחרות." מסביר ניר. "יום אחד תיאורטי ויום מעבדה. כל אחד שווה אחוז מהציון הסופי. ביום התיאורטי מקבלים שלוש שאלות. וחמש שעות לענות עליהן. לכל שאלה הרבה סעיפים והמטרה לענות על כמה שיותר ולצבור כמה שיותר תשובות ונקודות. השאלות הן ברמה שגם לסטודנטים בתואר ראשון יהיה קשה להתמודד איתן כי הדגש הוא על חשיבה יצירתית. זה מה שיפה כי ישראלים מאוד מצטיינים בחשיבה מקורית. בסין עשינו עבודה טובה בלהיות יצירתיים. ההתמודדות היא לא כנבחרת. כל מתמודד מתחרה בפני עצמו ויש מדליות אישיות לפי ההישגים. כולם מתחרים בכל התחומים. אופטיקה, נוזלים, יחסות, גרביטציה, לומדים הכול ונבחנים בכל. במבחן המעבדה נותנים לך ציוד ואומרים לך בערך מה לעשות. נדרשת עבודה קפדנית ומדויקת. מבחן פתרון בעיות תיאורטיות ומבחן מעשי. בעיני זה ממש כיף."
תן דוגמאות לשאלות ששאלו אתכם.
"שאלה אחת הייתה על הסבר לזוהר הצפוני. היא הייתה מאוד קשה. במעבדה ביקשו להבין באמצעות מכשור תכונות מסוימות של חומרים, בעיקר של גושי אלמיניום, ומה מהירות הקול בתוך אלמיניום. בסוף נתנו לנו גליל שחור אטום שאתה לא יודע מה אורכו, אתה יודע שיש בתוכו גוש אלומיניום שבור, ואתה צריך להבין איפה השבר בלי לראות. זה המון שלבים שצריך לבנות לאט לאט עוד נתונים כדי שבסופו של יום תגלה איפה השבר בגוש האלומיניום. זה היה נחמד."
גם שלב הציונים שונה מאוד מאולימפיאדה ספורטיבית רגילה. "לוקח יומיים לקבל את התוצאות. זה שונה גם ממדעי המחשב. שם מגישים תוכנה ותוך כדי ההגשה כבר יודעים את הציון ואת המדליה. כאן זה אחרת לגמרי. אתה יוצא מהתחרות, בעיקר לא מאמין שזה נגמר, נושמים לרווחה, לא יודעים מה איתנו ומה עם האחרים. במשך יומיים הם בודקים ובוחנים ורק אז מחליטים מה הציונים. יש נבחרות שנותנות לתלמידים לגלות בטקס. אנחנו לא. המאמנים פוגשים אותנו כשהם יודעים את התשובות ואומרים לנו כמה מדליות כל אחד קיבל וכו'. פשוט אומרים לנו לפני ועושים את זה מהר ונחמד."
ואיך הרגשת כשזכית במדליה?
"זה היה כיף. המבחן היה קשה ולא מתאים לישראלים. היו בו חלקים מאוד טכניים ומבלבלים. אנחנו טובים בלחשוב אבל לא בלזכור המון פרטים. בסין בדרך כלל החשיבה יותר מתאימה לאסיאתיים."
כשנבחרת אולימפית נוחתת בישראל אחרי התחרות, יש טקס קבלת פנים, שר הספורט מברך וכן הלאה. היה לכם משהו דומה?
"לא, אבל אני לא מאשים אף אחד. השעה הייתה אחת בלילה. באופן מסורתי שי פירון פגש אותנו לפני ואחרי הטיסות. השנה זה היה שלושה ימים אחרי שהוכרז מי שר החינוך. אנחנו לא צריכים שימחאו לנו כפיים. אנחנו נהנים ממה שאנחנו עושים, ואנחנו אוהבים את זה. אנחנו מקבלים יחס. אבל אנחנו עושים את זה בשביל ליהנות. הפרגון האמיתי מהמשרד בא בזה שהם רואים את האולימפיאדה כפרויקט חיוני ונותנים תקציבים למחנות. גם האוניברסיטאות משתתפות."
מה עכשיו?
"בעוד כחודש תתקיים אליפות העולם בפיזיקה בהודו, לשם נשלחים חמישה ואני ותום ביניהם. בהמשך הקיץ אליפות העולם במדעי המחשב בקזחסטן. עוד לא בטוח שאסע אליה. אני מקווה שכן. יודיעו לי בעוד חמישה ימים."
הישג ישראלי: שש מדליות
תום סגל, שזכה במדליית כסף בתחרות, מספר על החוויה שלו: "לאחר הכנות ומיונים רבים, התקבלתי לנבחרת שייצגה את ישראל באולימפיאדה האסייתית בפיזיקה, שהתקיימה בסין. הגענו בבוקר יום ראשון לקמפוס האוניברסיטה בו התגוררנו. לקחו לנו את הטלפונים, הפרידו אותנו מהמדריכים. התחלנו את השבוע המיוחד הזה של התחרות. במהלך השהייה בעיקר טיילנו בהנגז'ו – העיר שהתגוררנו בה. בין היתר ביקרנו במוזיאון המספריים והסכינים הלאומי ובמוזיאון המטריות הלאומי. בין הטיולים היו גם שני מבחנים – מבחן תאוריה ביום שלישי ומבחן מעבדה ביום חמישי.
כל אחד מן המבחנים בן 5 שעות. במבחן התאורטי יש 3 שאלות בפיזיקה תאורטית ובמבחן המעבדה יש לבצע ניסוי, לעשות מדידות ולקבל תוצאות ומסקנות. המבחן התאורטי היה ארוך וקשה, רובו על נושאים מסובכים בפיזיקה מודרנית (למשל אפקט הול הקוונטי השברי). בדרך כלל, כשאני מתאמן על אולימפיאדות עבר, אני מצליח את רוב המבחן. אז כשלא הבנתי אף שאלה ובסה"כ הצלחתי לגרד כמה נקודות בכמה סעיפים זה היה מאוד מבאס. בסוף המבחן כשכולם יצאו ראיתי שכמעט כולם במצב דומה לשלי, בהחלט הקלה.
המעבדה הייתה קלה יחסית למבחן הקודם (הנושא היה תנודות של לוחית PZT שרועדת מכנית כאשר מפעילים עליה מתח). אחרי 5 שעות הצלחתי לסיים את המבחן ברגע האחרון ויצאתי בהרגשה קצת יותר טובה. נשארנו במתח במשך יומיים עד שהמדריכים אמרו לנו את התוצאות. כשגיליתי שזכיתי במדליית כסף שמחתי מאוד, המבחן היה מאוד קשה ולא ידעתי עד התוצאות ממש למה עלי לצפות. פרט להישג האישי של כל אחד, הנבחרת חזרה בסך הכל עם 6 מדליות – שיא של כל הזמנים לנבחרות הישראליות".
בתמונה: ניר (מימין) ותום. חברים מהילדות (צילום ניצן ארצי)
