אל"מ מיל' אילן מרגלית הוא אדם חייכן ותזזיתי. האיש כבר כמעט בן 60 אבל ממשיך לקרוע את עצמו בעבודה יממות שלמות בטיסות טראנס אטלנטיות על ה'ג'מבו' הישן והטוב, בעיקר לארצות הברית וחזרה.

כנראה שהסיפוק מהטיסה ב'אל על' או משירות המילואים כטייס קרב לא הספיקו לו שכן בין טיסה לג'יי.אף.קיי וליום מילואים, מצליח מרגלית גם לגייס כספים למכינה הקדם-צבאית, שהיא ה'בייבי' האמיתי שלו – מכינת 'מלח הארץ'.

"מטרת העל שלנו בסופו של דבר היא לייצר אזרחים טובים יותר למדינת ישראל", אומר מרגלית שמשך שנים ארוכות הטיס סקייהוקים, פנטומים ו- F-15ולזכותו גם רשומה הפלת מיג 21 סורי בקרב אווירי מעל שמי לבנון בקיץ 1980.

עם הספק לא רע ב-59 שנותיו, היום אילן מרגלית מגייס כספים עבור 'מלח הארץ'  הממוקמת בקיבוץ עין גדי שלחוף ים המלח, אשר לפני שבועיים ציינה בטקס סיום מרשים את המחזור הרביעי שהוציא בוגרים היישר לזרועות צה"ל.

לטפס גבוה מהמקום הנמוך

עם טייס קרב, איש שייטת 13, וכמה ראשי אגפים בשב"כ שמכהנים בוועד המנהל של המכינה, אין פלא שהסיסמה הרשמית שלה היא: "מהמקום הכי נמוך בעולם, טפס, אחי, גבוה". כמובן שהאסוציאציה מסבירה את עין גדי כמקום הנמוך ואת הטייס כשאיפה למצויינות ולרצון להגיע הכי גבוה בחיים.

"זו המשימה שלנו ואין זה פלא ש'מלח הארץ' נבחרה ע"י משרד הביטחון ומשרד החינוך כמכינת הדגל של המכינות הקדם-צבאיות בישראל – ויש כאלה כארבעים", אומר מרגלית בביתו ברעות, יממה לאחר שחזר מטיסה ארוכה לארצות הברית כקברניט מטוס ג'מבו עמוס בלמעלה מארבע-מאות נוסעים – אבל בלי ג'ט לג, אחרי כל כך הרבה שנים הגוף מתרגל.

כיצד נשאבים לתוך פרוייקט כזה, הרי אין לך זמן לנשום, אז מתי מגייסים כספים לעמותה? אילן מחייך ומשיב בטון הכי טבעי: "כל הזמן הראש עובד על גיוסי כספים, גם בחו"ל אני עובד".

זה לא כל כך מסתדר לי: אתה נוחת בניו יורק עייף וקרוע, ורק רוצה את המיטה במלון כי למחרת אתה טס בחזרה, לא? "נכון, אבל בין לבין מטלפנים לחברים ויש לי הרבה כאלה גם בחו"ל, ומביאים כסף לעמותה".

כמה כסף גייסת כבר למכינה?

"בגדול, ולא ספרתי על הגרוש, זה כמה מאות אלפי דולרים בארבע השנים שהעמותה קיימת".

מי התורמים?

"בעיקר חברים, אנשי צבא, גם חברים בחו"ל, הרי יש לי קשרים טובים גם בחו"ל ואני מנצל את העובדה שאני מגיע הרבה לארצות הברית ומגייס שם כספים".

ומפה? הישראלים תורמים?

"תורמים, כן, אבל בכל זאת אני מנצל את הבמה כדי לקרוא לאנשי עסקים, יזמים, אנשי צבא ובכלל בעלי תפקידים בכירים מבין תושבי מודיעין מכבים ורעות לתרום למכינה הקדם צבאית. זה לא חייב להיות דווקא כסף, אלא בהרצאות מקצועיות לחניכים, בציוד, בפעילות הדרכה, כל אחד בתחומו, כי יש כאן מאגר עצום של אנשים שמתמחים בתחומים שונים ומגוונים".

מה התקציב שלכם?

"התקציב שלנו עומד על כשני מיליון שקלים בשנה, ממשרדי הביטחון והחינוך אנחנו מקבלים הקצבה של כ-700 אלף שקלים בשנה, והשאר – 1.3 מיליון שקלים – הם מהתרומות שאנחנו מגייסים. כל חניך עולה לנו 50 אלף שקלים בשנה, כשההורים משלמים במכינות קדם-צבאיות ככלל בין 700 ל-1,500 שקלים בחודש. אצלנו ההורים משלמים את המינימום – 500 שקלים בחודש – שזה מכסה רק חלק קטן מהעלויות האמיתיות".

ומדוע החלטתם על סכום נמוך כזה?

"כי אנחנו פונים לשכבות סוציו-אקונומיות שלא תמיד יש להן את האפשרות לשלם יותר. העמותה, אגב, מסבסדת בכל שנה רבע מכלל החניכים מבחינה כספית, או באמצעות ויתור על התשלום החודשי. ויש גם חניכים שאנחנו מעבירים למשפחותיהם קצבה חודשית של כמה מאות שקלים".

מדוע?

"היה לנו חניך לאם חד-הורית שעבד וסייע לאמא בסכום חודשי כדי לפרנס, וכשבאנו וניסינו לצרפו למכינה הוא בכלל צחק עלינו כי הצבא לא היה בראש שלו, הוא חשב רק איך לעבוד ולסייע לאמו. הבטחנו לו שהסיוע הכספי לאמו לא ייפגע והוא הצטרף למכינה. אמו קיבלה את הסיוע הכספי בכל חודש והבחור התגייס לצה"ל. זה הישג אדיר ותחושת סיפוק עילאית, כי הוא יהיה אזרח טוב והיה רק פסיק בין גלישתו לפשע לבין חיים תקינים וחיוביים".

לא רק פריפריה גיאוגרפית – גם חברתית

במה בעצם שונה מכינת 'מלח הארץ' מארבעים המכינות האחרות שפועלות בישראל?

"כל מכינה מחפשת ייחודיות. יש את המכינות שמכוונות גבוה – לטופ של החברה, וברור שמהן ייצאו הכי הרבה קצינים. יש מכינות שמכוונות לציבור הדתי-לאומי, ויש כאלו שהולכות על האליטות העירוניות. אנחנו מצאנו את הייחוד שלנו בפריפריה – יש לנו חניכים מאופקים, מנתיבות, קריית מלאכי, בית שאן, וגם מהמושבים – כמו נורדיה, תנובות, כנף ובני דרור, ומערים כמו אשדוד, חיפה וירושלים".

וממודיעין?

"יש לנו חניך מרעות, שגם אביו הוא טייס ב'אל על'".

רעות זו לא בדיוק פריפריה.

"נכון, אבל פריפריה יכולה להיות גם מקום מבוסס, כשתלמיד מרגיש שהוא קצת לא במרכז".

מי מגיע ל'מלח הארץ'?

"מגיעים אלינו מכל מקום בארץ, מכל פריפריה – כולל פריפריה כיתתית, חברתית, כלכלית וגיאוגרפית".

מה זו 'פריפריה כיתתית'?

"גם בכיתה במרכז ירושלים או בצפון תל אביב יש פריפריות. אלה תלמידים שלא כל כך מסתדרים עם השאר – אולי זה חוסר ביטחון, אולי תחושת כישלון, או שיש להם בעיות חברתיות, לכן גם בפריפריות האלו אנחנו מטפלים, ואוספים אותם אלינו".

איך זה נעשה בתכלס'?

"אנחנו באים למנהל בית הספר ופשוט שמים את הקלפים על השולחן, אומרים לו 'מי התלמידים הכי בעייתיים שלך? איתם אנחנו רוצים להיפגש'".

זה סיכון די גדול, כי אין על ההצלחה הזאת תעודת ביטוח.

"נכון, אבל אנחנו כבר מנוסים ויודעים בדיוק מה הצפי, ועובדה היא שיש לנו נשירה של פחות מעשרה אחוזים ובסופו של דבר רוב רובם של החברה' במכינה מגיעים לקרבי והולכים לקצונה, ואלה חבר'ה – שתבין – שלפני שהגענו אליהם מרביתם בכלל ראו בצבא מטרד מיותר או מקסימום היו מוכנים לשרת כטבחים או במקצועות אחרים, אבל לא בחילות קרביים".

למכינה מגיעים בוגרי תיכון, צעירים אזרחים שבדרך כלל לא יודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, והם הופכים בתוך שנה מחניכי המכינה הקדם צבאית 'מלח הארץ' לבוגרים, לחיילים וגם לאזרחים טובים יותר.

אז יש מכינה קדם-צבאית שונה מאד משאר המכינות בארץ, בעיקר משום ש'מלח הארץ' היא מכינה שמיועדת לכולם, כלומר גם חבר'ה מעיירות פיתוח וגם חברה ממקומות מבוססים, גם דתיים וגם חילוניים, ומכל מקום: עיר, קיבוץ, מושב, התנחלות, חתך אמיתי של עם ישראל שרואים באמת, אבל באמת, רק באוהלי הטירונות ב'גולני' או 'גבעתי'.

"ילד חדש בבית"

שאלתי את אורי אהביה מרעות, שסיים לפני שבועיים את המחזור הרביעי של המכינה, מה גורם לבחור צעיר מבית מבוסס לסיים את תיכון מו"ר, ובמקום להתגייס או לנסוע לחו"ל כדי להרוויח אחר כך זמן יקר ללימודים אקדמאיים או טיול בהודו, להכניס את עצמו לפנימייה די מלחיצה מבחינת לוחות זמנים, עומס הפעילויות ועוד מחויבויות בקיבוץ עין גדי. זאת, לצד כמה עשרות צעירים שהוא לא מכיר, ובמטרה לשבת שנה שלמה על חשבון זמנו הפרטי כשהוא דוחה את גיוסו לצה"ל, ולהעביר את הזמן ביציאה למסעות, לניווטים, לשיעורי מד"ס ועוד פעילויות שחבר'ה בגילו רק רוצים לדחות כמה שאפשר.

ואורי הסביר לי: "האמת היא שדי חששתי בהתחלה אבל בסך הכל די הופתעתי לטובה, הרגשתי מצויין, לא אכחיש שזאת הייתה החלטה מאד קשה עבורי להצטרף למכינה, בכל זאת זה שונה, אלא שדי התחברתי עם הסביבה והחברים החדשים".

ההטרוגניות של החניכים שבאים מרקע שונה וסביבה שונה לא יצרו מתחים וחיכוכים?

"לא. נכון שיש פוטנציאל לקונפליקטים, בעיקר בגלל הרקע הסוציו-אקונומי השונה של החברים, אבל הפעילויות והשותפות צמצמו מהר מאד את הפערים וכולנו הרגשנו ביחד".

מה הכי אהבת במכינה?

"את הפעילות בשטח. יש דגש גדול מאד על  השטח – טיולים, שבוע הישרדות בנגב, שבוע רמת הגולן, מסעות מד"סים, וגם מורשת קרב – כל אלה נתנו לי המון לקראת הצבא".

מה אתה לוקח איתך מהמכינה?

"הו, הרבה דברים, אבל בעיקר את התחושה שזאת הייתה הזדמנות בשבילי להכיר בני נוער שבמסגרת אחרת לא הייתי מכיר. זו הייתה שנה עמוסה אבל הרווחתי מזה הרבה, ראיתי את החתך האמיתי של כל עם ישראל".

את החיוך הרחב שעלה על פניו של אילן מרגלית כשאביו של אורי ועמיתו מ'אל על' אמר לו בסיום המכינה "אילן, קיבלתי ילד חדש בבית", אי אפשר היה למחוק הרבה זמן אחרי ששמע את המחמאה.

מזאב בודד לאיש צוות

לסיום אני מתעקש לחזור עם אילן אל ימיו בחיל האוויר ובמיוחד לאותו יום חמסין באוגוסט 1980 בו הפיל את המיג 21 הסורי. מרגלית, אז טייס צעיר בטייסת ה-F15 עבר כבר כמה וכמה אירועי כוננות באותם ימים בהם ישראל נאבקה עם סוריה על השליטה בשמי לבנון. הימים היו מתוחים מאד, וזמן קצר לפני כן הופלו ארבעה מטוסים סוריים בקרב אווירי.

מספק מרגלית: "הגיעה הוראה להיכנס לכוננות גבוהה, כלומר מטוסים באוויר בתוך כמה דקות מרגע ההקפצה. הטייסת הייתה ריקה באותו יום ראשון, והתחלתי להרים טלפונים לאנשים שלא היו שם. בשלב מסויים ניתנה הפקודה, ורצתי עם בן זוגי למטוסים והמראנו. היינו שני מטוסים ישראליים ופגשנו ברביעיית מיגים מעל דרום לבנון והתפתח קרב אווירי. כל אחד מאיתנו 'לקח' זוג מיגים, יריתי טיל ופגעתי במיג אחד, כמעט פגעתי גם בשני, ואז הם נעלמו וחזרנו לבסיס".

והיום, לטוס בג'מבו אחרי מטוס קרב זה סיפור שונה מאד, לא?

"ועוד איך! זו תרבות טיסה אחרת לגמרי ושונה לחלוטין. להטיס ג'מבו זה ההיפך מכל מה שלמדת בחיל האוויר וחונכת עליו. הפכתי מזאב בודד, תחרותי ואגרסיבי, לאיש צוות, עם אחריות עצומה לארבע מאות נוסעים ועם שיקולים של בטיחות ושל כדאיות כלכלית".

———————————————–

לא חסר מלח

מכינת 'מלח הארץ' הוקמה לפני 4 שנים כהמשך לפרויקט 'מסע ישראלי', שיהודי ארצות הברית יזמו ותרמו ואשר במסגרתו הוציאו משכונות מצוקה נערים לשבוע סיורים בישראל, כדי שייראו שיש גם חלקים אחרים במדינת ישראל * ומהשנה הבאה – גם בנות

בעקבות הצלחת 'מסע ישראלי' לפני כעשור התארגנו כמה ממדריכי אותו פרויקט, וביחד עם יזמים, בוגרי צבא קבע כמו אילן מרגלית, וכמה אנשי שב"כ הקימו את המכינה, שהציבה לה למטרה להכשיר בני נוער לשירות צבאי מלא, וגם להעצמה אישית שתסייע להם בהמשך חייהם. המכינה דוגלת במתן הזדמנות לצעירים מכלל הארץ להגשמה עצמית, חברתית ולאומית, ובהעלאת המוטיבציה לשרת, לתרום ולהוביל.

אמנם זו מכינה לבנים בלבד, אבל אילן מגלה סוד קטן: "לקראת השנה הבאה נפתח גם כיתת בנות לצד כיתת הבנים".

המכינה נמשכת כשנה ובמסגרתה מתמודדים החניכים עם אתגרים פיזיים ומנטליים קשים במיוחד, דוגמת אלה עימם הם צפויים להתמודד במהלך השירות הצבאי ובחיים העצמאיים.

במסגרת תוכנית הלימודים של המכינה מתנסים בני הנוער בנוסף ללימודים העיוניים, גם בחיי קבוצה עצמאיים, בתרומה לקהילה על ידי התנדבות בפעילויות ובפרויקטים שונים באזור, ובפיתוח המודעות העצמית על ידי סדנאות קואוצ'ינג ושיחות אחד על אחד עם הצוות החינוכי של המכינה. בנוסף, בני הנוער של המכינה פעילים כמתנדבים שהוכשרו מקצועית ביחידת החילוץ של עין גדי, והיו שותפים למספר חילוצים דרמטיים. 

שותפיו של מרגלית להקמת הפרויקט החשוב הזה הם הדר בלישה-ברק, יו"ר העמותה; גרשון רביד, ראש אגף החינוך במועצה האזורית תמר שלחוף ים המלח וחבר הוועד המנהל; חנן ברזילי; אריה ליבנה, לשעבר ראש אגף בשב"כ; מנחם לנדאו, לשעבר ראש אגף בשב"כ, ורועי בן טולילה.

צילום דובר צה"ל