רבים מאיתנו השתעשעו בשלב זה או אחר בחיים ברעיון של קעקוע. זה מגניב, זה נצחי, ויש לזה משמעות עמוקה. קעקוע הוא לא סתם מילה או שתים שחרטנו על דופן תחנת אוטובוס. הוא סמל ויזואלי למשהו שיישאר אתנו לנצח. קעקוע יכול להיות יצירת אמנות, ביטוי יצירתי למי שאתם ותזכורת מתמדת לדברים החשובים לכם ביותר. או שהוא יכול להיות טרגדיה במשפט, כפי שמריו מנדז'וקיץ' למד על בשרו.

למי שלא שמע על הפדיחה – הכדורגלן המדובר חשף במהלך אחד ממשחקיו האחרונים קעקוע תמים כביכול לרוב העולם, אלא שכל דוברי העברית שצפו במשחק הרימו גבה. במהלך לא חכם מצדו מנדז'וקיץ' החליט לקעקע על עצמו את הביטוי "מה שלא הורג מחשל", בעברית. אלא שהוא לא טרח לתרגם את הביטוי במשהו מתוחכם יותר מגוגל טרנסלייט, ולא הוא ולא מקעקעיו הבינו שהאותיות הפוכות. התוצאה הסופית היא אחד מהקעקועים המגוחכים ביותר שנראו בשנים אחרונות, וסביר להניח שמנדז'וקיץ' כבר קבע תור להסרה בלייזר.

כדי שחלילה לא תיפלו באותה מלכודת ותהפכו את החוויה המשמעותית של קעקוע לתאונה מצערת יש כמה נקודות שחשוב להימנע מהן לפני שקופצים על שולחן המקעקעים המקומי:

מצא מתרגם טוב

קעקועים בשפה זרה זה סיכון. אם אתם לא דוברי אנגלית, סינית, יפנית או לטינית באופן שוטף כולל קריאה וכתיבה – אל תסמכו על גוגל טרנסלייט שיעשה לכם את העבודה. אף תוכנת תרגום לא תצליח ליצור תרגום מושלם משפה לשפה, ולא רק שהיא עלולה לשבש את הניסוח, היא עלולה לשבש גם את האותיות (וכפי שראינו גם את הכיוון שלהן). אם עברית לא עושה לכם את זה ואתם פשוט חייבים קעקוע בשפה שאתם לא דוברים – תמצאו מישהו שכן. תשאלו חברים, תחפשו בפייסבוק, תתחננו למתרגמים מקצועיים שיעשו לכם טובה. העיקר הוא שלא יקרה מצב בו קעקעתם על עצמכם "יש לי שלוש אוזניים" ביפנית בלי לדעת.

ותר על הטרנד

באותה מידה גם קעקועים של טרנדים חולפים זה לא הרעיון הכי חכם. אני מבינה שכרגע "משחקי הרעב" ו"המתים המהלכים" זה הדבר הכי חשוב בחיים שלכם, אבל זה לא אומר שזה יהיה הדבר הכי חשוב בחיים שלכם בעוד חמש שנים. תמיד יש סיכוי שלא רק שלא תרצו תזכורת מתמדת בעתיד לכך שבגיל 15 הייתם מעריצים שרופים של מסי, אולי בכלל תרצו לקבור את כל האפיזודה הזו עמוק עמוק בארון. אלא שלא תוכלו כי יש לכם קעקוע ענק שלו על הרגל. טרנדים, כשמם כן הם, הם זמניים בלבד. זה בא, זה סוחף, וזה חולף. אם אתם לא בטוחים במאה אחוז שגם בגיל 65 לא תתחרטו על קעקוע של בלה ואדוארד על הגב אל תעשו אחד. סתם חבל על הבושה שתרגישו בגיל עשרים כשהפאנדום הזה יישכח.

אל תהיה שלט

לא ברור עד הסוף איך ולמה זה קרה, אבל עוד אופנת קעקועים משונה כוללת פופולריות הולכת ועולה של קעקועי מותגים. אם אמא שלכם היא לא המנכ"לית של מקדונלדס, ואתם לא לקוחות כבוד באפל, אין שום הצדקה שתקעקעו את הלוגו שלהם על שום חלק בגוף. זה שאתם שמים על עצמכם לנצח את הסמל המייצג של חברה כזו או אחרת לא הופך אתכם למגניבים יותר, אלא לשלט חוצות מהלך (ולא בקטע טוב). גם אם אתם מתים על ארומה וממש ממש בא לכם להפגין את זה תעשו לעצמכם ולנו טובה ותשלחו מכתב אוהב ומלא לבבות למשרדי החברה. הם יעריכו את זה, אנחנו נעריך את זה וכנראה שגם אתם כשתבינו שניצלתם מלשאת אות קין לשארית חייכם.

העיקר – מצא צייר טוב

ולבסוף, ציורים. אין שום דבר רע בקעקוע של ציורים, אם כבר להפך. לקעקע על עצמכם תמונה של מישהו אהוב (שמקבל בהבנה את הצורך שלכם לעשות לו את זה) או של משהו אהוב הוא רעיון מצוין. הבעיה היא שלא כל המקעקעים הקיימים הם גם ציירים מוכשרים בהכרח. ההבדל בין קיעקוע של ציפור או שתיים ובין קיעקוע של פורטרט הוא עצום, ובואו נגיד את האמת – לא כל מקעקע מספיק מוכשר בשביל לעשות זאת. לפני שאתם מקעקעים על עצמכם ציור אל תתביישו לבקש מהמקעקע לראות תיק עבודות קודמות ולקבל ציור ראשוני של התמונה על דף להתרשמות. עדיף להיזהר מאשר להצטער כדי שתהיו בטוחים שהתוצר הסופי יהיה האימייג' שרציתם ולא ציור מרוח למחצה של ילדי גן כוכב.

בתמונה: אם כבר קעקוע, אז למה לא פרנק זאפה? (צילום: ויקיפדיה)