בבית מחלקת הנוער שבשדרות מנחם בגין מתכנסת מדי שבוע קבוצת בני נוער, שבמקום להיות עסוקים במסכים בחרו דווקא להשקיע את זמנם בשירה, לא פחות. לא מדובר על חובבי שירה מהז'אנר הסטנדרטי וגם לא בשירה בציבור אלא על חברי קבוצת "צדק פואטי", הכותבים ומופיעים בז'אנר אמנותי הנקרא "ספוקן וורד". אם תרצו: "המילה הנאמרת".
ההתחלה של קבוצת "צדק פואטי" במודיעין וערבי השירה שהם מארגנים הייתה כאשר עידו אלי אמר, תלמיד כיתה י"ב בתיכון עירוני ג', שהה במחנה קיץ בארצות הברית מטעם הארגון "זרעים של שלום". "כתבתי כבר מגיל מאוד צעיר ובסוף כיתה ט' כשהייתי בארצות הברית גיליתי שיש ז'אנר אמנותי שנקרא ספוקן וורד", הוא מספר. "מאוחר יותר הצטרפתי לתוכנית המנהיגות lead שמתמקדת ביצירת פרויקטים חברתיים כדי לפתור בעיות בקהילה. גם אני חיפשתי לעצמי פרוייקט שאזום ובמקביל, לאחר תקופת משבר מצאתי את עצמי כותב קטע ספוקן וורד והתחלתי לחשוב מה אני עושה אתו. הבנתי שאין מצב שאני היחידי שכותב בסגנון הזה ושבטוח יש עוד הרבה שמתבאסים לכתוב והלשאיר את זה למגירה. התחלתי לחפש את קהילות הספוקן וורד בארץ וגיליתי שיש המון מבוגרים שעוסקים בזה ויש ערבים כאלו בכל הארץ".
אמר הגיע באותה תקופה אל ערב "סלאם-פואטרי" בירושלים והתאהב בז'אנר: "ראיתי שם מבוגרים מקריאים שירה מקורית ומדהימה שכתבו בעצמם ואחר כך התחלתי לחפש ולדבר עם יוצרים כאלה. גיליתי שיש בכל מיני מקומות בארץ גם קבוצות של נוער, אבל לא במודיעין אז החלטתי לבדוק אם יש לזה ביקוש כאן בעיר. הזמנתי אלי הביתה קבוצה של נוער מכל העיר והתחלנו לדבר על אמנות במודיעין. כולם התלוננו שאין מקום בעיר לעשות בו את הדברים שלהם, שאין מסגרת לנוער לפתח את עצמו בצורה הכי גולמית שיש. במיוחד נוער שכותב".
כאן החל אמר לרתום לעניין גם את אנשי מחלקת הנוער בעירייה, שמסייעים לחברי הקבוצה עד היום והעניין התחיל להתגלגל. "החלטתי שלפני שאני רץ לזה יחד עם העירייה, למשהו חדש ולא מוכר, אני צריך קודם כל להוכיח את עצמי. בסוף כיתה י"א פרשתי מחצלות בפארק, הזמנתי אנשים והבאתי מיקרופון ומערכת הגברה ועשיתי את זה. זה עבד מדהים והגיעו מעל למאה חבר'ה לערב הקראת שירה לבני נוער. מסתבר שהיה כל כך הרבה ביקוש שתוך שנייה כבר סגרנו על עוד ערב כזה ולאחר מכן כבר ישבתי עם מחלקת הנוער ובנינו יחד תוכנית".
לאותו אירוע בפארק הגיע גם נועם לין. הוא אמנם רק בן 17, אבל כבר סיים את לימודיו בישיבה התיכונית וממתין לגיוסו לצה"ל. "הגעתי לזה לגמרי במקרה. הייתה איזושהי פעילות בפארק ועברתי שם וראיתי את כל הפארק מואר בנרות. ניגשתי וככה הכרתי אותם. עכשיו אני משתתף בכל הפעילויות והערבים שאנחנו מארגנים ומתפעל לנו את עמוד הפייסבוק של הקבוצה".
* * *
אז מה זה בעצם אותו "ספוקן וורד" ו"סלאם פואטרי" שמתפשטים בארץ בשנים האחרונות ותופסים תאוצה, ולמה זה מעניין בני נוער? "ספוקן וורד זאת דרך ביטוי נורא חופשית", מספר אמר. "זה הגיע לישראל רק בשנים האחרונות ובהתחלה היה עניין די מחתרתי. זה נותן לנו המון אפשרויות להתפתח. בז'אנר הזה אתה ממש צריך לעמוד מאחורי המילים שלך. יש ביטוי כזה שאם אתה לא רוצה להקריא בקול את מה שכתבת, אז כנראה שיש לזה סיבה. לעמוד ככה מול קהל ולהקריא את השירה שלך, זה נותן המון ביטחון, זה לא להקריא שירה באופן מונוטוני".
"כיום אנחנו חיים בעידן הפוליטקלי-קורקט", אומר נועם לין, "בו אנחנו מעדנים את מה שרוצים לומר או בכלל לא אומרים אותו אם מדובר על דעות שהן לא במיינסטרים. הספוקן נותן לנו את האפשרות להביא את הקריאה שלנו, קריאה לשינוי או סיוע, ולהביא לידי ביטוי את התחושות האישיות. אתה יכול להגיד כל מה שבא לך, אפילו לקלל על הבמה או לומר מילים קשות. זה תופס את האנשים, בכל העולם מבינים כבר שפוליטקלי-קורקט עושה משהו רע והפואטרי סלאם נותן אפשרות לפרוץ את זה".
גם מיה לב נבון בת ה-16 מתיכון מו"ר מצאה בקבוצה קהילה להשתייך אליה. "בספוקן וורד יש אפשרות לאמירה מאוד ספציפית, לבוא עם מה שמרגישים", היא אומרת. "שמחים או עצובים. כל אחד בא להעביר מסר, להוציא רגש. להסביר במילים שכולם יצליחו להתחבר למה שרוצה להעביר".
מפחיד לעמוד מול קהל עם התכנים האישיים?
"אני יודעת שיש כאלה שזה קשה להם ומפחיד. גם לי זה היה כך בהתחלה אבל אחר כך הבנתי שהחבר'ה בקהילה הזאת נורא נחמדים. גם אם תקריא את הקטע הכי גרוע ביקום, הם עדיין ימחאו כפיים ויכבדו את כל מה שתוציא מהלב, כך שאין סיבה לפחד".
נעם לין: "אני אוהב את העובדה שהבמה כולה שלך ואתה יכול לעשות עליה מה שבא לך. להוציא את הזעקה האמיתית שלך, את האמירה הפרטית שלך".
* * *
בשבוע שעבר ביקרנו במרכז הנוער בשדרות בגין בעיר, אליו מגיעים מדי שבוע חברי קבוצת "צדק פואטי" לפעילות. כשהגענו פגשנו אותם יושבים בחצי מעגל מול אחת ממשתתפות הקבוצה ונותנים לה פידבק חיובי ושלילי על הקטע שהקריאה. לאחר מכן הם עושים עוד פעילויות שונות, החל מזרימה עם האסוציאציות שעולות להם ועד לניתוח קטעים שונים מבחינת תוכן, מבנה, אפקט וכולי.
לין: "אנחנו קבוצה שנותנת לכל אחד את המקום שלו להתבטא, מקום בו נוכל לקבל פידבק ולהשתפר. העובדה שיש הווי משותף ונוצרות חברויות, נותנת בסיס להיפתח מול כולם".
אמר: "יש משהו מאוד עוצמתי בלהקריא מול אנשים את הדברים הכי אישיים וכואבים שלך. זה יוצר אפקט מסויים".
אז על מה בעצם אתם כותבים? מה מעסיק אתכם?
נעם לין: "אני כותב על דברים כמו אהבה, לימודים או מחשבות. על עבר ועתיד וכל מיני רגעים קטנים בחיים. אני אוהב לתת דגש על אנקדוטות קטנות מהחיים, כמו הרגע שפספסתי את האוטובוס או "החבר המשונרר". לקחת את הרגעים הקטנים והלפנות אליהם את תשומת הלב".
מיה: "אני הרבה שנים כתבתי דברים שהם פחות ספוקן וורד ועכשיו כותבת בעיקר על חוויות שנורא מעצבנות אותי. כמו לדוגמה איך הבנות מסתכלות עלי במלתחות, מפני שאני לסבית והן חושבות שאני מסתכלת עליהן באופן מוזר. או כל מיני רגשות ואכזבות, או דברים לא פשוטים שעברתי. במקום לבוא ולספר את זה לאנשים, אני עולה על הבמה ומקריאה מול כולם".
* * *
תגידו, אתם לא אמורים להיות "דור המסכים"? מה לכם ולשירה?
אמר: "אמורים זה יפה. אני גם לא חושב שזה לא נכון להגיד עלינו דור המסכים. אם לא היינו כאלה אז הספוקן וורד לא היה מגיע לכאן. אנחנו דור שאוהב אינטרנט וטכנולוגיה וגם משתמש בהם כדי להתבטא. יש לנו אפילו ספרי שירה אישיים שעולים לאינטרנט. זה דור נפלא, דור שלומד ומציב לעצמו מטרה וגם יודע לבצע אותה. מהדור הזה ייצאו מנהיגים מאוד חריפים. קשה לי שמזלזלים בדור שלנו. הספוקן וורד זה עניין חדש ובועט ושם את המסכים בצד, לאנשים שמחפשים את היציאה מהמסיכות והעיסוק במסך ובאינטרנט. יש פה הזמנה לבוא ולפתוח עיניים ולב, להתנתק מכל מה שהוא לא רגש, שלא אמיתי".
מיה: "אני חושבת שהכינוי הזה, 'דור המסכים', הוא שגוי. זה נכון שיש המון אנשים שתקועים באייפון שלהם, אבל אלו אותם אנשים שלפני דור האייפון היו תקועים באיזה מגזין שטחי או פשוט הציקו לילדים בשכונה. בגלל כל החשיפה הזאת למידע ובזכות הטכנולוגיה אני חושבת שהדור שלנו מפתח בגרות מאוד מוקדמת. אני רואה אנשים שמתעניינים בדברים שאליהם נחשפו בזכות הטכנולוגיה. גם היכולת ליצור קהילות בזכות הטכנולוגיה היא דבר מאוד חיובי. ביריונות ושאר התופעות השליליות היו קיימות עוד לפני הפייסבוק, רק בדרכים שונות. יש לזה הרבה יתרונות וגם הרבה חסרונות. חבל לי שמסתכלים רק על החסרונות".
(עידו אלי אמר)
היא מפחידה
מדהימה
אם תחשוב על נשימה לעומק
הדבר עלול לגרום לבהלה
הצימאון לדעת עוד
על מנגנוני ההפעלה של הגוף
נע בין הטירוף לנסות לשלוט בהן
לשיגעון שהם גורמים
אך לפעמים
מרוב שאלות על נשימה
דווקא עולה בי הרצון
דווקא לפעמים לדבוק בדממה,
להתענג על פרק הזמן,
שבין נשימה לנשימה,
שניסינו כל כך לתאם בעוצמה,
אך אין זה מצחיק,
שדווקא הניסיונות לתאם מעברי אוויר,
לשלוט בבאות,
הם אלו שגורמים לחנק העצמי הממושך והארוך,
אז בואו ניקח כולנו נשימה.
ו….לשחרר.
15 מאוזן
(נעם לין)
התשבץ האנושי תפס אותי לא מוכן,
על היום הראשון אני חוטף שוק מהגן.
כדי לשרוד בג'ונגל ואולי קצת להגשים,
מפה לשם אני פותר אנשים.
כולם משתלבים בכולם,
ההגדרות מסתבכות ככל שגדלים.
החוט שלך איפשהו בסליל העולם,
מזל שאני אוהב להתחבר לפרטים.
משדימיתי
(איתמר דריימן)
אהבה אמיתית היא מצרך חמקמק
לא תמיד ניתן לתפוס כמה לה אתה נזקק
לפעמים ניתן לשגות, לבלבל אותה עם נשים
בתוך מערבולת היצרים, בתוך אלפי המרדפים
תהיתי רבות על מקורה האמיתי
אך רק עכשיו תפסתי את מהות ההקרבה
דעי לך אמא, אני מצטער ששכחתי
משדימיתי את אֹבדנך הבנתי מהי אהבה.
איך נראית נשימה?
(עידו אלי אמר)
מאז שהייתי קטן
העסיקה אותי שאלה –
איך, נראית, נשימה?
כמו… פעימה,
מכה על גבי יריעת עור מתוחה,
שחבויה בחלל בין שתי לחיי ומוכנה להתפוצץ בכל דקה,
מתקתקת, היא משתקת את גופי וגורמת לי להתנתק מהסביבה ומההיגיון בכל פעם שמתעורר בי מקצב,
וקל לי נורא להתחבר
לכל נשיפה,
ושאיפה,
ו*בום בום צ'אק* אנחה,
ולקיחת אוויר שכה זמינה ולו לרגע אחד.
בתמונה משתתפי ערב ה"סלאם פואטרי" בלי צנזורה (צילום פרטי)
