אין לי מושג מה נפל עלי, אבל אתמול חזרתי הביתה עם מחשבה אחת בראש: אני חייבת לשחק סימס. אני לא חושבת שנגעתי במשחק הזה מאז שנות בית הספר היסודי, אז הוא היה ה-דבר וכולם שיחקו בו נונ-סטופ עד שהגיע המשחק התורני הבא שכבש את השכבה. למרות זאת, איכשהו אתמול פתאום נתקפתי געגוע עז לגרפיקה הגרועה ולשפת הג'יבריש שכל אנשי הסימס מדברים בה, ולכן נכנסתי לראות מה קרה ל"סימים" מאז שנות ה-2000. כמובן שכפי שאני המשכתי הלאה בחיי כן גם המשחק השתכלל והתפתח, ומאז סימס אחד ושתיים שאני הכרתי ואהבתי יצאו כבר גרסאות שלוש וארבע, וכמה עשרות הרחבות נוספות לילדים הבודדים שמצליחים לשכנע את ההורים להשקיע במשחק מחשב. הממצאים שנחשפו (קיימת הרחבת קייטי פרי לסימס!) הביאו אותי להחלטה לצאת למחקר אינטרנטי מעמיק על מנת לגלות מה קרה לכל משחקי הילדים הקדומים ואולי, מי יודע, אפילו להחזיר עטרה ליושנה.

קפוץ-לי

אי שם בימים עברו, טרם עידן הפלאפון והגיימבוי, הפסקות היו זמן הקפוץ-לי. למי שלא מכיר מדובר בחישוק קטן המושחל על הרגל אליו מחובר חבל ובסופו כדור. המטרה היא לקפוץ מעל החבל בכל סיבוב, והמנצח הוא מי שמצליח להחזיק מעמד הכי הרבה זמן. כמו שבטח כבר ניחשתם אחרי תור זהב של שנה בערך קפוץ-לי חוסל ע"י מתחריו האלקטרוניים, אבל השאיר אחריו צאצא מודרני. מסתבר שב-2013 יצאה גרסה מעודכנת, "קפוץ-לי טוויסטר רייב", שתכל'ס מתפקד בדיוק כמו קודמו אבל מכיל נורות בצבעים שנדלקות לפי מידת ההצלחה של השחקן. שווה לנסות אם אורות מהבהבים תוך כדי ספורט עושים לכם את זה.

טאמאגוצ'י

סנונית האביב הראשונה. צפצופי הטאמאגו'צים היו שלב ההכנה של המורים בבתי הספר לבוא צלצולי הסלולארים מספר שנים לאחר מכן. במקום להעביר שיחות ואסמסים הטאמאגוצ'ים בעיקר העבירו את הזמן עד גמר השיעור, והוכיחו להורים אחת ולתמיד שלהביא כלב הביתה זה רעיון רע. אחרי הימים הראשונים בהם החיה האלקטרונית (כלב, חתול, דרקון, טפיר – מה שבא בא) עוד זכו להאכלות קבועות גם במהלך הלילה רמת הטיפול החלה לרדת בהדרגה עד להזנחה פושעת כשנמאס מהמשחק.

למרות זאת הטאמאג'וצי עדיין חי וקיים, פחות כעיגול פלסטיק ויותר כאפליקציית משחק בסמארטפון לכל הילדים הנואשים לחיית מחמד בכל מדיום אפשרי.

מייפל סטורי

משחק המחשב הכי מייגע ביקום ולו מהסיבה הפשוטה שהוא לא נגמר לעולם. כלומר הוא כן נגמר מתישהו, אבל למרבה המזל אף ילד בישראל לא היה מכור אליו מספיק בשביל לוותר על חייו ולהקדיש את כל זמנו להגעה ללבל 100. בדרך כלל מעבר למשחק עצמו ההייפ היה להתחרות עם חברים מי מגיע לאיזה לבל ("אני הגעתי כבר ללבל 67.9!") ולנסות להוציא מההורים תקציב מינימלי לעזרים שכן עולים כסף. כיום המשחק עדיין קיים מסתבר, בגרסה שונה לגמרי אחרי יותר מעשרים פאטצ'ים חדשים, אבל המפלצות עדיין נשארו חמודות בטירוף והדמויות עדיין בגובה דשא.

קלפי יוגי-הו

הפלישה היפנית לישראל שאפילו צה"ל לא הצליח לעצור. השילוב האולטימטיבי של הסדרה בערוץ הילדים בנוסף למרצ'נדייזינג היסטרי הפך את קלפי היוגי הו למשחק האסטרטגיה הכי פופולרי בארץ. מדי הפסקה הדרמה הגדולה הייתה מי קנה איזה קלפים, בכמה ואיפה, וכמה מהר הוא יפסיד אותם במשחק למישהו אחר. באופן מפתיע תוחלת החיים של הקלפים הייתה ארוכה מן המצופה בזכות העונה השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית של הסדרה (ועוד איזה שלוש סדרות ספין-אוף מיותרות) אבל בשלב מסוים לכולם נמאס לריב על פיסות נייר מנוילנות והקלפים עברו למושב קבע על המדף במקרה הטוב ולפח הזבל במקרה הרע.

סוניק הקיפוד

אפרופו סדרות שהפכו למשחקים, פה מדובר במשחק שהפך לסדרה. סוניק הקיפוד (שבתחילת דרכו כמעט היה לקנגורו או ארנב) היה הדמות הראשית בסדרת המשחקים המקורית שיצאה בין 1991 ל-1998 וכללה יותר מעשרה משחקים שונים. החל מ-98' פותחה סדרת המשחקים המודרנית, וכן גם סדרת האנימה שערוץ הילדים מיהר לקנות ולדבב,  בזכותה הקיפוד הכחול הפך לדמות מוכרת בארץ הכחול לבן. למרות שהמשחק כבר דעך במידת מה הסדרה עדיין ממשיכה לרוץ בשידורים חוזרים בארץ, ובאופן מפתיע סדרת הבת מ-2014 אפילו זכתה לדיבוב חדש דנדש באדיבות, ניחשתם נכון, ערוץ הילדים שלא פוחד להתחייב לקלאסיקות ישנות עד הסוף גם לאחר שהילדים עצמם כבר שכחו מהן.

 (טאמאגוצ'י, צילום יח"צ)