כששמעתי על דניאל בן רחמים, מי שהקים ומוביל את פרויקט "אח גדול" במודיעין, הייתי בטוחה שמדובר באדם מבוגר, אבל בפגישתנו גיליתי שמדובר בבחור צעיר בן 19 בלבד, תלמיד ישיבת ההסדר בעכו. לפני כשנתיים, בעת שהיה חניך ומדריך בתנועת 'בני עקיבא' ותלמיד בישיבה התיכונית, הבין דניאל את הצורך במתן תמיכה לילדי העולים והקים את הפרויקט המוצלח שמספר המשפחות הנהנות ממנו רק הולך וגדל. "הבנתי את הקשיים של העולים החדשים בשבט, למרות שאני ישראלי, והחלטתי לקדם את הנושא". בתחילה היה רק סניף אחד של 'בני עקיבא' שבו התקיים הפרויקט וכיום הוא פועל בכל שלושת הסניפים במודיעין – בוכמן, גבעה C וקייזר. יש 25 חניכים ואותו מספר של חונכים. לפגישה הגיעו גם נטע הירשברג, חונכת בת שבע עשרה, ושתי החניכות שלה, אליענה ומעיין פרנקלין, כולם תושבי מודיעין.

אחד על אחד

"הפרויקט נוסד לפני שנתיים ויצר מהפך ביחס לעולים חדשים" אומר דניאל. "אמנם ב'בני עקיבא' יש פעילויות לקליטת עולים אך לא מדובר ביחסים של אחד על אחד כמו אצלנו". הוא ייסד, יחד עם צוות של מדריכים, את "אח גדול" אשר נותן יחס אישי לכל אחד מהילדים. "אנחנו לא מפספסים אף אחד, לכל ילד יש מדריך אישי שנמצא איתו שעה בשבוע ומגיע אליו הביתה כדי לסייע לו בשיעורי הבית, ללמוד יחד למבחנים, לשחק איתו ולצאת לבילויים, לסרט או לקניון". בקיצור – אח גדול, רק בלי המריבות… בנוסף, אחת לחודש יש פעילות משותפת לכל החניכים והחונכים בסניף הכוללת לימוד שירים יהודיים וישראליים, סמלי המדינה, המנון וחגי ישראל בצד פעילות עכשווית בסגנון 'מאסטר שף' ו'המרוץ למיליון'. כל אלו מקרבים את החניכים להווי הישראלי ונותנים להם תחושת שייכות. פעם בחצי שנה יש מפגש של כל הסניפים יחד, המפגש האחרון התקיים לקראת פסח והייתה פעילות של תחנות לפי עשר המכות. "השנה גם קיימנו יום הכשרה לחונכים והעברנו סדנאות חינוכיות. אירגנתי אותו יחד עם ה'קומונריות' בסניפים. בין היתר ערכנו ביקור בתערוכה של מוזיאון הילדים בחולון, "דיאלוג בחשיכה", כדי להמחיש איך מתמודדים עם זה שלוקחים לך משהו שהיה חלק ממך".

דניאל מתגורר עם משפחתו בגבעה C . יש לו אחות גדולה נשואה ושני אחיינים ואח שפתח את ה"אסקייפ רום" במודיעין, גם הם היו פעילים ב'בני עקיבא'. על הקמת הפרויקט החליט במסגרת פרויקט הגשמה לנוער ב'בני עקיבא', יחד עם נופר כהן שהדריכה איתו. "מנתוני משרד הקליטה למדנו ששבעים וחמישה אחוזים מהמשפחות שעלו וחזרו עשו זאת בגלל בעיות בקליטה של הילדים והחלטנו לפעול בכיוון הזה".

איך הגעתם אל הילדים?

"ידענו שבבוכמן יש אוכלוסיה גדולה של עולים, רק בבית הספר 'שבטי ישראל' יש למעלה משישים עולים. בחרנו לפעול עם ילדים בגילאי בית הספר היסודי. אנחנו מגיעים אליהם דרך 'בני עקיבא', דרך המדריכים וגם באמצעות בית הספר. יש ביקוש גבוה לפרויקט. שליחים מחו"ל מתקשרים ל'בני עקיבא' להודיע שמשפחות מגיעות ואנחנו יוצרים להם מעטפת יחד עם רכזת הסניף והמדריכים. יש משפחה מברוקלין שעלתה לפני כשנה עם הסיוע וזה מאד הקל עליהם להשתלב". נטע הירשברג, בין החונכים בפרויקט מוסיפה שהילד בקושי דיבר עברית כשהגיע וההתקדמות שלו מאז היא מדהימה. הפרויקט מתקיים כרגע רק במודיעין ודניאל מדגיש "אנחנו מעדיפים לגדול באופן מתון כי אין לנו עדיין מענה לכולם".

אוכלוסייה מבוססת

אוכלוסיית העולים במודיעין היא מבוססת. העולים מגיעים, בין היתר, מצרפת, ארה"ב ואוסטרליה. "ההבדלים בין הקבוצות השונות מורגשים רק במפגשים הקבוצתיים. עקרונית אנחנו משתדלים להתאים לילד צרפתי מישהו שקצת יודע צרפתית ומכיר את התרבות. אוכלוסיית העולים בעיר היא משכילה אך למרות זאת לא תמיד הם מצליחים למצוא עבודה ואם מוסיפים לזה את קשיי הקליטה של הילדים המצב לא פשוט. אנחנו פועלים במישור החינוכי והתרבותי כי יש פערי תרבות ושפה". נטע מוסיפה "כשילד בא הביתה ובוכה שהוא לא רוצה להיות כאן זה מאד משפיע על ההורים שגם כך לא קל להם".

לדניאל יש חניך שנמצא כעת בביקור משפחתי באוסטרליה, הוא עבד איתו במשך שנתיים. "בשנה שעברה כשהייתי שמיניסט הייתי בבית הספר שלוש פעמים בשבוע כי החניך שלי אמר שהוא לא מבין כלום בגלל השפה. עשיתי לו כל מיני פעילויות העשרה, ראינו סרטים והבאתי לו פלאפל. למדנו לתת את העזרה באופן שיעזור לילדים להשתלב ולא יגרום להם להיות נבדלים בצד. צריך להבין מה עובר עליהם: אולפן, בית, בית ספר אחר וחברים אחרים, תנועת נוער חדשה וחוגים חדשים. הם אומרים שכל שינוי זה כמו עלייה חדשה".

בבית מדברים באנגלית

מעיין ואליענה, בנות אחת עשרה וחצי, החניכות של נטע, הן שתיים מתוך שלישייה. אליענה מבוגרת ממעיין בשלוש דקות וביניהן יש אח, יהודה, שגם לו יש חונך ושמו גם יהודה. יש להן גם אח צעיר, אורי. למרות השמות הישראליים ("גם לאח של אבא קוראים אלון") הן נולדו בסידני, אוסטרליה, ועלו לארץ לפני ארבע שנים. "אבא שלנו נולד בדרום אפריקה ועלה לארץ בגיל שבע" מספרת אליענה "כשהיה בן תשע הם חזרו לשם אבל עלו שוב לארץ בגיל שתים עשרה. הוא חגג כאן בר מצווה ואחר כך נסעה המשפחה לאוסטרליה ונשארה שם. סבא שלי היה רב והוא נסע כל פעם לאן שהיה צריך אותו". אליענה ומעיין מדברות עברית מצוינת. מעיין מספרת על הרקע שלהן: "יש בסידני גם בית ספר של חב"ד אך הוא היה מאד רחוק, וגם בית ספר ציבורי לא יהודי. אנחנו למדנו בבית ספר יהודי לא דתי פרטי למרות שמשפחתנו דתית. למדו אצלנו גם לא יהודים כי בית הספר היה ברמה גבוהה. הרבה יהודים למדו ביסודי בחב"ד או בבית הספר הציבורי והגיעו אלינו לתיכון. בית הספר שלנו היה קטן, בערך עשרים ילדים בשכבה, גם אימא שלי למדה שם. למדנו את ה-א"ב וקצת מילים בעברית. בבית אנחנו עד היום מדברים אנגלית, אבא שלנו עובד בישראל בהייטק אז הוא עובד באנגלית ואימא מתכננת לפתוח גן ילדים לדוברי אנגלית, יש לזה ביקוש. כשעלינו לארץ הייתי בת שבע וחצי, בהתחלה למדנו בבית הספר 'אבני החושן' בכיתת אולפן בימים ראשון עד חמישי ובכיתה הרגילה בימי שישי, ואחרי חצי שנה עברנו ל'שבטי ישראל'. חלק מהמשפחה שלנו גרים עדיין  באוסטרליה. יש דוד ובני דודים שגרים בירושלים ואבא של אימא גר בצפת. סבא וסבתא מצד אבא וגם סבתא מצד אימא גרים באוסטרליה. יש לנו גם דוד ובני דודים בארה"ב. אנחנו עדיין לא חזרנו לבקר באוסטרליה אבל באים לבקר אותנו, גם חברה טובה שלי הגיעה לביקור לפני שלוש שנים בערך".

היה קשה לכן לעזוב?

"זה מוזר לעזוב ולא לראות יותר את בני הדודים ואת החברות. אבל מצאתי כאן חברות, יש לי שתי חברות ממש טובות, חלק מהחברות הן גם שלי וגם של אליענה אבל לא כולן". אליענה מספרת שרוב החברות שלהן הן דוברות אנגלית. "אנחנו מדברות איתן אנגלית, זה יותר קל. אימא שלי כל הזמן אומרת שאנחנו צריכות לדבר עברית. כשעשינו עלייה היינו עוד די קטנות ובגלל זה גם למדנו את השפה בקלות".

נטע, החונכת שלהן, עולה לכיתה י"ב באמי"ת בנות במודיעין. יש לה אח גדול, אח צעיר ממנה ואחות קטנה. נטע סיימה שנתיים של חונכות וממשיכה לשנה שלישית. "אני שנתיים איתן וזה כיף, מוזר שכבר עברו שנתיים, הזמן טס וזה נראה הרבה פחות". נטע מבינה ממקור ראשון את הקשיים שילדי העולים החדשים חווים כי שהתה במשך שנה עם משפחתה בפנסילבניה, ארה"ב. "היינו שם בשליחות כשאני הייתי בכיתה ח'. אחותי, שקטנה ממני בארבע שנים, קלטה את השפה יותר בקלות. היה לי קשה כי היו רק שש בנות בכיתה שלי ולא הייתה לי שם חברה". אמה של נטע היא אמריקאית מפיטסבורג. "סבא וסבתא שלי ישראלים במקור, הם הכירו בארה"ב ונשארו שם. אימא הגיעה לארץ בגיל עשרים ואחת ללמוד ספרות  אנגלית, הכירה את אבא ועשתה עלייה. היא מספרת שהיה לה קשה, השפה הייתה קשה, היא נסעה בכל יום באוטובוס מהבית לאוניברסיטה ובחזרה ולא החליפה מילה עם אף אחד. זה מאד קשה, עד היום יש לה טעויות בעברית".

מה אתן עושות כשאתן עם נטע?

אליענה: "אנחנו הולכות לפארק, אוכלות גלידה, לומדות ביחד את לוח הכפל, קוראות ומדברות איתה בעברית. אם אני לא יודעת מילה אני אומרת אותה באנגלית ונטע מתרגמת". מעיין מסבירה שהפרויקט הוא לא רק עזרה בהכנת שיעורים אלא שנטע היא כמו חברה שאפשר לספר לה הכול "מישהי צעירה שהיא כמו חברה". נטע מספרת בגאווה  שהקריאה שלהן השתפרה מאד "בתחילה הן כמעט לא יכלו לקרוא וכעת הן קוראות ספר שלם בעברית"  ודניאל מוסיף שבפעילות הקבוצתית הראשונה הוא התחיל לדבר אל הילדים באנגלית והם מיד ביקשו ממנו לדבר עברית ואמרו שהם יבינו".

כשהגעתן לארץ היו כאן דברים מאד שונים מאלו שבסידני?

מעיין: "מוזר לראות ילדים בני תשע הולכים לבד ברחוב. אנחנו תמיד היינו עם ההורים שהסיעו אותנו לכל מקום בסוף השבוע או אחרי הצהריים. בית הספר היה רחוק ולא הלכו אליו ברגל". אליענה מוסיפה: "בן דוד שלנו ביקר כאן, הוא בן שתים עשרה ולא מרשים לו ללכת ברגל לחבר. ללכת ברחוב זה פשוט לא משהו שעושים, זה לא מקובל שם, גם ביום לא הולכים לבד. הם גרים ליד פאב אז חושבים שזה מסוכן כי יש אנשים שיכורים. באזור שבו גרנו לא היה מסוכן אבל היה בסביבה יער ולכל מקום הייתי תלויה בהסעה של אימא. כאן ההורים התרגלו, הם מרשים לנו ללכת לבד לחברות אבל לא מרשים לנסוע לבד לקניון".

הבדל נוסף שהן מציינות הוא שבאוסטרליה כל ילד מגיל חמש מחויב ללמוד שחייה. ואיפה יותר כיף? שתיהן אומרות שהן לא כל כך זוכרות בדיוק איך היה בסידני וקצת קשה להשוות כי שם הן היו עדיין ילדות קטנות.

ממודיעין תצא הבשורה

"הפרויקט הוכר על ידי 'בני עקיבא'  שמקדמת אותו ורוצה להוביל אותו לפרויקט ארצי" אומר דניאל. "לפני כמה ימים הייתי במחנה הקיץ של התנועה ושם הכירו אותי דרך סרטון התדמית שהפקנו, כולם דיברו שם על הפרויקט. בשנה שעברה זכינו בתואר "נוער מתנדב מצטיין"  מטעם עירית מודיעין והשנה הפרויקט שלנו היה בין הזוכים בתחרות 'זזים' בחסות בנק מזרחי טפחות. זכינו שם גם במקום ראשון בסרטון התדמית. יש לנו דף פייסבוק והכנו גם צמידים שחילקנו ביום ההכשרה. אנחנו רוצים שיכירו אותנו ושיידעו שיש פתרון וסיוע. עברנו מכשולים רבים בדרך ועבדנו מול העירייה, בני עקיבא והמשפחות. צריך היה לעורר אמון גם בילדים. השנה זה כבר רץ יותר בקלות ויש לנו רשימת המתנה, הלוואי שהיו עוד מדריכים שניתן היה לצרף לפרויקט". את הפעילויות הם מממנים מהזכייה בפרס של בנק מזרחי טפחות, מתורמים בחו"ל וגם "מאיתנו".

דניאל רוצה שגם החניכים בפרויקט יתרמו לו כדי שיקבלו את האפשרות גם לתת. "כך הם ירגישו חלק מהקהילה ותהיה להם תחושה של נתינה". נטע ריכזה השנה את הפרויקט בסניף שלה ותמשיך בכך גם בשנה הקרובה. בסיומה היא תלך לצבא או לשירות לאומי וייתכן שקודם לשנת שירות. גם בכל אחד משני הסניפים האחרים יש רכז ודניאל מנהל את כל הפרויקט. בשנה החולפת הוא המשיך לארגן הכול ממקום לימודיו בעכו, אך בינואר הקרוב יתגייס לצבא ואז יצטרך להעביר את התפקיד למישהו אחר, "אולי לבת שירות לאומי".

בתמונה: דניאל נטע והאחיות לבית פרנקלין. לכל ילד יש מדריך אישי , צילום: אינגריד מולר