ביום שבת האחרון התכנסו כמאה אנשים בבית הספר התיכון עירוני ב' לרגל אירוע בעיטת הפתיחה לקראת תחרות ה-FRC : תחרות הרובוטיקה הבינלאומית. השתתפו ב"קיקאוף" (בשמו האמריקאי) חברי הקבוצה, בוגרים, חברי קבוצת הצעירים ה-FLL, הורים, מנטורים ומורים. קבוצות הרובוטיקה נקראות FIRST על שם הפרויקט הבינלאומי שאותו ייסד דן קיימן, אשר מטרתו העיקרית לדבריו "ליצור עולם בו מדע וטכנולוגיה הם חגיגה, עולם בו צעירים חולמים להיות גיבורי מדע וטכנולוגיה". קבוצת FIRST של עירוני ב' היא אחת מתוך 2,343 קבוצות המשתייכות למדינות ארה"ב, קנדה, ברזיל, מכסיקו וישראל.

במהלך אירוע השקת התחרות הציגו לאורחים את הפעילות הלימודית והקהילתית שנעשתה במהלך החצי שנה האחרונה ויחד הם צפו בסרטון אנימציה בן שלוש דקות המדמה את המשחק שיתקיים בין הרובוטים בתחרות עצמה. יחד איתו הגיע ספר חוקים. תחרות הרובוטיקה מבוססת על משחק הלקוח מעולם הספורט, השנה מדובר על משחק המשלב בין שלושה משחקי כדור: כדורעף, כדורגל וכדורסל. בכל קבוצה יש שלושה רובוטים (הקבוצות נפגשות זמן קצר לפני כל משחק לגבש אסטרטגיה), כל רובוט מקבל נקודות על חלק מהפעולות אותן ביצע, לדוגמא: קליעה לגבוה, לנמוך, אסיסטים מסוגים שונים, ושאר פעולות הידועות מראש בספר החוקים וישנן עבירות עליהן מורידים ניקוד. המטרה הסופית היא להבקיע כמה שיותר שערים.

השקט שלפני הסערה

קבוצת הרובוטיקה פועלת בעירוני ב' זו השנה השנייה ובראשה עומדת הרכזת נעמי פינצי, מורה בבית הספר. בכל שנה פעילות הקבוצה מתחילה בחודשי הקיץ, בחופש הגדול, המפגשים מתקיימים בממוצע פעמיים בשבוע עד ינואר, החודש בו כאמור מתקיימת יריית הפתיחה של התחרות בה כל הצוותים מקבלים את המשימה וחוקיה. כל צוות נפגש בנפרד. יחד עם זאת יש מפגשים משותפים במסגרת העבודה על הפרויקט, מפגשי גיבוש, מפגשים עם הרצאות מיוחדות ומפגש "השקט לפני הסערה", מפגש המתקיים שלושה ימים לפני אירוע הקיקאוף, שמהווה "עיסוי" רגשי לקבוצה. לאחר מכן מגיעים שישה וחצי שבועות הכנה לתחרות, תקופה אינטנסיבית במיוחד, בהם נפגשים חברי הקבוצה כל יום החל משעות אחה"צ ועד השעות הקטנות של הלילה.

הקבוצה מחולקת לצוותים האחראים על תחומי פעילות שונים כגון: תכנות, שרטוט, שיווק, בנייה, עיצוב ועוד. לכל צוות כזה יש מנטור, לרוב הורה מתנדב המומחה בתחום בו הצוות פועל.

בששת השבועות האלה חברי הקבוצה עובדים על אסטרטגיה, תכנון ובניית הרובוט ולאחריהם מגיעה בדיקת הרובוט בפעולה ומקצה שיפורים עד שמגיעים למוצר המוגמר הטוב ביותר שיוביל בתקווה לניצחון.

רובוט – זרוק פריזבי!

ביום ראשון, למחרת אירוע הפתיחה, נפגשו חברי הקבוצה למה שנקרא בפיהם "המליאה". שלב ראשון, פתיחת המארזים ובהם חלקי הרובוט, למי שצפה מהצד ההרגשה הייתה כמו ילדים בחג המולד הפותחים את אריזות המתנה שלהם ומצפים לראות מה יש בתוכן. הייתה תחושת דוחק כאילו התחרות היא מחר, אבל זו הייתה רק ההתרגשות. שלב שני, הקפטן והסגנית הנחו את מפגש המליאה (ללא מבוגר מלווה) בהם עברו יחד שוב על החוקים. הדיון נעשה בצורה מתורבתת של הרמת ידיים, מדי פעם היו רחשים ונשמעו שאלות ותשובות שקראו חברי הקבוצה בקול רם ללא הרמת יד, אבל אפשר היה להבין שזה נעשה מתוך התרגשות ולמרות זאת לכל אחד ואחת ניתנה ההזדמנות להביע עצמם. השעה הייתה שבע בערב ורמת הריכוז של כל הנוכחים הייתה מעל מאה אחוז.

לפני תחילת המפגש שוחחנו עם שלושה מחברי הקבוצה על מנת לשמוע מה גרם להם לרצות להיות בקבוצת FIRST, מה הם לוקחים איתם הלאה ומה הם עושים כשהם לא חושבים ונושמים רובוטיקה.

מור בורשטיין, תלמידת כיתה י"א במגמת כימיה ומחשבים, סגנית קפטן בהכשרה להיות הקפטן שנה הבאה). בשנה שעברה היא הייתה חברת צוות התכנות.

מה גרם לך להצטרף לקבוצת הרובוטיקה ומה השאיר אותך שם?

"חברים משכו אותי להצטרף. בכל פגישה התלהבתי יותר ויותר, האמת שכל רגע גם בשנה השנייה מלהיב אותי מחדש. גם בגלל זה נשארתי וגם בגלל שראיתי כיצד קודים שכתבתי במחשב קמו לתחייה בפעולה פיסית של הרובוט כמו יריית פריזבי למשל. זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע".

מה זכור לך מששת השבועות בשנה שעברה?

"היה לי משבר שממש ערער אותי. אחת המערכות שכתבתי עבורה קודים לא עבדה בגלל החלק שלי במערכת. היו בו שגיאות קטנות ובגלל שזה פגע במערכת זה היה נדמה לי כמו שגיאה ענקית. נעמי מאד תמכה בי. היא אמא של כולנו וגם פסיכולוגית. ישבנו כמה חברים מהקבוצה ודיברנו וגם הם מאד תמכו, מאד התקרבנו והפכנו לחברים הכי טובים".

מה מייחד את הקבוצה שלכם?

"אנחנו עושים הכל יחד ואין מפקד ופקודים או עניין של דרג. נכון שיש קפטן וסגנית וראשי צוותים, אבל בסופו של דבר ההחלטות נעשות במשותף. אין כזה דבר שהקבוצה לא תסכים למשהו והקפטן ימשיך עם החלטתו במידה והיא מנוגדת לקבוצה. כל אחד בקבוצה, לא משנה מאיזו שכבה הוא – אם הוא הציג רעיון נכון אנחנו ניישם אותו. פגשנו קבוצות אחרות וראינו שאצלם זה לא תמיד מתבצע בצורה כזו".

מה שונה השנה משנה שעברה?

"במעמד הקיקאוף התרגשתי והייתי מאד לחוצה. גם כי הייתי אחראית על הפקת האירוע וגם השנה האחריות שלי גדולה יותר הן על מידת ההצלחה וגם על מידת הכישלון".

אם לא היית בקבוצת הרובוטיקה…

"הייתי אחרת לגמרי. גם נחשפתי לעולם ההנדסה ותכנות ברמה גבוהה יותר ממה שאני לומדת במגמה. לפני כן לא נמשכתי לתחום הטכנולוגי, נכון שאני לומדת מחשבים, אבל זה לא הלהיב אותי, זה בזכות הרובוטיקה. וגם בזכות ההשתתפות בפרויקט פיתחתי את כושר המנהיגות שלי.

שאיפות לעתיד?

יש לי המון, חלקן הושפעו מקבוצת הרובוטיקה: פוליטיקאית, מהנדסת, עורכת דין, כלכלנית. זה בנתיים".

תחביבים?

אני אוהבת לרקוד. רקדתי עד לא מזמן בקבוצת ג'אז ומחול מודרני ואני גם אוהבת לבשל וטובה בזה".

מה לדעתך ייחרט בזיכרונך מתקופה זו?

"המשפחה השנייה שלי. טבעי עבורי להגיע לכאן עם החברים שלי, להיות בין הקירות הללו ולעשות מה שאני אוהבת ומרגיש לי נכון".

לא לבנים בלבד

שי קליפה, 17 וחצי, תלמידת כיתה י"ב במגמת התקשורת, זו השנה הראשונה שלה בקבוצה והיא משתתפת בשלושה צוותים: תיעוד, מכאניקה וסקאוטינג.

שי לומדת במגמה הומאנית ועולם האמניות הוא תחום העניין העיקרי שלה, בעיקר קולנוע וספרות. בנוסף היא רוקדת בקבוצת בלט קלאסי. בקולנוע היא חובבת כמעט את כל הז'אנרים וקוראת בעיקר ספרי מתח ופנטזיה. החלום שלה הוא לעסוק במקצוע הנוגע לעולם האמנויות.

ההשתתפות בקבוצת הרובוטיקה לא שינו את שאיפותיה המקצועיות, יחד עם זאת היא סיפרה: "זה לא דומה למשהו שעשיתי בעבר או עושים בשגרה. הלכידות בקבוצה וההווי, כולם משתתפים ואין חוויה דומה לה".

איך הרגשת באירוע בעיטת הפתיחה ומה שעומד בפתח?

"התרגשות. זו פעם ראשונה שהייתי נוכחת באירוע הזה וזה היה מאד מיוחד. אלו הולכים להיות שישה שבועות מטורפים ואינטנסיביים, אבל גם כיפיים ומגבשים אף יותר ממה שאנחנו היום".

איפה נוצר חיבור בין האמנויות לרובוטיקה?

"החיבור הוא ביצירתיות. גם כחברה בצוות המכאניקה אני צריכה למצוא דרכים יצירתיות לפתרון תקלות. אני חושבת שבכל מה שאנחנו עושים בקבוצה היצירתיות באה לידי ביטוי. היופי בקבוצה שכל אחד יכול למצוא את מקומו ואת הנישה שלו".

גם מור וגם שי הדגישו שרובוטיקה ומכניקה זה לא רק לבנים. מור סיפר שצוות המכניקה לא היה מסתדר בלי הבנות. כמו כן יש מחלקות בקבוצה שאינן בעלת אופי טכני כמו מחלקת העיצוב, מחלקת השיווק ועוד.

"התאהבתי בטכנולוגיה מחדש"

יהונתן כהן, בן 17 וחצי, תלמיד כיתה י"ב במגמת פיזיקה וביולוגיה. זו גם השנה הראשונה שלו בקבוצה.

למה הצטרפת לקבוצה ומה משך אותך להישאר?

"היה חסר לי משהו. ראיתי את חברי לשכבה שכבר היו חלק מהקבוצה וראיתי כמה טוב להם ואיך הם ממצים את עצמם. היססתי כי ידעתי שמדובר בהשקעה גדולה, אבל לאחר מספר מפגשים הבנתי שמדובר בפרויקט רציני, מלמדים אותנו כל הזמן דברים חדשים, מקפידים על לוחות זמנים וגם פתוחים לחברים חדשים. בזכות הפרויקט התאהבתי בטכנולוגיה מחדש".

יהונתן חבר בצוות המכניקה ובצוות הקהילה בו הם צריכים לפתח מוצר המיועד לשירות הקהילה. בצוות זה הם הגו רעיון לבניית צמיד לאנשים הנמצאים במצוקה, בעת הלחיצה על הצמיד יישלח מסרון למשטרה עם הודעת חירום והמיקום ממנו נשלחה ההודעה.

איך הפרויקט שינה אותך?

"גיליתי את היכולת שלי לעמוד בלחץ, גיליתי ופיתחתי חשיבה יצירתית ובזכות היכולת לחשוב על פתרונות לבעיות שנתקלנו בהם לאורך הדרך הביטחון העצמי שלי גדל. אמנם אצלי לא הייתה בעיה כזו, אבל שניים ממשתתפי הפרויקט הגיעו בגלל בעיה חברתית ונפתחו לחברי הקבוצה והם בחזרה אליהם וזה יפה לראות".

שאיפות לעתיד?

"אני שואף לעסוק בתחום המדעי ועדיף בשילוב טכנולוגיה כמו למשל ביוטכנולוגיה".

תחביבים?

"רובוטיקה היא התחביב העיקרי שלי, מעבר למפגש עם חברים. לפני כן זה היה ספורט. ואני גם אוהב מדי פעם לגלוש באינטרנט ולחפש מושגים מדעיים ומהם אני מגיע למושגים נוספים. לאחרונה קראתי על מחלת הסרטן".

(צילום: פרימו)