ב"אמצע החיים" – בגיל ארבעים, חמישים ואף מעבר לכך – הם התחילו ללמוד לנגן או הוציאו את הכלי שהיה מוסתר עמוק בארון מזה שנים וחזרו לפרוט עליו. מי אמר שהגיל קובע מתי החיים מתחילים או מסתיימים ומה זה אומר להיות באמצע שלהם? "אף פעם לא מאוחר להתחיל", אומרת רונית כהן, מנהלת המרכז העירוני למוזיקה. "בשנה שעברה היה לי תלמיד בן 87 שלא ניגן מעולם והגיע ללמוד לנגן על אקורדיון".
ההורים לרוב עסוקים במהלך היום בעבודה היומית שלהם, בחינוך הילדים, הסעה ואיסוף הילדים מחוגים, ובערב אחרי שהילדים הולכים לישון לרוב מוצאים עצמם מרוחים על הספה מול הטלוויזיה, יש המקפידים על אימון ספורט ויש המסיימים אותו בגלישה באינטרנט (כאילו שכל היום מול המחשב במשרד לא הספיק להם) ובפעילויות פנאי שגרתיות אחרות. רבים נמצאים בסחרור ממרוץ החיים ושוכחים לחלוטין למלא את מצברי הנפש. ויש כאלו שהחליטו שגם להם, ההורים, מגיע להיות בחוג ולהעשיר את עצמם והתחילו לנגן.
חלק מהתלמידים המבוגרים מגיעים למרכז להתחיל ללמוד לנגן מאפס, חלקם ניגנו בעבר והחליטו להחזיר עטרה ליושנה וחלק הגיעו בעקבות הילדים שלהם. הילדים התחילו ללמוד ועוררו בהם את הרצון להתנסות במשהו חדש ויצירתי.
במרכז המוזיקה העירוני לומדים כ-400 תלמידים, מגיל 4 ומעלה. מלמדים בו כ-30 מורים ומורות, בעלי השכלה גבוהה בתחום המוזיקה ובעלי ניסיון רב בהוראת נגינה. תוכנית הלימודים בו מותאמת לתכני הלימוד בקונסרבטוריונים מוכרים בארץ ובשיתוף משרד החינוך. מי שמחליט ללמוד לנגן יכול לבחור בין כלי נשיפה כמו למשל חליל צד, קלרינט, סקסופון או כלי נשיפה אחר לבין כינור או צ'לו, גיטרה מסוגים שונים, תופים או בפסנתר או אורגנית. למי שרוצה יש גם מחלקה לפיתוח קול.
עד היום, רוב התלמידים המבוגרים היו מגיעים לשיעורים פרטיים. לאור גידול בביקוש לשיעורי נגינה בקרב קבוצת גיל זו רצתה מנהלת המרכז שהם יוכלו למצות את מלוא הפוטנציאל בכלי עליו הם מנגנים וליהנות מהוויית הנגינה בהרכב. בעקבות כך הציעה לכלל התלמידים להצטרך להרכבים מוזיקליים שונים ביניהם הרכב קלאסי והרכב ג'אז. לדבריה, יש הדרכה של מורה מקצועי ולא מגיעים לנגן יחד כל אחד לפי הידע שלו, בניגוד למרכזי נגינה אחרים.
עינת חוזרת לילדות
ההרכב הוותיק היחיד במרכז הוא אנסמבל האקורדיוניסטים, המונה היום שישה חברים ואת המנהל המוזיקלי שלהם, יוסי גרושקה. ההרכב הקלאסי מורכב כרגע מארבע נשים, המנגנות על כינור, חליל צד, קלרינט ופסנתר והייתה להם הזדמנות להיפגש פעם אחת להיכרות. הרכב הג'אז עדיין מתגבש.
מטרת ההרכבים היא להביא את חבריהם לרמת נגינה אחידה ומשם להפוך ללהקה שתנגן לפי ההעדפות והחלומות שלהם. במפגש הראשון של ההרכב הקלאסי, שהיה ביום הולדתו של בטהובן, שאלה אותם רונית מה החלומות שלהם. אחת הנגניות בהרכב ילדה רק לפני חודשיים ולא ויתרה והצטרפה להרכב. היא ענתה שהחלום שלה הוא לנגן את התשיעית של בטהובן עם התזמורת הפילהרמונית. אם ועד שזה יקרה היא התחילה בקטן יותר בהרכב הקאמרי של מודיעין.
עינת פז היא נגנית הכינור שהצטרפה להרכב הקלאסי. שוחחנו עמה כדי לשמוע מה גרם לה בגיל 39 להגיע למרכז המוזיקה לשיעורי נגינה על כינור, או כפי שכינתה זאת "המתנה שקיבלתי חזרה". בילדותה ניגנה על כינור במשך חמש שנים, מכיתה ד'-ח'. למעשה היא רצתה לנגן על פסנתר, אבל בגלל שלא היה מקום בבית בחרה בכינור והתאהבה בו. היא חלמה לעשות קריירה מהנגינה, אך מסיבות שהעדיפה לא לחשוף הייתה צריכה לזנוח את הכינור בצד. מעל 25 שנה היא לא נגעה בו, אך התשוקה לנגן הדהדה בה לאורך השנים. לפני שנה היא עשתה זאת, החזיקה בכינור והחלה שוב לנגן. "רציתי תמיד לחזור לנגן, אבל החיים הפריעו בדרך. כל פעם הייתה סיבה אחרת. הבעיה העיקרית הייתה חוסר בזמן, הקדשתי את עצמי למשפחתי, לבעלי וגידול הילדים, ולעבודה", היא אומרת.
עינת עובדת בתחום המחשבים ומגדלת עם בעלה שלושה ילדים. "הילדים היום גדולים יותר ופחות תלויים בנו" אמרה עינת, "זה והבת שלי שהחלה לפני שנתיים ללמוד במרכז המוזיקה לנגן על פסנתר נתנו לי את הפוש לחזור לנגן. נוצר חלון של הזדמנויות לחזור לעסוק בדברים שעשיתי בעבר ואהבתי. היום הנגינה היא ממקום אחר, היא לא מרכז עולמי כפי שהיה שהייתי ילדה. המשפחה עדיין במקום הראשון, אבל אני גונבת זמן מפה וקצת משם ומשתדלת לנגן כל יום בנוסף לשיעור השבועי".
מה הנגינה עבורך היום?
"זו מתנה שאני משתדלת להעניק לעצמי כל יום. זוהי אתנחתא יומית טובה עבורי והנאה גדולה. היא מסמלת עבורי גם את החזרה להיות לפעמים רק עינת. לא אשת איש ואם ילדי".
למה החלטת להיות חלק מהרכב?
"השיעור הפרטי נחלק לשניים. בחלק אחד אני מנגנת והמורה נותנת דגשים עליהם אני צריכה להתאמן כדי להשתפר. בחלק השני אנחנו מנגנות יחד דואט וזה לגמרי מקפיץ את היצירה ואת ההנאה שלי ממנה. שהציעו לי להיות חלק מהרכב הצטרפתי כי אני יודעת שכשמנגנים עם כלי נגינה נוספים שמשלימים אחד את השני, נוצרת הרמוניה ומשהו מיוחד קורה".
הנגינה מחברת בינך ובין הבת שלך?
"בהחלט. אנחנו לא מנגנות הרבה ביחד, אבל יש לנו עכשיו עולם תוכן משותף ובו מושגים, חוויות וקשיים שמחברים בינינו".
אמרת שאת גונבת זמן כדי לנגן, ההרכב יגזול ממך זמן נוסף, איך זה מסתדר?
"נראה לאן ההרכב ייקח אותי ואיך אני מסתדרת עם הזמן. מישהי פעם אמרה לי שמעבודה קשה שנותנת סיפוק ונהנים ממנה לא מתים, אבל אפשר לנבול ולמות מבפנים, אם לא עוסקים במה שעושה לנו טוב. לא רק שלא מתים ממה שעושה לנו טוב גם אם זה אינטנסיבי אלא ההיפך, זה בריא לנפש".
זוכרים את המורה המיתולוגי
רונית כהן, מנהלת המרכז, יודעת לנגן על עוגב, אורגנית ואקורדיון. היום היא מלמדת לנגן על אורגנית ומשתתפת בהרכב האקורדיוניסטים. כילדה ניגנה יצירות רבות של יהודה אופנהיימר, הנחשב בעיניה ולעוד רבים אחרים לנביא האקורדיוניסטים בדורו. לפני כחמש שנים סבא של אחד הילדים שלמד לנגן אצלה על אורגן התיישב לידו. רונית פנתה אליו ושאלה אם הוא יודע לנגן. הוא שאל אותה בחזרה אם היא מכירה את יהודה אופנהיימר, והשאר הוא היסטוריה. יחד הם החליטו להקים את אנסמבל האקורדיוניסטים כאשר יהודה היה המנהל המוזיקלי. הוא קרא לחלק מתלמידיו מימים ימימה להצטרף. הוא היה מורה נערץ ומוערך ולמי שפנה קפץ על ההצעה. יהודה החל לנגן על האקורדיון בגיל שש ומאז לא נפרד ממנו. גם בתלאות השואה ועד יומו האחרון. ימים ספורים לפני מותו הוא זכה בפרס מטעם אקו"ם על תרומתו ליצירה הישראלית, בטקס שבו צפה ממיטת חוליו בבית החולים. ביום האחרון לחייו הוא הצליח לנגן על האקורדיון בעזרת אשתו וסיים אותם בשיר. חברי הלהקה המשיכו לנגן. לאחר עשרות שנים שכמעט ולא ניגנו או כלל לא ולא חשבו שזה חסר להם הם לא רצו להפסיק. הם נפגשים פעם בשבוע ומנגנים במשך שעתיים. מעבר לכך כל אחד מנגן בזמנו הפנוי לפי מידת רצונו. מדי פעם הם מופיעים, הופעתם לאחרונה הייתה לפני כחודשיים בכפר המכבייה.
גילאי חברי הלהקה נעים בין סוף שנות ה-50 ותחילת האמצע השני לשנות ה-60 לחייהם, רובם תושבי מודיעין למעט שניים. אחד מהם הוא אבישי קציר שמתגורר באבן יהודה ולא מחמיץ אף חזרה למרות הדרך הארוכה. חברי האנסמבל הם משה רוט, אבישי קציר, מיכה אורן, אמנון דפני, מיכה בן ארי ורונית כהן. המנהל המוזיקלי היום הוא יוסי גרושקה.
מיכה אורן ואבישי קציר, שניהם למדו יחד עם משה רוט באותה השכבה בבית הספר בטבעון. משה רוט הוא בעל חברת חקירות ואילו מיכה ואבישי, שניהם היו טייסים שנים רבות בחיל האוויר.
מיכה אורן, שהיה טייס קרב, התחיל לנגן בכיתה ב' בחלילית כמו כל ילדי טבעון. בכיתה ד' חלה התפתחות מוזיקלית משמעותית בטבעון והילדים התפצלו לנגינה על אקורדיון, פסנתר או כינור. האקורדיון היה שחקן ראשי ומיכה הצטרף לעשרות רבים אחרים ללמוד לנגן אצל המאסטר יהודה אופנהיימר.
גיוס לצבא היה ברור מאליו מבחינתו ולכן למרות שלדבריו הוא והתזמורת היו מקצועניים ביותר לא היו להם שאיפות לעסוק בנגינה בעתיד. הוא שירת שנים רבות כטייס פנטום ובמקביל בתפקידים בכירים בחיל האוויר. בתפקידו האחרון היה ראש ענף הדרכה ופיתוח ארגוני בחיל. לפני כחמש שנים אחד מחבריו לכיתה בטבעון, אמנון דפני, התקשר. הוא סיפר לו שעבר למודיעין והציע לו להצטרף לאנסמבל. "הייתי המום, זה הגיע משומקום, לא שמעתי את שמו של יהודה אופנהיימר עשרות שנים. ושמחתי מאד לגלות שחברי משכבר הימים עבר גם הוא למודיעין. הוצאתי את האקורדיון שיהודה קנה לי כשהתחלתי ללמוד אצלו בכיתה ו' (אקורדיון משנת 1946) וניסיתי לנגן בבית. זה לא ממש הלך, גיליתי שתווים אני קורא בקלות, אבל התקשיתי עם הבסים. המשכתי לנגן עם הקבוצה ותוך מספר חודשים חזרתי לעצמי. אומנם לא ליכולות שהיו לי בצעירותי, אבל מספיק לנגן ברמת הקבוצה".
למרות הקושי והעובדה שלא נגעת באקורדיון שנים המשכת לנגן…
"נהניתי לחזור לנגן. זו הייתה חוויה מוזיקלית ואנתרופולוגית. לפגוש את יהודה והחבר'ה, לעלות זכרונות. כל שבוע חיכינו ליום רביעי. חלק מהיצירות שניגנו היו מאלו שניגנו שהיינו צעירים, זו הייתה חזרה לנעורים ומאז אני לא מפסיק".
למה אקורדיון?
"האקורדיון הוא כלי ששר. היכולת להשתמש במפוח מייצרת שירה".
לא עבר זמנו של האקורדיון?
"להיפך. אנו עדים אפילו לרנסאנס קל בתחום, יש יותר ויותר אירועים בהם מנגנים עם אקורדיון, מעלים המון קטעים ביו-טיוב. בגרמניה אפילו הייתה תערוכה גדולה לפני מספר חודשים והקדישו בה אולם שלם לאקורדיון".
ישנו ניגוד בין טייס שעושה חלק גדול מטיסותיו סולו לעומת להיות חלק מהרכב?
"טייסי קרב טסים במבנה, כך שישנה משמעות גדולה לעבודת צוות בתוך המטוס ובני בין הזוג. בכל מקרה בגילי כבר אין משמעות לדברים כאלה. אני אוהב לנגן בהרכב, לבד קשה לי יותר לתרגל ואני די כופה על עצמי וגם אז לרוב קובע עם משה לנגן יחד".
אבישי קציר, לשעבר טייס תובלה, התחיל לנגן על פסנתר ולאחר שנתיים החל לנסות את האקורדיון. בזמנו הייתה לאופנהיימר תזמורת וקציר השתלב בה. הוא המשיך לנגן כמעט עד שהתגייס ואז לאחר שהתגייס לחיל האוויר והיה טייס תובלה במשך כ-40 שנה הפסיק לנגן, למעט אפיזודות קצרות. לפני מספר שנים ביום הולדתו של אופנהיימר הגיעו עשרות מתלמידיו, חלקם הופיעו לכבודו. "זה היה בלתי יאומן שכל כך רבים מתלמידיו הגיעו. אחת ההופעות הייתה של אנסמבל מודיעין, לאחר מכן השתוקקתי להצטרף אליהם".
(צילום אינגריד מולר)
